נוהל הפצוי הקבוע נקבע כחלק מסמכותו של המנהל על פי חוק ומהוה חלק בלתי נפרד מהסכם זה המהוה "חוזה אחיד". הטענה על פיה ניתן לזכות בפצוי על פי נוהל הפצוי ללא הוכחת נזק או לחילופין לבחור במסלול תביעה להוכחת הנזק המסוים של אותו תובע נדחתה בתא (ת"א) 1694/07 שגית פן (בן מרגי) נ. רכבת ישראל בע"מ (מיום 18.9.08) קבע בית המשפט, כי "כחלק מההסכם בין הרכבת לנוסעיה, קיים סעיף שנכלל בהסכם באמצעות הנוהל, המגביל את סכום הפצוי שנוסעי הרכבת שנפגעו מהאיחורים יכולים לתבוע. הסעיף שולל למעשה אפשרות של תביעת נזקים אחרים – ישירים ועקיפים, ומגביל את סכום הפצוי למחיר של כרטיס אחד או שניים – לפי משך האיחור. לאור מיגבלת סכום הפצוי מעבר לפצוי בהתאם לנוהל, אין הנוסעים – ובכלל זה המבקשים ויתר חברי הקבוצה, זכאים לפצוי על נזקים נוספים ועל עוגמת נפש שנגרמו להם לטענתם כתוצאה מן האיחור". (הדגשה שלי- ש.פ.כ.)
בית המשפט בתק (נת') 3162-07 שי ברגר קנול נ. רכבת ישראל בע"מ (פורסם בנבו, ניתן ביום 28.2.10) לאחר שסקר פסיקות שונות של בתי משפט לתביעות קטנות בעניינים דומים אימץ קביעת בית המשפט בפס"ד פן הנ"ל ובכלל זה את המסקנה, כי
"הטעם לקביעה האמורה הוא משום שהרכבת קבעה את הנוהל כדי להמנע מהסיכון שהיא תיתבע בתביעות כספיות בסכומים משמעותיים בגין איחורים של הרכבת. תכלית הנוהל היתה לאפשר לרכבת לתמחר את הסיכונים מתביעות כאלה בסכומים ידועים מראש, תמחיר שניתן היה להביא אותו בחשבון בחישוב עלות הנסיעה ברכבת. הפרשנות האובייקטיבית וההוגנת מביאה לתוצאה לפיה דמי הנסיעה ברכבת משקפים תוחלת של נזק בגין פיצוי על איחורים, בהתאם למה שנקבע בנוהל, ולא משקפים אפשרות של פיצוי נוסף, בגין נזקים עקיפים של נוסעים, נזקים שעלולים להיות בסכומים גבוהים. פרשנות זו היא הוגנת גם מנקודת הראות של הלקוח. הגדלת הפצוי הפוטנציאלי איננה רצוייה בדרך כלל מבחינת הלקוחות הסבירים, מאחר שפירוש הדבר הוא כי הסיכון המוגבר של הפצוי "יגולגל" לנוסעים, במסגרת מחירי הכרטיסים, באופן שיביא להעלאת המחירים" (בסעיף 19 של פסק הדין).
פיצוי התובע 2- הכלל בדבר ריחוק הנזק
נזקיו של התובע 2 נתבעים מכוח אחריותה העקיפה של הרכבת לנזקיו, שכן אי הגעתו לטיסה נבעה מן העובדה, כי דרכונו מצוי היה אצל אחיו, התובע 1 ומשהאחרון איחר לטיסה בשל איחור הרכבת, איחר אף התובע 2 לטיסה.
...
נוהל הפיצוי הקבוע נקבע כחלק מסמכותו של המנהל על פי חוק ומהווה חלק בלתי נפרד מהסכם זה המהווה "חוזה אחיד". הטענה על פיה ניתן לזכות בפיצוי על פי נוהל הפיצוי ללא הוכחת נזק או לחילופין לבחור במסלול תביעה להוכחת הנזק המסוים של אותו תובע נדחתה בתא (ת"א) 1694/07 שגית פן (בן מרגי) נ. רכבת ישראל בע"מ (מיום 18.9.08) קבע בית המשפט, כי "כחלק מההסכם בין הרכבת לנוסעיה, קיים סעיף שנכלל בהסכם באמצעות הנוהל, המגביל את סכום הפיצוי שנוסעי הרכבת שנפגעו מהאיחורים יכולים לתבוע. הסעיף שולל למעשה אפשרות של תביעת נזקים אחרים – ישירים ועקיפים, ומגביל את סכום הפיצוי למחיר של כרטיס אחד או שניים – לפי משך האיחור. לאור מגבלת סכום הפיצוי מעבר לפיצוי בהתאם לנוהל, אין הנוסעים – ובכלל זה המבקשים ויתר חברי הקבוצה, זכאים לפיצוי על נזקים נוספים ועל עוגמת נפש שנגרמו להם לטענתם כתוצאה מן האיחור". (הדגשה שלי- ש.פ.כ.)
בית המשפט בתק (נת') 3162-07 שי ברגר קנול נ. רכבת ישראל בע"מ (פורסם בנבו, ניתן ביום 28.2.10) לאחר שסקר פסיקות שונות של בתי משפט לתביעות קטנות בעניינים דומים אימץ קביעת בית המשפט בפס"ד פן הנ"ל ובכלל זה את המסקנה, כי
"הטעם לקביעה האמורה הוא משום שהרכבת קבעה את הנוהל כדי להימנע מהסיכון שהיא תיתבע בתביעות כספיות בסכומים משמעותיים בגין איחורים של הרכבת. תכלית הנוהל היתה לאפשר לרכבת לתמחר את הסיכונים מתביעות כאלה בסכומים ידועים מראש, תמחיר שניתן היה להביא אותו בחשבון בחישוב עלות הנסיעה ברכבת. הפרשנות האובייקטיבית וההוגנת מביאה לתוצאה לפיה דמי הנסיעה ברכבת משקפים תוחלת של נזק בגין פיצוי על איחורים, בהתאם למה שנקבע בנוהל, ולא משקפים אפשרות של פיצוי נוסף, בגין נזקים עקיפים של נוסעים, נזקים שעלולים להיות בסכומים גבוהים. פרשנות זו היא הוגנת גם מנקודת הראות של הלקוח. הגדלת הפיצוי הפוטנציאלי איננה רצוייה בדרך כלל מבחינת הלקוחות הסבירים, מאחר שפירוש הדבר הוא כי הסיכון המוגבר של הפיצוי "יגולגל" לנוסעים, במסגרת מחירי הכרטיסים, באופן שיביא להעלאת המחירים" (בסעיף 19 של פסק הדין).
במצב דברים זה והגם שאין מחלוקת, כי לתובעים נגרם נזק מחמת איחור הרכבת, אין בידי לפסוק פיצוי אשר הנו מעבר לנוהל הפיצוי המוסכם ואף זאת רק ביחס לתובע 1 וכך אני מורה.
סוף דבר
במצב דברים זה אף יש לפסוק לזכותו של התובע 1 שני כרטיסי נסיעה ברכבת במסלול הנסיעה שנסע.
