כמו כן ניתן להזכיר את פסק דינו של בית משפט העליון בע"א 2004/92 עריית קרית אונו נ' מנחם שחם (1995) שבו נדון מקרה של אדם שהלך על מדרכה ונתקל בסבכה, שגובהה כ- 30 ס"מ, שהקיפה גומא ובה שתיל וטען כי המדובר במפגע, כיוון שהגידור נמוך מידי ובית המשפט העליון, בעקבות בית המשפט המחוזי, קיבל טענתו וקבע: "הלא בכל פעם שאדם ניתקל במכשול שבדרך - אילו התבונן לא היה ניכשל. אבל אחריותו של מי שנתן את המכשול בדרך היא דוקא כלפי מי שלא התבונן. כך נקבעה לא אחת אחריות של רשויות מקומיות על מכשולים שבדרך. (ע"א 188/59, 176עריית תל-אביב נ. ראש חודש ט"ז 301; ע"א 862/80, עריית חדרה נ. זוהר ואח', ל"ז (3) 757; ע"א 73/86, שטיינברג נ. עריית בני ברק, מ"ג (3) 343)."(עמוד 2 לפסק הדין).
...
בית המשפט מצא אחריות העירייה לתאונה, מכיוון שהיא אמונה על תקינות המדרכות ברחבי העיר, ומכיוון שבנסיבות המקרה דנן קבע, לאחר שבחן את מכלול הראיות, ובעיקר את התמונה המתעדת את מקום הנפילה, כי מדובר במפגע נראה לעין ומשמעותי, "חריץ רחב, עמוק יחסית וארוך יחסית על גבי המדרכה, בחסר בטון... שבהחלט יכול היה לגרום למעידה." (עמוד 4 לפסק הדין), ושחובת העירייה הייתה לדאוג לתיקונו מבעוד מועד, לפני נפילת המשיבה.
למעלה מן הנדרש, בחנתי את התמונה גם כן, ואני מקבלת את ניתוחו של בית משפט השלום בעניין זה. באזור המפגע נראה בבירור רווח משמעותי בין המרצפות.
סוף דבר, אני אציע לחברי שלא להתערב בפסק דינו והכרעתו של בית משפט השלום בכל הנוגע לאחריותה של העירייה במקרה זה.
אשם תורם
אשר לניכוי אשם תורם, טוענת העירייה כי בית המשפט המעיט בשיעור האשם התורם שקבע (25%) ואילו המשיבה מבקשת שלא ייקבע לה אשם תורם כלל.
סוף דבר
נוכח כל האמור וככל שתשמע דעתי, יידחה הערעור וכך גם הערעור שכנגד.