כאשר אותרה המזוודה במחלקת האבידות של לאופר, נמצאו עליה מדבקות שעליהן מודפס: "לא תג מיון" (תצלום של מדבקה כזאת צורף לכתב התביעה), דבר שלטענת התובע תומך בגירסתו כי בעת קליטת המזוודה על ידי נציגת לאופר לא הוצמדה אליה מדבקה עם הרישום הדרוש, ועל כן לא הוצאה המזוודה כלל אל המטוס שבו טס התובע, אלא נשארה בנתב"ג.
התובע העמיד את תביעתו על סך 30,740 ₪: 25,740 ₪-הסכום שלטענתו נאלץ להוציא על רכישת לבוש ופריטים אישיים, ו-5,000 ₪ בגין עוגמת נפש.
ב"כ טרקיש הבהיר לעניין זה (בעמ' 17 לפר'), כי התובע אמנם מילא, בשדה התעופה באיסטנבול, טופס תלונה על אובדן מזוודתו; אך כאשר מאוחר יותר נמצאה המזוודה והושבה לו, היה עליו-על פי סעיף 26 (2) סיפא לאמנת ורשה-להגיש תלונה בכתב תוך 21 יום מהיום שהמזוודה הושבה לו, וזאת לא עשה.
בעיניין אולימפיק ביצעה חברת התעופה בעצמה את קליטת הנוסעים וכבודתם, ואילו במקרה דנן השתמשה טרקיש בשירותיו של ספק חיצוני (לאופר), אך אין בכך כדי לשנות את כללי האחריות על פי דיני התעופה.
למותר לומר כי אי הגעת המזוודה גורמת לנוסע שיבושם, שהרי כל הדרוש לו לנסיעה, בין אם ביגוד וחפצים אישיים, בין אם חומר-עבודה או עסקים, ובין אם מתנות או ציוד אחר שנטל עמו לצרכיו-כל אלה חסרים לו. חובתו של המוביל האוירי ושלוחיו היא להפגיש את הנוסע עם מזוודתו, עם הגיעו ליעדו, וחובה זו הופרה במקרה דנן.
...
על כן אני דוחה את ניסיונה של טרקיש להיתנער מאחריות בטענה, שבמקרה זה היא מקוממת לא רק בשל היותה "פורמאלית" להכעיס, אלא בעיקר כיוון שמבחינה עניינית, לא היה כלל מקום להעלותה.
אני סבורה כי מגיע לתובע פיצוי מסויים בגין התקלה של אי-הגעת מזוודתו עמו לאיסטנבול, תקלה שארעה בעטייה של רשלנות מצד לאופר.
אני מקבלת את בקשתו של ב"כ טרקיש שלא לחייבה בהוצאות משפט: על אף טענותיה כנגד התביעה הציעה טרקיש מלכתחילה לשלם לתובע, בהסדר פשרה, סכום במסגרת הפיצוי שעל פי דיני התעופה, אך התובע דחה הצעה זו. בתום דיון ההוכחות חזר ב"כ טרקיש והציע, כפשרה, סכום פיצוי בסך 375 דולר (בעמ' 20 לפר'), אך גם הצעה זו לא התקבלה.
