אחריות רשות מקומית לנזק שנגרם עקב צמיג משאית על הכביש

התובע הגיש תביעה כספית כנגד הנתבעת ע"ס 42,500 ₪ בגין הנזקים שנגרמו לרכבו מ.ר. 10-997-79 מידגם אלפא רומיאו שנת ייצור 2011 (להלן: "רכב התובע") מיום 20/12/16, עת רכב התובע אשר היה נהוג על ידו נסע בדרך ההגנה (לאחר מחלף אלנבי בחיפה) בשעת ערב ועלה על בורות שהיו פעורים בכביש (כטענת התובע) וחש התובע בחבטה עזה ברכבו וכתוצאה מכך נגרמו לרכבו נזקים כבדים.

הנתבעת הנה רשות מקומית האחראית לניהולה השוטף של העיר חיפה שבתחום שיפוטה נמצא הכביש שבו ארעה התאונה והיא אחראית על תחזוקתו של הכביש הנ"ל, בהתאם להוראות סעיפים 235(2), 249(ה) לפקודת העיריות (נוסח חדש) המחייב את הנתבעת לדאוג למצבם התקין של כל רחוב הנמצא בתחומה.

במקום הנטען עוברות מדי יום מאות, אם לא אלפי מכוניות ומשאיות ולא נתקבל דיווח על המפגע לפני הדיווח האמור.

עפ"י חוות הדעת של השמאי מטעם התובע, עלות החלפת 2 הצמיגים שנפגעו הנה בסך 5,800 ₪ בתוספת מע"מ. ביהמ"ש רואה לנכון להעמיד את הנזק הנ"ל ע"ס 2,900 ₪ + מע"מ מתוך הנחה שהצמיגים שניזוקו הנם משומשים.

...

לסיכום: אני מקבל את התביעה באופן חלקי ומחייב את הנתבעת לשלם לתובע את הסכומים המפורטים להלן: סך של 24,446 ₪ בגין הנזק שנקבע.

בטופס הודעה לחברת הביטוח מתאריך 21.02.2017 נהגת הרכב דיווחה כי "בתאריך 16.12 יום שישי שעות הצהרים מספר רכבים נסעו במורד הכביש הראשי של אלפי מנשה, כנראה כתוצאה משמן או סולר הכביש החליקו על הכביש. לא ניתן היה לעצור או לבלום, הרכב מידגם פיג'ו שבו נהג שי ניכנס ברכב שלי ונבלם על ידי גדר הבטיחות. כתוצאה מהתאונה הצד הימני אחורי של רכבי נפגע פנס, פגוש, פח." טענות הנתבעים בתמצית נתבעים 1-2 טוענים, כי ביום 16.12.2016 נסע רכב הנתבעים ממרכז הישוב אלפי מנשה לכיוון היציאה בסמוך לתחנת הכבוי.

בפסק דין ע"פ 84/85 דני בן שמואל ליכטנשטיין נ' מדינת ישראל נקבע כי: "נהג הנוהג בכביש, אפילו בתנאים האופטימאליים שתוארו, עשוי להתקל באירוים שונים, שאף כי אין לומר שחובה עליו לצפות איזה מהם באופן ספציפי, הרי הם מהוים חלק מהסיכונים הרגילים והנורמאליים, הכרוכים בנהיגה בדרכים. כך, למשל, המצאות כתם שמן בכביש או שברי זכוכית או בעל חי החוצה את הכביש באופן פיתאומי או תקר בצמיג או אירועים אחרים כיוצא באלה, שניסיון החיים מלמד, שהם תופעה מוכרת בכביש. נהג סביר אינו יכול, ואיננו חייב, לכן, לצפות, שבמקום מסוים בכביש יקרה ארוע ספציפי זה או אחר כגון אלה. אך הוא חייב להביא בחשבון את האפשרות, שארוע מסוג זה עלול לקרות לו במהלך הנסיעה. ככל שהוא נוהג במהירות רבה יותר, כך יקשה עליו לשלוט במכוניתו, אם ייתקל באיזה מסיכוני דרך אלה. כשהוא נוהג במהירות כה גבוהה, כפי שייחסתי למערער, הוא יוצר סכנה, שהוא יכול וחייב לצפותה מראש, שבקרות ארוע מעין זה הוא עלול לאבד את השליטה בהגה, וכי המכונית תסטה ממסלולה ותתהפך ונוסעיה ייפגעו ואף ייתכן שייהרגו" לפי עדותו של נתבע 1, יחד עם הפסיקה ניתן להסיק כי ירד גשם באותו יום ויחד עם ריח הסולר שהיה באויר, אכן נתבע 1 לקח בחשבון את הסיכונים הרגילים והנורמאליים הכרוכים בנהיגה בכביש.

בפסק דין תאמ (ת"א) 30026-02-17‏ ‏ איי אי ג'י ישראל חברהלביטוח בע"מ נ' מועצה איזורית גן רווה נקבע: "אחריות של רשות מקומית לתחזוקה תקינה של דרכים בתחום שיפוטה קבועה בסעיף 235 לפקודת העיריות (נוסח חדש). בהלכה הפסוקה נקבע שמדובר בחובה סטאטוטורית המשמשת בסיס לחובת הזהירות הקמה ביחסים שבין הציבור ובין הרשות המקומית, כמי שהופקדה על פי דין לדאוג לרווחתו ולבטיחותו בתחום השיפוט שנימסר לאחריותה. יודגש, אין המדובר באחריות מוחלטת שכן לא נידרש מהרשות המקומית לנקוט אמצעים אופטימליים למניעת מפגע בדרכיה, אלא היא נידרשת לנקוט באמצעים סבירים למניעת מפגעים בתחומה. כב' הנשיא א' ברק עמד על כך בע"א 5604/94 חמד נ' מדינת ישראל, פ"ד נח (2) 498.

כמו כן, היה ביכולתה של נתבעת 3 להצביע על גורם הנזק, משאית הסולר אשר העיד לגביה רכז הבטחון לאורך עדותו.

לאור האמור לעיל, נתבעת 3 לא הוכיחה באמצעות עדים או מסמכים כי לא התרשלה בטיפול במפגע שארעה בתחומה ועל כן היא אחראית לפצות את התובעת בגין הנזקים שנגרמו לרכב המבוטח על ידה .

...

לאור האמור אני מקבל את טענתו כי החליק על כתם סולר ועל כן אין לו אחריות לתאונה.

סוף דבר: לאור הנאמר לעיל, אני מקבל את התביעה כנגד הנתבעת 3 ודוחה את התביעה כנגד הנתבעים 1, 2.

התובעת טוענת כי שפיכת הבטון נגרמה בעקבות היתנהלות נהג המערבל בטון (אשר היתחבר למשאית) והיא אינה אחראית לכך.

"פסולת" – לרבות שיירי מזון, קליפות, ניירות, בקבוקים, תיבות, קופסאות, קרטונים, אריזות למיניהן, גרוטאות, פסדים, צמיגים, גזם, גזרי עץ, קרשים, סמרטוטים, בדלי סיגריות, אשפה מכל סוג וכן כל דבר אחר העלול לגרום אי נקיון או אי סדר, למעט פסולת בנין וגרוטות רכב; .

כמו כן סעיף 19 לחוק שמירת הניקיון קובע כי "רשות מקומית רשאית להתקין חוקי עזר בכל ענין שחוק זה דן בו ... " בכתבי טענותיה הפניתה הנתבעת לסעיף 7(ד) חוק עזר לנתניה (שמירת הסדר והניקיון), תשמ"ג-1982 שעניינו איסור זריקת אשפה או ליכלוך : 7 (ד) (1) לא יזרוק אדם, לא ישליך, לא ישים, לא ישאיר, לא יניח ולא ירשה לזרוק, להשליך, לשים, להשאיר או להניח אשפה, פסולת בנין, זבל או אשפת צמחים במקום צבורי או פרטי, אלא בהסכמת המפקח בכתב ובהתאם להוראותיו.

התובעת עמדה על הסכנות הכרוכות בעצם שפיכת פסולת בטון על כביש ובנזק הסביבתי הרב שניגרם או יכול היה להגרם.

...

איני מקבלת טענה זו. ראשית טענה זו נזנחה בסיכומים.

שנית, לאור המסקנה אליה הגעתי לעיל.

סוף דבר לאור האמור לעיל, התביעה נדחית.

בתשובותיו לשאלותי ולשאלות נציג הנתבעת, טען התובע כי אופן נסיעת המשאית שהגיעה ממולו הותיר בו את התחושה ש"היא לא מתכוונת לתת לו לעבור", אישר כי ראה את הבור לפניו משום ש"אי אפשר שלא לראותו", והסביר כי בנסיבות שנוצרו הוא גם לא יכול היה להיתחמק ממנו: "זה היה בשניות. זה לא מצב שהייתי יכול לעצור במקום". טענות הנתבעת וראיותיה בחקירתו הנגדית את התובע, הגיש נציג הנתבעת את תוצאת המדידה שבוצעה על ידי מהנדס מטעמה ולפיה עומק הבור במדידה ישרה נע בין 7 ל- 10 ס"מ – ר' נ/1, ובסיכומיו טען כי התובע לא עמד בנטל הוכחת הקשר הסיבתי בין מה שאירע לבין הנזקים שנגרמו לרכבו, מה עוד שהמועדים בהם בוצעו התיקונים (החלפת הצמיגים והג'נט) מאוחרים למועד האירוע בתקופות שיש בהן כשלעצמן כדי לנתק את הקשר הסיבתי.

אמנם, אין לומר כי אחריותה של הרשות המקומית היא אחריות מוחלטת ואולם במקרה שלפני, היא לא טענה ולא הוכיחה שהבור בכביש שבו אירע האירוע הנידון אינו ניתן לתיקון במסגרת האמצעים העומדים לרשותה.

...

מצב דברים זה הוביל אותי למסקנה כי אכן מדובר שבעת הרלבנטית היה פגום בפגם שעלה כדי מפגע ממשי.

ואולם, לאחר שווידאתי כי בעל הרכב הוא התובע עצמו ולא החברה (ר' רשיון הרכב), נתתי דעתי למטרה שלשמה הוקמו בתי המשפט לתביעות קטנות בישראל - דהיינו לפתוח את שערי המשפט בפני האזרח הקטן שבמקרה זה טוען כי "התייחסו אליו כמו לאוויר", ולפסיקת בתי המשפט בהקשר זה – ר' למשל בר"ע (מחוזי ב"ש) 629/05 ח. ממרוד בע"מ נ' ועד פרויקט נוף הפארק בו נקבע בין השאר כי "הטעם בהגבלת זהותו של תובע בתביעה קטנה ליחיד בלבד הינו למנוע ניצול על ידי חברות גדולות שעשויות לפנות לבית המשפט לתביעות קטנות לגבייה מהירה וזולה של תשלומים המגיעים להן", הגעתי למסקנה כי התובע שלפני רשאי היה להגיש תביעתו לבית משפט זה ויש לראות בו אדם פרטי שנפגע כתוצאה מהתנהלות הנתבעת בכלל וכלפיו בפרט.

סוף דבר, מפני כל אלה החלטתי לקבל את התביעה ולחייב את הנתבעת בפיצוי התובע בסך נזקיו המוכחים (למעט סכומי המע"מ שכן התשלום בוצע ע"י החברה שבבעלותו) בסך כולל של 17,907 ₪.

אחריות רשות מקומית לתקינותם של הכבישים והרחובות המצויים בתחומה, נובעת הן מכח סעיפים 235 ו- 236 לפקודת העיריות [נוסח חדש] והן מכח סעיף 35 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]: "על הרשות המקומית מוטלת החובה לשמור על ... תקינות המערכות שבאחריותה, ומחובות אלו נגזרת חובת הזהירות המושגית של הרשות המקומית כלפי העוברים ושבים בתחומה (ראה, למשל, ע"א 2901/01 עירית חיפה נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ, [פורסם בנבו], 25.5.06).

כך, העיד כי לאורך צדו השמאלי של הכביש חנו משאיות, שתפסו כימעט את כל הנתיב השמאלי.

כאמור, למעט ההכחשה הסתמית והעלאת השערות באשר לאפשרות גניבת המכסה, לא הוצגה לפניי מטעם הנתבעת שום ראיה שיכולה ללמד שעמדה באחריות המוטלת עליה כרשות מקומית, לתקינות כבישיה, ולא היה בעדות המהנדס הנכבד כדי להועיל לנתבעת בהוכחת טענה זו. אשר לטענת הנתבעת לפיה אין זה סביר שהנזק לציריה המתואר בחוות דעת שמאי מטעם התובעת, ייגרם כתוצאה מכניסת הצמיג של הרכב לתעלת נקוז בהיות הצמיג רחב יותר מהתעלה ובהיות הציריה גבוהה יותר מעומק התעלה, הרי שמדובר בטענות בעלמא, שלא נתמכו בדבר ובודאי לא בחוות דעת מומחה בתחומים הרלוואנטיים הנדרשת מקום בו מועלות טענות שבמומחיות.

...

לסיכום סוגיית האחריות, בהתאם לפסיקה ולהלכות שהובאו לעיל, הרי שבנסיבות המקרה יש מקום להטיל על הנתבעת את מלוא האחריות לנזקים שנגרמו לרכב.

נפסק לא אחת כי הימנעותו של צד מגילוי ראיה יכול שתביא את בית המשפט לידי מסקנה כי אילו הוצגה אותה הראיה, זו הייתה פועלת לרעתו (ע"א 548/78 פלונית נ' פלוני, פ"ד ל(1) 736, 760 (1980), ע"א 465/88 הבנק למימון ולמסחר בע"מ נ' מתתיהו, פ"ד מה(4) 651, 658 (1991), ע"א 4063/04 הפניקס - חברה לביטוח בע"מ נ' רומן לסקר (פורסם במאגרים) ועוד)) והדברים יפים ונכונים גם לענייננו.

אי לכך, הנני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובעת סך של 62,796 ₪.