אחריות רפואית בביצוע ניתוח לב פתוח

וכן הוגשה התביעה כנגד שירותי בריאות כללית (להלן: "הנתבעת מס' 3"), האחראית על המרפאה העצמאית של קופת חולים כללית בעיר מגוריה של התובעת ואשר בה בוצעו בדיקות ההדמיה לתובעת מס' 2.

נטען כי הקטינה מקבלת טפול תרופתי קבוע ובעתיד הקרוב תיזדקק לניתוח לב פתוח להחלפת המסתם.

הנתבעת 3 הגישה חוות דעת רפואית מטעמה אשר נערכה על-ידי פרופ' אלי זלצשטיין בגדרה צוין, כי אף ובהנחה שהתובעת 3 היתה פועלת על-פי ההמלצות הרפואיות שקבלה ובצעה את בדיקת סקירת המערכות, מום הלב עמו נולדה הקטינה לא היה מאובחן במסגרת הבדיקה מאחר ומדובר במום התפתחותי.

...

בתגובתם נטען כי ראשית יש לדחות את הבקשה על הסף מאחר ולא צורף אליה תצהיר לתמיכה בכל העובדות הכלולות בה. שנית, נטען כי הנתבעת השתהתה בהגשת הבקשה, שכן כתב התביעה הוגש לפני למעלה משנה, כאשר עיתוי הגשת הבקשה נגוע בחוסר תום לב, שכן טרם הוגשה חוות דעת לעניין הקשר הסיבתי וטרם נערך בירור אודות המחלוקת העובדתית.

דיון והכרעה: לאחר עיון בבקשה, בתגובה ובתשובה נחה דעתי כי בנסיבות העניין, דין הבקשה להידחות.

על כן, ונוכח המסקנה אליה הגעתי לעיל, אני דוחה את הבקשה.

במחלקת הלב בביה"ח היתקיים דיון מחלקתי, ע"י צוות המכונה בביה"ח "הרטינג" ומשתתפים בו 5 קרדיולוגים בכירים ועד 5 מנתחי לב בכירים (עמ' 16 שורות 26-30), ובסיכום הדיון נרשם בדו"ח הצינתור הנ"ל כדלקמן: "...הוחלט על ניתוח חוזר להחלפת מסתם אאורטלי והרחבת מוצא חדר שמאל. אם תהיה תעוקה בהמשך, ניתן יהיה לבצע PCI (טפול בהצרות בצינתור – פ.ל) להצרות פוקלית בRCA (העורק הכלילי הימני – פ.ל.) במועד מאוחר יותר" בהמשך, בתאור הניתוח המתוכנן נרשם עוד: "..בדיון מחלקתי הוחלט לא לבצע מעקף לRCA. אם תהיה תעוקה בהמשך יבוצע PCI במועד מאוחר יותר". ביום 22.10.12 חתמה המנוחה על טופס הסכמה לניתוח לב פתוח, טופס ערוך בשפה הערבית ולפיו הוסבר לה כי הסיכון לתמותה בניתוח עולה על 1% ותלוי בגיל, סוג הניתוח וגורמי סיכון אחרים (נספח כג' לת/1).

ביום 23.10.12 עברה המנוחה את הניתוח המתוכנן כאשר 3 מנתחים הישתתפו בו: ד"ר עובד כהן – מנתח אחראי (מי שהיה סגן מנהל החלקה לכירורגיית לב בביה"ח), ושני מנתחי משנה – ד"ר בקרמן זיו וד"ר בר-אל ירון ז"ל (שנפטר מאז) (מי שהיה סגן מנהל ביה"ח במועדים הרלבנטי).

טענות הצדדים בתמצית התובעים תמכו את תביעתם בחוות דעתו של ד"ר יגאל כסיף (ת/10א + ב), אשר על אף ששיבח את היתנהלות הצוות הרפואי במקרה זה בהקשרים שונים (בחירה בהחלפת מסתם, בחירת הטכניקה הניתוחית המתאימה, תשומת לב לשימור הלב במהלך הניתוח ועוד), קבע כי היתנהלות הצוות הרפואי לא היתה סבירה בשתי נקודות: ההחלטה הטרום ניתוחית שלא לכלול בתכנית הניתוח, מראש, מעקף לעורק הימני על אף שהיה ידוע שהמעקף שבוצע ב-2009 היה חסום והעורק הטבעי היה מוצר במידה קשה (75-90%).

...

אני מקבלת את טענת התובעים כי יש לתת משמעות להעדר טופס סרוב (בנוסח הקבוע בתוספת לתקנות בריאות העם (הודעה על פטירות ואירועים מיוחדים), תש"ם-1980, בבחינת המחלוקת בין הצדדים, במובן זה שהעדר הטופס מטיל על הנתבעת נטל להוכיח כי חרף העדרו, אכן היה סרוב של בני המשפחה לביצוע נתיחה.

אני סבורה שלא יכולה להיות מחלוקת כי במקרה כגון דא, משלא הוכח כי נמסר לתובעים מידע מלא אודות מידת הסיכון בניתוח, קמה חזקה עובדתית לפיה המנוחה, לו ניתן היה לשאול אותה, ובני משפחתה שהמתינו בחוץ לסיום הניתוח, חשו תחושות שליליות משהתברר כי הסיכון בניתוח התממש.

לאחר בחינת המקרים השונים אליהם הפנו אותי התובעים בסיכומיהם, וכן סקירת הפסיקה כפי שהובאה לאחרונה בת.א. (שלום רמלה) 63514-11-16 עזבון המנוח פלוני ז"ל נ' מדינת ישראל (16.7.20) אני סבורה כי מדובר במקרה שבו פסיקת הפיצוי צריכה להיות ברף התחתון דווקא.

לסיכום משדחיתי את תביעת הרשלנות אינני מוצאת מקום לדון בסוגיית הנזק הנטען לעזבון, וממילא אינני מכריעה בטענות הצדדים בשאלת תוחלת חייה המנוחה אלמלא פטירתה במהלך הניתוח, על אף שהצדדים פרסו טענותיהם בהרחבה יתירה ונשמעו עדויות שני המומחים בסוגייה זו. אומר רק כי אילו הייתי נדרשת להכריע בשאלה זו ככל הנראה הייתי ממנה מומחה מטעם בית המשפט (כפי שאכן הוצע לצדדים בתחילת ההליך) בשל קושי להכריע בשאלות הרפואיות הנוגעות למשקל שיש לתת למחלות הרקע (אחת מהן ייחודית למדי) של המנוחה.

התביעה הוגשה על-ידי התובעים כנגד מדינת ישראל – משרד הבריאות (להלן: "הנתבעת מס' 1"), האחראית לסניף "טיפת חלב" במקום מגוריה של התובעת (להלן: "התחנה" או "תחנת טיפת חלב"), שם על-פי הנטען בוצע מעקב היריון לתובעת וכנגד שירותי בריאות כללית (להלן: "הנתבעת מס' 3" או "קופ"ח"), האחראית על המרפאה שבה בוצעה בדיקת הדמיה לתובעת, עליה נעמוד להלן, ואשר על-פי התובעים דבקה בה התרשלות שהובילה ללידת הקטינה.

בגיל 3.5 חודשים עברה הקטינה צינתור לב טפולי שלאחריו ניצפתה ירידה במפל הלחצים על המסתם האאורטלי, אך יחד עם זאת התפתחה אי ספיקה של המסתם הנ"ל שהלכה והחמירה, וכי בעתיד הקרוב תיזדקק הקטינה לניתוח לב פתוח להחלפת המסתם החולה עם תותב מכני, או ביולוגי או ניסיון תיקון של המסתמם.

ובשלנו: "לא בכל מצב אפשר לאבחן מום, לאבחן זה לקבוע. עפ"י הספרות הרפואית שיעור הגילוי של המום משתנה במספר פקטורים, האבחנה של המום הזה באולטרסאונד רגיל של סקירת מערכות ברוב המקרים לא מאבחנים את המום ואומרים זהו זה, אלא מאבחנים את החשד למום הזה דבר המחייב בדיקה נוספת כגון דופלר. אם מבוצעות כל הבדיקות לפי הספר גם האולטרסאונד גם הדופלר וגם אקו לב, אתה תגיע ל-70 – 80 אחוז" (עמ' 23 לפרוטוקול, שורות 17-18); כן ראו עדותו בהמשך בעמ' 27, שורות 23-25).

...

הטענה נדחית.

מאחר והטענה נטענה לראשונה בסיכומי התובעים, דינה להידחות רק מטעם זה. מעבר לכך, כפי שהוסבר לעיל, בנסיבות העניין לא הוכח כי הנתבעות הפרו את חובת הגילוי שהיתה מוטלת עליהם, "לגלות למטופל את המידע שבאופן סביר דרוש לו לגיבוש החלטה מושכלת ('הסכמה מדעת') לגבי הטיפול המוצע" (עניין קדוש, עמ' 191).

אדרבא, הוכח בפניי, כי הונח בפני התובעת מלוא המידע הרפואי הרלוונטי, ואף הוסבר לה בדבר חשיבות ביצוע הבדיקות יותר מפעם אחת והיתה מודעת היטב למשמעות ההסברים שניתנו לה. מסקנה: לא עלה בידי התובעים להוכיח קיומם של יסודות עוולת הרשלנות (התרשלות וקשר סיבתי) ולפיכך אני דוחה את התביעה.

הנתבעת 1 בעלים ואחראית על מרכז הרפואי בילינסון, הנתבעים 2-3 הם רופאי המרכז, הנתבע 2 הוא מנהל המערך לקרדיולוגיה והנתבע 3 מומחה בתחום ניתוחי הלב.

לשיטת מומחה ההגנה, מבחינת הידוע והמקובל בספרות הרפואית עולות מספר מסקנות: הניתוח לסגירת הקרע במחיצה הבין-חדרית שנוצר עקב אוטם לבבי חריף, כרוך בסכנה גבוהה ביותר לתמותה ניתוחית; הסיכון הניתוחי עולה באופן משמעותי אם הקרע במחיצה הבין-חדרית הוא במיקום אחורי לעומת קרע במיקום קדמי במחיצה; הסיכון לתמותה ניתוחית עולה באופן משמעותי בגיל החולה, כאשר הגיל הממוצע בקרב החולים שלא שורדים את הניתוח הוא של כ-70 שנים; הסיכון לתמותה ניתוחית הוא גבוה ביותר אם הניתוח מבוצע במהלך הימים הראשונים שלאחר האוטם.

כך גם לדידו מצב ההכרה של מטופל טרם כניסתו לניתוח לב פתוח.

...

לפיכך לאור המסקנה דלעיל באשר לסבירות החלטת הנתבעים באשר להימנעות מניתוח המנוחה אין מקום לקבע כי אי הצעת ניתוח הוא בבחינת פגיעה באוטונומיה.

באשר לגובה הפיצוי, הגם שאין דרישה לסיבתיות ההחלטה נקבע כי יש טעם לאבחנה בין המקרה שבו הייתה ניתנת ההסכמה בסופו של דבר למקרה שבו לא הייתה ניתנת.

לאור כל האמור אני מחייבת את הנתבעים באמצעות הנתבעת 1לשלם לתובעת סך של 100,000 ₪ בתוך 30 יום.

כיום נמצא בדרגה תפקודית II, נכותו הלבבית בשיעור של 25% על פי תקנות המל"ל. מומחית מטעם נתבעת 1 ברפואת המשפחה, ד"ר חוה טבנקין, קובעת בחוות דעתה בין היתר כי: היות ובבדיקת אקו שבוצעה בתחילת אותו חודש ב 06.11.18 תועד כי תיפקוד הלב תקין וכי הדלף הנו ברמה קלה עד בינונית בלבד – לא ניתן היה לחשוד בבעיה לבבית על רקע אי ספיקה חמורה של המסתם, שהתפתחה תוך שבועיים ובהחלט לא ניתן היה לצפות אותה עקב בדיקת האקו שבוצעה באותו חודש.

פרפור פרוזדורים התקפי שכיח בכ 30% מהחולים לאחר ניתוח לב פתוח.

רשלנות רפואית במשפט העברי כשערך חשוב בחברה יהודית ודמוקרטית [חיי אדם ושלמות גופו] יוצר פרדיגמה בו מתנגשים מצד אחד, הצורך של העלאת רף דרישת הזהירות מצד רופאים והחמרה כלפיהם ומצד שני חשש מתופעת הרפואה המתגוננת שיכולה להגרם כתוצאה מהחמרה זו, כשנקודת האיזון "מיתנדנדת" בין פסיקה לפסיקה בצורה קזואיסטית, וכשברור שגם הקדמונים היתלבטו בדילמות מסוג זה, ראוי "להציץ" כיצד המשפט העברי מתמודד עם סוגיה עדינה זו. הנושא של הטלת אחריות בנזיקין על הרופא שגרם נזק לחולה במהלך הטיפול נדון רבות בספרות ההלכה.

...

המקרה המצער שקרה לתובע קשה וכואב אך עד למסקנה שיש להטיל אחריות על רופא או מוסד רפואי בגין טיפוליו, המרחק הינו רב. בידי נותר רק לאחל לתובע הרבה בריאות ואריכות ימים אך סבורני כי עליי לדחות את תביעתו.

לאור כל האמור לעיל התביעה נדחית, אך בנסיבות העניין לא ראיתי לנכון לחייב את התובע בתשלום הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד של הנתבעות בגין ניהול ההליך.

סבורני שפסיקת הוצאות ריאליות בתיק שכזה יכול להביא ל "הרתעת יתר" של אוכלוסיות מוחלשות מלפנות לבתי המשפט, ואין הדבר נכון מבחינת מדיניות שיפוטית ראויה.