אחריות פלילית ובנזיקין של קטינים בגין קטטה

על כך ראה דברי המלומד י' קדמי בספרו, על הראיות, חלק שלישי, מהדורת 2003, עמ' 1357: "נראה כי פסק דין הקובע כי הנאשם עשה את המעשה נושא האישום אך נימנע מהרשעה – כגון: בעיניינו של קטין, או כאשר בית המשפט מטיל מבחן או של"צ ללא הרשעה – ייחשב כפסק דין מרשיע לעניין הגשתו כראייה במשפט אזרחי". כן ראו בע"א 19/89 שלג גליל נ' מוטי כלפה (טרם פורסם) (13.6.91): "לעניין סעיף 42א(א)...אין הבדל בין פסק דין מרשיע ממש ופסק דין שבו נקבעו ממצאים ומסקנות מרשיעים אך מנימוקים טפוליים הוא לא הסתיים בהרשעה". משלא ביקש הנתבע רשות להביא ראיות לסתור את הממצאים העובדתיים והמסקנות המשפטיות של פסק הדין הפלילי, (כמתחייב מהוראת סעיף 42ג לפקודת הראיות), לא זו בלבד, גם בכתב ההגנה (ראו סעיף 10) וגם בדיון בבית המשפט, הודה הנתבע כי תקף את התובע, נותר פסק הדין הפלילי, היינו הסדר הטיעון שאושר, כראיה שלא נסתרה.

ראו לדוגמה, בר"ע 15/76 יוסף שפין נ' יוסף כהן פ"ד ל(2), 251 (1976), בעמ' 252, שם נפסק כדלקמן: "הראיה אשר האיסור שבסעיף 42ג חל עליה, אינה אלא פסק הדין המרשיע, כאמור בסעיף 42א(א), שרק אותו אין לסתור אלא ברשות בית-המשפט. אבל אין בפסק-דין המרשיע את המערער מס' 1 בהתרשלות, כדי להוציא מכלל אפשרות שקרבן התאונה אשם היה ברשלנות תורמת: כידוע, אין ברשלנות התורמת של הקרבן כדי להעלות או להוריד לענין האחריות בפלילים, להבדילה מן האחריות בנזיקין. פסק הדין בעינו המלא יעמוד ככתבו וכלשונו ולא יהיו עליו עוררין, אף אם יימצא שהיתה כאן רשלנות תורמת מצד המשיב; ולכן אין הראיה על רשלנותו התורמת בגדר "ראיה לסתור"" (ראו גם בע"א 895/80 עריית נתניה נגד חסן אל מלק, פ"ד לו(2) 119; ע"א 350/74 חברת מ.ל.ט בע"מ נ' ממן פ"ד כט(1) 208 (1974); ע"א 285/80 שיף נ' אליאסי פ"ד לד(4) 752 (1980), ועוד).

נטיית בתי המשפט היא להמנע מהטלת אשם תורם במקרים של מעשי אלימות, למעט בנסיבות חריגות בהן הוכח כי הנפגע היה מעורב באופן פעיל בקטטה (ראו גם בת"א (מחוזי חיפה) 15518-05-10 עיסאם סעד נ' מוחמד אל סעד (18.11.12)).

...

לאחר שבחנתי כלל הנתונים בתובענה ובמהות הפגיעה, לאחר שהשוויתי לערכי הכאב וסבל שנפסקו במקרים דומים, לאחר שבחנתי טיעוני הצדדים לעניין זה, לרבות טיעוני ב"כ הנתבע (שהפנה לתמונות של התובע בפייסבוק כמי שהמשיך בשגרת חייו) מצאתי כי על הנתבע לפצות את התובע בראש נזק זה בסך של 18,000 ₪.

מעיון בתלוש השכר לא מצאתי כי נגרמו הפסדי שכר מוכחים, אשר על כן התביעה באב נזק זה נדחית.

אשר על כן יש לדחות התביעה באב נזק זה. סוף דבר מצאתי כי הנתבע אחראי בעוולת תקיפה וכי נזקי התובע עומדים על סך של 18,500 ₪.

טיעוני התובע בכתב התביעה טוען התובע כי ביום 19.8.16 התקוטט כלבו וכלב הנתבע.

הנתבע סבר כי האחריות לכך מוטלת על התובע, ולכן מאז הארוע החלו הנתבע ואישתו להתנהג כלפי התובע ומשפחתו באלימות, תוך הגשת תלונות שוא במישטרה, גדפו את ילדיו הקטינים של התובע במספר הזדמנויות והרימו קול וצעקות.

לאור מטרה זו בוחן ביהמ"ש את משמעותו במבחן אובייקטיבי לפיו הפירסום יהווה לשון הרע רק אם ה"אדם הסביר" היה רואה אותו כך. נפסק לא אחת כי, ככלל, ייחוס ביצוע עבירות פליליות לאדם פלוני עלול ליגרור יחס שלילי של הבריות כלפי אותו אדם, שלו יוחסו אותן עבירות פליליות, ולפיכך פירסום כזה עלול להוות "לשון הרע", כהגדרתו בסעיף 1 לחוק (ראו, בין היתר: ע"א 114/64 תיק נגד קרינצי ואח', פ"ד יח(4) 378; ת"א 43433-03-12 מועין ח'ורי ואח' נגד עמאד עווידה, עו"ד (פורסם בנבו .

האם הנתבע הוכיח הגנה הפוטרת אותו מאחריות לפירסום? הנתבע טען כי אף אם התלונה שהגיש נגד התובע במישטרה מהוה לשון הרע אודותיו, הרי שקמות לו ההגנות הרלבנטיות מכוח חוק איסור לשון הרע שהנן: הגנת תום הלב בנסיבות של הגשת תלונה לרשות מוסמכת (ס' 15(8) לחוק); הגנת תום הלב בנסיבות של הגנה על אינטרס אישי וכשר (סעיף 15(3) לחוק); הגנת "אמת בפירסום" (סעיף 14 לחוק), וכן הגנות מפקודת הנזיקין.

...

כאמור, שוכנעתי כי הנתבע ומשפחתו חשו מאוימים סובייקטיבית מהתנהגותו האלימה ומהתבטאויותיו של התובע במהלך ניסיונו להרוס את הקיר שבנה הנתבע בגבול המשותף, כך שככל אדם נורמטיבי, רשאי היה הנתבע, בנסיבות העניין, לפנות ולדווח על האירוע למשטרה, ואין בכך כדי לשלול את תום ליבו, עת האמין סוביקטיבית באמיתות הדיווח והיותו מבוסס על חשד סביר (תימוכין לכך ניתן למצוא גם בעילת סגירת התיק במשטרה נגד התובע).

לאור התוצאה אליה הגעתי מתייתר הצורך להכריע בהגנות נוספות שהעלה הנתבע, ודין התביעה להידחות בשלב זה, ללא צורת להידרש לסוגית הנזק וכימות הפיצויים.

סוף דבר אשר על כן, אני מורה על דחיית התביעה ומחייב את התובע לשלם לנתבע הוצאות משפט בסך 2,500 ₪ תוך 30 יום מיום קבלת פסק הדין.

ראשית, אין המדובר באותם צדדים או חליפיהם שכן המדינה – הנתבעת 3 לא היתה צד לארוע במסגרת ההליך המוקדם וממילא אינה מחוייבת לו. כמו כן, אין המדובר באותה עילה שכן עילת התביעה בהליך המוקדם היתה ביטוח תאונות אישיות במסגרת חוק חוזה ביטוח ובעניינינו מדובר בתביעת ניזקי גוף על פי פקודת הנזיקין.

בת"א (מחוזי ת"א) 2035-11-14 מ׳ מ׳ נ' כלל חברה לביטוח בע״מ (פורסם בנבו) ארע דום לב לתובע עקב קטטה במהלך הפסקה; ת"א (שלום ת"א) 15460-05-15 פלוני (קטין) נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו) דחיפתו הפתאומית של תלמיד בזמן ריצה בקבוצה בשיעור ספורט; ת''א 19116-02-15 פלוני נ' משרד החינוך תקיפת תלמיד במהלך ויכוח במשחק כדורגל; תא (ת"א) 1225/00‏ ‏ בית עדה עידן נ' עריית קרית אונו (פורסם בנבו) תלמיד ניסה לדלג מעל ספסל עליו ישבה התובע בעת הפסקה; תא (י-ם) 5166/03‏ ‏ אחמד ראזם נ' עריית ירושלים (פורסם בנבו) תובע שהוכה על ידי בן כיתתו; ת"א (חיפה) 16762-06 זאניש תום נ עריית קריית מוצקין(פורסם בנבו) תלמידת גן שהוכתה על ידי שני ילדים; עא (י-ם) 2191/08    אשר יצחק נ' משרד החינוך (פורסם בנבו) זריקת אבן על ילד במהלך שיעור היתעמלות; תא (ת"א) 46210/06 ‏ ‏ פדלון ניסים נ' משרד החינוך והתרבות (פורסם בנבו) ילד ניכנס לכיתה בריצה ונתקל בכסא; תא (חי') 13768/02  עאסלה ניסים נ' מועצה מקומית עראבה (פורסם בנבו) ילד שנדחף על ידי חברו ללא שהיה פקוח.

כמו כן, התובע וחבריו לא היו קטינים רכים בשנים אלא נערים כבני 13, מעבר לגיל האחריות הפלילית.

...

עוד נקבע שם כי הצורך בפיקוח ומידתו הם: " פועל יוצא של הנתונים, כגון : גיל הילדים, תנאי השטח, אופי העיסוק והסיכון הנובע ממנו, וכיוצא באלה". הלכה זו מלווה מאז ועד היום את הפסיקה בכל הנוגע לאירועים פתאומיים שאינם צפויים בשטחי המוסד החינוכי בגדרם נדחות התביעות.

סוף דבר על כן, דין התביעה להדחות.

בנסיבות אלו, אני מחייב את התובע לשלם לנתבעים שכ''ט עו''ד בשיעור של 5,000 ₪ כ''א, המשקף לדעתי את הסכום הראוי בתיק זה. הסכום ישולם תוך 30 יום שאם לא כן ישא הנתבע בהפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד ליום התשלום המלא בפועל.

" (ההדגשות אינן במקור) השווה גם ע"א 895/80 עריית נתניה נגד חסן אל מלק, פ"ד לז(2) 119, עמ' 121: "ראיה, שהוגשה מכוח סעיף 42א(א) לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א- 1971(כפי שתוקן בחוק לתיקון פקודת הראיות (מס' 2), תשל"ג-1973), קבילה כראיה לכאורה במשפט אזרחי ביחס לאמור בה, אם המורשע או חליפו הוא בעל דין במשפט האזרחי; ואולם המימצאים והמסקנות של פסק-דין חלוט בהליך פלילי, בין שאלה נקבעו לאחר דיון או על-פי הודאת הנאשם, אינם עומדים בהכרח בסתירה לקיומה של רשלנות תורמת של מאן דהוא נוסף, המעורב בתאונה או במעשה, או של הנפגע וקרבן התאונה עצמו. רשלנות תורמת כזו אין בה כשלעצמה כדי לשנות את האחריות בפלילים, אך עשויה להיות לה משמעות לעניין שיעור האחריות בנזיקין ובהליך אזרחי. הוכחת רשלנות תורמת מצד גורם שלא הועמד לדין פלילי או מצד הנפגע עצמו אינה בבחינת "ראיה לסתור" בה מדבר הסעיף 42ג של פקודת הראיות [נוסח חדש], המותרת רק ברשות בית המשפט, מטעמים שיירשמו וכדי למנוע עוות-דין.

" (ההדגשות אינן במקור) ועוד ראיתי להפנות לדברים שנאמרו בעיניין זה ב- ת"א (ת"א) 25637-03-13 פלונית (קטינה) נ' חברת דואר ישראל בע"מ (5/11/16) סעיף 20: "...ודוק, אכן הפסיקה הכירה במקרים בהם יכול מי שהורשע בדין הפלילי להעלות טענת אשם תורם כלפי נפגע העבירה ויכול גם שלנפגע העבירה ייוחס אשם תורם ולעיתים אף אשם תורם משמעותי מדובר בעיקר במקרים בהם בוצעה העבירה ברשלנות, כגון תאונות דרכים שמולידות הליך פלילי של נהיגה רשלנית, או כאשר לקורבן היה חלק ממשי בעת ביצוע העבירה עצמה כגון ארוע קטטה שבו חרג אחד מן הצדדים מן הסביר ואולם כאשר מדובר בעבירה כגון שוד מזוין, עבירה מתוכננת שבוצעה מתוך מחשבה פלילית, גם אם עקרונית ניתן לשקול קיומו של אשם תורם, בפועל קביעת שיעור ההישתתפות תהיה אפסית." (ההדגשה אינה במקור) השווה גם: בר"ע 15/76 יוסף שפין נ' יוסף כהן פ"ד ל(2), 251, עמ' 252; תא"מ (רמ') 51117-01-12 קרדן רכב בע"מ נ' נדב בן ציון ברנד (22/4/13); תא"מ (חי') 12814-05-10 אנדריי גדלביץ' נ' גנדי לוקש (8/8/11).

...

בראי עדותו: "...למה שאני אעבוד במפעל כשרציתי משטרה או כיבוי אש", ולפיה הוא אינו פונה לכיבוי אש כי "אני יודע מראש את התשובה..." (עמ' 15, שורות 7-8, 13), בראי החומר שנפרש בפני בית המשפט באשר להתנהלותו של התובע בקשר עם עבודותיו לפני התאונה ולאחריה, ובשים לב למגבלותיו של התובע אשר אינן קשורות לתאונה כלל ואשר איני רואה לפרט לגביהן (כעולה בין היתר מעמ' 25 לפרוטוקול, שורות 20-26) - אני סבורה כי בנסיבות יש להחיל את החזקה לפיה גובה שכרו של ניזוק עובר לתאונה, משקף דרך כלל את שכרו גם לאחריה (ע"א 785/08 זולפה מחסני מזון בע"מ נ' אופנהיימר (28.2.11)) בעמ' 8).

סיכום הנתונים לחישוב הפיצויים בראשי הנזק השונים לנוכח כל האמור לעיל, להלן יפורטו הנתונים לחישוב נזקי התובע בראשי הנזק השונים: שנת לידה של התובע: 1988 מועד התאונה: 11/1/13 נכות רפואית: 27%.

סיכום לסיכום מתקבלת הערכת הנזקים הבאים: הפסד שכר לעבר 21,600 ₪ הפסד שכר לעתיד 300,000 ₪ פנסיה 40,000 ₪ כאב וסבל 120,000 ₪ הוצאות לעבר ולעתיד 20,000 ₪ עזרת צד ג' לעבר ולעתיד 20,000 ₪ 521,600₪ בניכוי אשם תורם בשיעור 40% (208,640)₪ 312,960 ₪ בניכוי תגמולי מל"ל משוערכים להיום (19,780) ₪ סך פיצוי 293,180 ₪ סוף דבר הנתבע ישלם לתובע הפיצוי בסך של 293,180 ש"ח, בצרוף שכר טרחת עו"ד בשיעור 20% +מע"מ והוצאות משפט לרבות בגין חוות דעת המומחים מטעם בית המשפט.

האירועים ואחריות הנתבע על פי עובדות כתב האישום המתוקן בהן הודו הנתבעים וכמתואר בכתב האישום ובגזר הדין, בליל 2.11.12 התרחשה קטטה במועדון בבת-ים על רקע חילופי דברים בין המעורבים.

בלילה שלאחר מכן הודע למנוח ולנתבעים, כל אחד בנפרד, כי בעל המועדון דורש מהם לפצותו על הנזק שניגרם למועדון בעקבות הקטטה בה נטלו חלק, שאם לא כן יפנה למישטרה.

סעיף 42ד לפקודת הראיות (נוסח חדש), תשל"א-1971 קובע כי: "הממצאים והמסקנות של פסק דין חלוט במשפט פלילי, המרשיע את הנאשם, יהיו קבילים במשפט אזרחי כראיה לכאורה לאמור בהם אם המורשע או חליפו או מי שאחריותו נובעת מאחריות המורשע, ובכלל זה מי שחב בחובו הפסוק, הוא בעל דין במשפט האזרחי". סעיף 42ג' קובע כי "הוגשה ראיה כאמור בסעיף 42א, לא יהיה המורשע או חליפו או מי שחב בחובו הפסוק רשאי להביא ראיה לסתור, או ראיה שכבר נשמעה או הוגשה במשפט הפלילי, אלא ברשות בית המשפט, מטעמים שיירשמו וכדי למנוע עוות דין". הרשעת הנתבע בסיוע בהריגת המנוח קבילה ומהוה ראיה לאחריותו למות המנוח.

סעיף 11 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] מורה כדלקמן: "היה כל אחד משני בני-אדם או יותר חבים לפי הוראות פקודה זו, על מעשה פלוני, והמעשה הוא עוולה, יהיו חבים יחד על אותו מעשה כמעוולים יחד וניתנים להיתבע עליה יחד ולחוד". אין ספק כי הנתבעים 1 ו-2 הם מעוולים במשותף ועל כן חבותם כלפי התובעים היא ביחד ולחוד.

נוכח נתונים אלה וגילו של המנוח במועד הארוע, ומשלא הוכחו נסיבות מיוחדות המצדיקות סטייה מחזקת השכר הממוצע במשק הנוהגת בקטינים ובצעירים, אני קובעת כי שכרו הצפוי של המנוח והשכר לחישוב ההפסדים בשנים האבודות הוא בגובה השכר הממוצע במשק העומד כיום על סך של 13,249 ₪.

...

אני קובעת כי נזקי העיזבון והפיצוי בגינם הם כדלקמן: נזק לא ממוני - 1,000,000 ₪ אובדן שכר בשנים האבודות - 1,564,560 ₪ הוצאות קבורה ומצבה - 20,000 ₪ פיצויים עונשיים - 200,000 ₪ ובסך הכול - 2,784,560 ₪.

בנוסף לסכום זה, ישלם הנתבע 2 לתובע סכום של 25,000 ₪ (הפיצוי בגין שיבוש ההליכים).

כמו כן ישלמו הנתבעים לתובע, יחד ולחוד, שכר טרחת עורך-דין והוצאות משפט בסכום כולל של 340,000 ₪.