אחריות שכנים לנזקי שורשי עצים בחניית בית

נזקים אלה באו לידי ביטוי, בין היתר, בנזק של שורשי עצי הפיקוס לשטח המרוצף הבנוי בחלקתם וכן נזק למערכת הביוב שלהם; פגיעה בחומת הלבנים שבין שתי החלקות באופן שנגרמו לה סדקים, שברים והטיה; מניעת ההנאה של התובע מאור השמש לאור ההצללה שנגרמת מחדירת הצומח לשטחו וגרימת ליכלוך כתוצאה מנשירת ענפים, עלים ופירות של צמחיית התובע אל שטחם.

עיון בנספח ב' לתצהירה של התובעת שכנגד מעלה כי ביום 30/7/1992 נידרש בית משפט השלום בתל אביב במסגרת ה"פ 30136/91 (הליך שבו נקטו התובעים שכנגד כאמור), להכרעת טענות הצדדים באשר למשמעות ונפקות ההגבהה, ולסעד העקרי שהתבקש בגין הטענות לסחף מחלקת התובע לחלקתם שהועלו עוד בהליך זה. בית המשפט קבע, בין היתר, בפסק הדין האמור ולאחר שהתרשם בעצמו בקיומו של סחף במהלך ביקור שערך במקום ביום 14/2/1992 (ר' נספח ב' לתצהיר התובעת שכנגד), כי לא יכול להיות כל ספק בדבר אחריותו של התובע למניעת סחף של קרקע ומים מחלקתו לחלקתם של התובעים שכנגד "מה עוד שהוא הגורם שהביא ליצירת התנאים לסחף כזה ע"י הגבהת שטח חלקתו, ואין זה בבחינת מעשה טבע" (ר' פסקה אחרונה לע' 3 של פסק הדין).

ראשית ייאמר כי בכל הקשור לסעדים הכספיים הנתבעים על ידי התובעים שכנגד בגין נזקים והוצאות שנגרמו להם בעקבות פלישת הצומח של התובע לחלקתם, לא מצאתי כי עלה בידיהם להוכיח זכאות זו. התובעים שכנגד אמנם תמכו את טענותיהם בעיניין זה בחוות דעתו של מר עודד יפה אשר כימת את הנזקים אשר דורשים תיקון בבית התובעים שכנגד, אולם בכל הקשור לעלויות תיקון של משטח החניה ותיקוני הבטון והביוב הנטענים – דומה כי היה ראוי שעלויות אלה ייתמכו באמצעות חוות דעת רלוואנטית (כדוגמת מהנדס ביניין).

      באשר לצוי העשה שהתבקשו על ידי הצדדים ביחס לצומח הפולש מחלקתו של השכן, הרי שהוראת הדין הרלוואנטית בעניינינו הנה סעיף 51 לחוק המקרקעין, תשכ"ט – 1969, העוסק במיוחד ביחסי שכנות מצב בו ענפים או שורשים של עצים בסמוך למיצר פולשים למקרקעין השכנים; "עצים או צמחים אחרים הגדלים סמוך למיצר וענפיהם או שורשיהם מתפשטים לתוך מקרקעין שכנים, אין בעל המקרקעין השכנים או המחזיק בהם (להלן: השכן) רשאי לידרוש סילוק הענפים או השורשים, אלא אם יש בהם כדי להזיק למקרקעין או להפריע לו במידה בלתי סבירה בהנאה מן המקרקעין; דרש השכן מבעל הצמחים לסלק ענפים או שורשים כאלה ולא סולקו תוך זמן סביר, רשאי הוא לסלקם בעצמו על חשבון בעל הצמחים." מטרת סעיף זה הנה להסדיר את היחסים בין השכנים, ולאזן באופן סביר בין אינטרסים מנוגדים תוך קביעת הסדר מחייב בין הצדדים שהעצים או הענפים פלשו לחלקת האחר ולהתחשב באנטרס שלו.

...

לטענת אדריכל התובעים שכנגד, בעוד ששטח הבית המאושר על-פי ההיתרים הקיימים אמור להיות 339.68 מ"ר, השטח הבנוי שבו עושה התובע שימוש (כולל בריכת שחייה בשטח של 126 מ"ר בחצר הבית) עומד על 1,312 מ"ר. לא שוכנעתי כי עלה בידי התובעים שכנגד להוכיח את טענותיהם בנדון; הן באשר להיקף השטח הבנוי הנטען שלא הוצא בגינו היתר והן באשר לירידת הערך הנטענת (שנטען כי שיעורה עומד על לא פחות מסך של 500,000 ₪).

סוף-דבר: בהמשך למסקנתי לעיל בעניין ההכרעה הצריכה והראויה במחלוקות שבין הצדדים וטענותיהם ההדדיות לעניין הצומח כאמור, ניתן בזאת צו הדדי לפיו: כל צד יפעל להסרה ועקירה של כלל הצומח המצוי בטווח של מטר אחד מהגבול המשותף של החלקות שבין הצדדים, לרבות מהגבול המסומן בחלקו באמצעות חומה ו/או גדר כלשהי.

לאור תוצאות ההליך, הנני מורה כי כל צד יישא בהוצאותיו.

השכן הסב את תשומת ליבו לכך שהעץ נפל על רכבו והוא הודיע על כך למבטחת רכבו –התובעת.

הוא הגיע למקום וראה עץ גדול שקרס מהשורש.

במקרה דומה למקרה שלפנינו, (נפילת עץ על רכב – אם כי נוסע) דן בית המשפט המחוזי (חיפה) בפסק דין שניתן בע"א 2661-06-12 ‏ כלל חברה לביטוח בע"מ נ' מועצה מקומית פרדס חנה-כרכור" (30/01/13).בית המשפט המחוזי הגיע למסקנה כי הכלל של "הדבר מדבר בעד עצמו", אינו חל וכי יש לבחון האם הוכיחה התובעת טענתה כי הנתבעת התרשלה ומשכך חובתה לשפות את התובעת בגין נזקיה.

בתא"מ (שלום כ"ס) 22302-11-13 פרי ירוחם - חברה לרכב בע"מ נ' נציגות הבית המשותף אלפסי 7 ירושלים ( 14/08/17 ) נפסק : "באשר לטיב התחזוקה הנדרשת, והרף שמתחת אליו תיחשב התחזוקה (או היעדרה) רשלנית, נכתב רבות, אולם דומה כי הכל מסכימים, כי הרף אמור לשקף את מידת ההשקעה הסבירה, שלא תרתיע את הפעילות המדוברת (במקרה זה, קיום עצים בשטח גינות פרטיות של בתים משותפים), כמיתאם של מידת הסיכון להתרחשות האירוע המדובר (במקרה זה, קריסת ענף גדול מעץ גבוה, בימים סוערים)." האחראים הישירים על הנעשה בשטחם הפרטי הם בעלי זכויות החכירה בו. ראה סעיפים 35-36 לפקודת הנזיקין.

...

תמצית טענות הנתבעת 1 יש לדחות את התביעה נגדה משני טעמים עיקריים: ראשית, העץ לא ניטע על ידה, המדובר בעץ פרטי שנפל במקרקעין פרטיים.

תמצית טענות הנתבעת 2 והנתבע 8 בכתבי ההגנה שהגישו הנתבעת 2 והנתבע 8 נטען כי יש לדחות את התביעה, בין היתר מהנימוקים להלן: היעדר יריבות משפטית עם התובעת, היעדר עילת תביעה נגדם והיעדר התרשלות מצדם.

התוצאה היא כי בהיעדר ראייה לא הוכיחה התובעת כי הופרה חובת זהירות קונקרטית ע"י הנתבעים או מי מהם.

לסיכום, התובעת לא עמדה בנטל המוטל עליה להוכיח שהאירוע הנזיקי נפילת העץ קרתה עקב רשלנותם של הנתבעים או מי מהם.

סוף דבר אני מורה על דחיית התביעה ואני מחייב את התובעת לשלם בתוך 30 ימים הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסך כולל של 6,000 ₪ לכל אחד מהנתבעים 1,2,8 .

ניראה גם, שאין חולק כי עץ חרוב נפל על הרכבים, וכי הנפילה נבעה מכך שהעץ ככל הנראה לא תוחזק כלל (וראו: עדותו של מר אסכנדר בדריה, מפקח עצים במחלקת הגנים של הערייה, בעמ' 17 ש' 3-4, ש' 11-12, עמ' 18 ש' 21-25) – "אם העץ מטופל כמו שצריך, לא יקרו דברים כאלה... אם אנחנו מטפלים וגוזמים את העץ, מורידים משקל, חלונות אוויר, בודקים את צואר השורש, את הגזע, אנחנו נמנעים מדברים כאלה" (עמ' 18 ש' 28-31) ובהמשך – "במקרה הזה העץ הוא פרטי, נתנו מענה אבל לא טיפלנו טפול יסודי בעץ, הוא פרטי" (עמ' 19 ש' 12).

ש. מה זאת אומרת תמיד? כל השכנים כולל אני חונים שם באופן קבוע מאז שנולדתי ועד היום, מאז שנפל העץ על הרכבים שלי אני לא חונה שם את רכביי והיום אני חונה במקום שמרוחק כ 800 מטרים או קלומטר ממקום הבית שלי כדי לא לחנות שם, אבל זה מקום שמשמש לחניה לשכנים האחרים" (עמ' 6 ש' 12-18).

11.4 בנוסף, וגם אם התובע צריך היה לדעת כי מדובר בשטח פרטי או כי הוא אינו רשאי לחנות בו – דבר שלא הוכח לפניי כלל ועיקר, עדיין אין כל הצדקה לגרם נזק לרכושו, ועל בעלי השטח הפרטי לשאת בנזקים שנגרמו לו כתוצאה מכך שלא תחזקו כראוי את העץ שנפל בשטחם.

משלא צורפו חוזי חכירה עם אותם צדדי ג', לא ניתן לומר כי האחריות לנזק מוטלת עליהם דוקא, ולא על רמ"י. בנסיבות העניין, ובכפוף למפורט להלן, אני סבורה כי האחריות צריכה להתחלק מן הרמ"י לחוכריה שווה בשווה.

...

התוצאה 13.1 אשר על כן, ועל יסוד כל המפורט לעיל, אני מחייבת את רמ"י בפיצוי התובע בסך של 15,300 ש"ח. כן אני מחייבת את רמ"י בהוצאות התובע (אגרות) בסך של 800 ש"ח, ובשכ"ט עו"ד בסך של 5,000 ש"ח. 13.2 התביעה נגד העירייה נדחית.

אני סבורה כי כפי שניתן לראות מהסכומים בהם חויבו צדדי ג' לעיל (כאשר סכום השיפוי הכולל עומד על פחות מ-8,000 ש"ח) – היה מקום להפעלת שיקול דעת סביר ע"י רמ"י ולשקול ההכרח בצירופם, צירוף שהביא להתמשכותו של ההליך ולסירבולו באופן בלתי הגיוני, בין היתר, בגין הצורך בביצוע מסירות לידיהם, שלא תמיד בוצעו באופן מלא (כפי שפורט לעיל בפסק הדין) ובגין הצורך בתחשיבים המפורטים שלעיל.

13.4 ההודעה נגד צדדי ג' 1, 12-14, 19, 20, 23, 30-32 ו-38-39 נדחית.

בשלב מסוים, מנחם, השכן, שעובד אצל הנתבעת 1, הזיז את רכבה מהחניה לרחוב.

הנתבעת אישרה כי רכבה של התובעת חונה פחות או יותר מתחת לעץ וליד הבית.

משלא הציגה התובעת כל ראיה אשר הייתה יכולה הייתה לחזק את טענותיה, באשר למצב הרכב, בטרם הוצא מהחניה, הרי שע"פ הדין, חזקה שהיה בראיות אלה, כדי לבסס טענותיה כי הרכב נפגע מעץ הנתבעת, והמנעותה מהצגת ראיות ועדויות בסוגית היתרחשות הנזק תזקף לחובתה.

ובמה דברים אמורים: המשיבה, שעליה נטל ההוכחה, לא טענה דבר בנוגע לסכנה הטמונה בעץ שנפל, לרבות בחינת סוגו, התאמתו לסביבה בה ניטע, עיגונו בקרקע, האם תקף אותו מזיק כלשהוא, מצב שורשיו, האם נפלו עצים נוספים בחורשה באותו הלילה, מצב השקייתו, האם הוא ניצפה כמתנדנד או נוטה לצדו בעת ההיא, מה היו סדרי התחזוקה על ידי הערייה והאם הם היו מספקים, אלה ועוד כיוצא בהן שאלות, העשויות לסייע בקביעת קיומה והפרתה של חובת זהירות קונקרטית.

המשיבה לא עשתה דבר מכל אלה, פשיטא משום שהסתמכה על הטענה בדבר היות העץ דבר מסוכן, או כי "הדבר מדבר בעדו". אין צריך לומר, היא לא הגישה חוות דעת מומחה שהיה בה כדי לבסס את שאלה האחריות של הערייה לנפילת העץ, ולא הביאה לעדות אישר שיכול היה לבסס את יסודות האחריות.

...

לאחר שבחנתי את מכלול הראיות שהוצגו בפניי, מצאתי כי התובעת הוכיחה ברף הנדרש בדין, כי הנזקים עליהם הצביעה בחוות הדעת השמאית, שצורפה לכתב התביעה, הינם פועל יוצא של נפילת עצים.

עוד ולאחר שעיינתי במסמכים, מצאתי כי התובעת פנתה לחברת הביטוח, בסמוך לאחר הסערה ומסרה דיווח על קרות האירוע.

לאור כל האמור לעיל אני מורה על דחיית התביעה והתובעת תישא בהוצאות הנתבעת לרבות שכ"ט עו"ד בסך 2,000 ₪.

לפניי ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בראשון לציון (סגנית הנשיאה, כבוד השופטת יעל טויסטר ישראלי) מיום 7.5.2019, בתא"מ 15583-03-17, בגדריו התקבלה תביעת המשיבים לחיוב המערערת בפצוי בגין ניזקי רכוש שנגרמו לרכבו של המשיב 2 בארוע מיום 17.8.2016, שבו נפלו ענפי עץ על רכבו של המשיב 2 בעת שחנה בסמוך למיתחם שבט תנועת הצופים ברחוב מנחם בגין פינת רמב"ם 14 בבית דגן.

המשיבים טענו בכתב תביעתם כי המערערת אחראית על איזור קרות ארוע הנזק (ס' 2 לכתב התביעה) ובחקירתם הנגדית חזרו המשיבים על עמדתם לפיה מדובר בשטח צבורי (ע' 7 לפרוטוקול הדיון בבית המשפט קמא, ש. 5-6).

התובעים הוכיחו, כי המקום הנו מיתחם המשמש את הציבור הלכה למעשה ומשמש מזה שנים רבות לחניית רכבים שונים, באי הצופים שכנים ועוד.

כידוע "אין בית משפט של ערעור מיתערב בממצאים עובדתיים, אינו בוחן מהימנותם של עדים ואף אינו מעמיד עצמו במקום הדרגה הראשונה מבחינת המסכת העובדתית שנפרשה לפניו, אלא אם כן בולטת על פני הפסק טעות משפטית שורשית, או שהדברים מופרכים על פניהם או בלתי סבירים" - ע"א 501/84 מגדל חברה לביטוח בע"מ נ' מירון, מב(2) 089 (1988).

...

מסקנתי היא שאין יסוד לטענת המערערת כי מדובר ב"מסכת עובדתית שונה" ולא נפל כל פגם בפסק דינו של בית המשפט קמא בהקשר זה. בית המשפט קמא ניתח את העדויות שהובאו וכפי שציין בית המשפט קמא, המערערת נמנעה מלהציג ראיות רלוונטיות והמצהיר מטעמה לא התייצב לדיון לחקירה על תצהירו.

לאור מכלול הנסיבות הקונקרטיות שתוארו בפסק הדין לא מצאתי כי קיימת הצדקה להתערב במסקנה אליה הגיע בית המשפט קמא.

התוצאה הערעור נדחה.