אחריות נציגות הבניין המשותף לתאונה הקשורה בשטחי הבניין

לטענת הנציגות יש להטיל את האחריות המלאה לפצוי התובעת על אפרידר, שכן ארוע ההצפה ארע כתוצאה ישירה מבדיקת הצפה יזומה אשר ביצעה אפרידר ביום 5.5.13 בשטח גג הבניין.

לטענת אפרידר, היא לא התרשלה, ויש להטיל את האחריות המלאה לנזקים שארעו על הנציגות או דיירי הבניין המשותף, ומכל מקום, פעולותיהם ורשלנותם ניתקו את הקשר הסיבתי בין מעשי אפרידר לנזקים הנטענים והיוו "גורם זר מיתערב". לטענת אפרידר, אין מקום בנסיבות המקרה להחיל את כלל "הדבר מדבר בעד עצמו" וזאת מאחר שהנזקים לא נגרמו לבניין בזמן שהייתה לה שליטה כלשהיא בדבר הארוע הנטען ולא הוכח כי הייתה נוכחת בזמן קרות הארוע.

באשר לתנאי הראשון, קובע כבוד השופט עמית כי הוא מיתמקד בעמימות האובייקטיבית, ולא בשאלה אם הניזוק ידע "בזמן אמת" מה העובדות שהובילו לנזק: "התנאי הראשון של אי-ידיעה מתפרש איפוא בפסיקה כדרישה לקיומה של עמימות עובדתית, ללא תלות בשאלה שהצבנו בתחילת דיוננו – אם אי-הידיעה היא של התובע או של הניזוק. בהתקיים עמימות עובדתית לגבי נסיבות ארוע התאונה, על התובע להוכיח במצטבר את שני התנאים הנוספים אשר בהתקיימם נטל השיכנוע ונטל הבאת הראיות עוברים אל הנתבע (ישראל גלעד דיני נזיקין – גבולות האחריות 1258 (2012)). אכן, במקרה דנן, מבחינת הניזוק המת, לא הייתה עמימות עובדתית לגבי האופן בו אירעה התאונה. אך בהתקיים עמימות עובדתית בתום ההיתדיינות המשפטית לגבי הארוע הנזיקי, אין נפקא מינה אם הגורם המביא את התביעה לפתחו של בית המשפט הוא הניזוק עצמו או התובע שבא מכוחו. כמו כן, את התנאי הראשון יש לקרוא בהקשר של התנאים המצטברים הבאים אחריו. תנאי אי-הידיעה של התובע מצביע על חולשתו היחסית בקשר לאפשרות להביא ראיות, והתנאי השני הנוגע לשליטתו המלאה של הנתבע בנכס, מצביע על כך שסביר כי יש לו יתרון בהתחקות אחר נסיבות התגבשות הנזק (שני – חזקות רשלנות, בעמ' 85-84). מבחינה מהותית, הכלל נועד לסייע לתובע במצבים בהם הוא נקלע לחסרון ראייתי מובהק ואילו לנתבע יש יתרון ראייתי אפריורי. מצבים כאלה, בצרוף התנאי השלישי העוסק בהסתברות לקיומה של רשלנות לפי ראיות סטטיסטיות או לפי השכל הישר וניסיון החיים – יכולים להתקיים גם כאשר התובע אינו הניזוק הישיר.

...

על כן, מכלול נתונים זה מתיישב עם המסקנה שאפרידר התרשלה בביצוע בדיקת ההצפה יותר מאשר עם המסקנה שנקטה זהירות סבירה.

כאמור לעיל, לא מצאתי את עדויות עדיה של אפרידר כמהימנות, ולא מצאתי כי ניתן לבסס עליהן את המסקנה שלא בוצעה בדיקת ההצפה.

לסיכום: אשר על כן, אני מקבלת את התביעה במלואה כנגד אפרידר, ודוחה את התביעה כנגד הנתבעות 1- 2.

לשיטת התביעה, מדובר במפגע המהוה סיכון בגינו נפל המנוח בגרם המדריגות מה שהביא למותו כעבור שבוע, ועל כן יש להטיל החבות לקרות התאונה על הנציגות, בהיותה הבעלים והמחזיקה של השטח הצבורי המשותף של הבניין מכח החובה המוטלת עליה בסעיף 69 לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969 ולקבל את התביעה במלואה.

לטענת הנציגות, המנוח, שהיה קשיש וסבל ממחלות רקע וגורמי סיכון לארוע מוחי אסכמי, עבר ארוע מוחי חריף בעטיו נפל במדריגות, ובכל מקרה, כך לטענת הנציגות, המנוח לא הוכיח כי הוא נפגע בקשר סיבתי לגרם או חדר המדריגות של הבניין.

וכלשונו של כב' השופט עמית בעמ' 16 לפסק הדין: "... על פי המודל המוצע, תרשים הזרימה הוא כלהלן: בחינת ההתרשלות (ההיתנהגות העוולתית) – קשר סיבתי (הזיקה בין ההיתנהגות העוולתית לבין הנזק) – שקולי מדיניות (בהנתן התרשלות וקשר סיבתי האם רצוי לשלול את האחריות)..." בהמשך הניתוח, מזקק כב' השופט עמית ומגדיר מה ייראה כהתנהגות עוולתית= כהתנהגות היוצרת סיכון צפוי ובלתי סביר.

ומן הכלל אל הפרט; אין חולק כי הנתבעת 1, נציגות הבית המשותף, הנה אישיות משפטית שהנה הבעלים והמחזיק של השטחים המשותפים בבניין, בכללם גרם המדריגות מושא התובענה וככזו חבה בחובת זהירות כלפי דיירי ובאי הבניין.

...

יוצא אפוא, כי עיקר המחלוקת בין המומחים בעניין זה נסובה סביב השאלה האם מוקד הדימום המוחי מס' 1, אשר אין חולק בין המומחים כי הוא הסיבה לפטירת המנוח, נגרם כתוצאה מאירוע מוחי ספונטני (אוטם המורגי) שעבר המנוח ואזי ייתכן שבעטיו איבד המנוח שיווי משקל ונפל במדרגות, או שמא הדימום המוחי נגרם כתוצאה מחבלת הראש בעקבות נפילתו במדרגות.

במצב דברים זה, נקבע כי המסקנה לפיה האפשרות שהנפילה קשורה סיבתית להיעדר אמצעי זהירות מתיישבת עם התמונה החסרה ומסתברת יותר עם ניסיון החיים מאשר האפשרות של איבוד שיווי משקל גרידא (עמ' 14-15 לפסק הדין).

לאור כל המקובץ לעיל, באתי לכלל דעה כי תנאי שלישי של סעיף 41 אינו מתקיים בענייננו שכן בנסיבות העניין, אין לומר כי האפשרות המסתברת יותר היא של התרשלות הנציגות על פני אינספור חלופות אחרות שיכלו לגרום לקרות התוצאה המצערת, כפי שנדונו והוצגו בהרחבה בדיוננו לעיל.

סוף דבר לנוכח מסקנתי לעיל, דין התביעה להידחות, מה שמייתר את הדיון בסוגיית הנזק.

עמידר בהגנתה הכחישה את עיקר הטענות שהופנו כלפיה וטענה בין היתר כי היא מחזיקה בשלוש דירות בלבד מתוך 32 דירות בבניין, אשר מושכרות לדיירים בדיור צבורי, וציינה כי מי שבנה את המדריגות בהן נפגע התובע, כטענתו, היא חברת סולל בונה, וכי נפילת התובע ארעה ברכוש המשותף ובמקום שאיננו קשור לעבודות אשר הוזמנו על ידה.

לטענתה של העיריה יש להטיל את האחריות על הנתבעת מס' 1 – הקרן הקיימת לישראל, כבעלת הקרקע, על נציגות הבית המשותף כבעלי השטח המשותף שבו ארעה התאונה ועל עמידר כבעלת דירות בבניין וכמי שהזמינה עבודות מאת מלגם, מעסיקתו של התובע.

...

דיון והכרעה: לאחר ששמעתי את ראיות הצדדים ובבחינת מכלול הטענות, מצאתי כי הפיצויים המגיעים לתובע, נבלעים בתגמולי המוסד לביטוח לאומי, וכי בנסיבות המקרה שלפניי, התובע זכאי לפיצוי בשיעור 25% מנזקיו.

כן יישלמו הנתבעות 2, 3 ו- 4 הנ"ל לתובע , בהתאם לחלקם היחסי, שכר טרחת עו"ד על סך של 125,000 ₪.

התביעה נגד הנתבעת 1 והנתבעת 5 נדחות.

בהתאם לנימוקים שהובאו לעיל, ולחלוקת האחריות שקבעתי - ההודעה נגד הצדדים השלישיים נדחית כאשר בנסיבות העניין ללא מצאתי מקום לחייב בהוצאות.

עיקר טענות הצדדים באשר לנסיבות התאונה ואחריות הנציגות לה טענות התובעת בכתב התביעה טענה התובעת כי ביום התאונה יצאה בשעה 19:15 לערך מהבניין, כאשר לפתע נתקלה רגלה במדרכה משובשת מחוץ לבניין.

התובעת אישרה בחקירתה כי שימשה משך תקופה מסוימת חלק מוועד הבניין, אולם לדבריה היא התעסקה בכספים ולא במה שקשור לבניין עצמו, וכי לא הייתה לה גישה למצלמות (עמ' 17, שו' 4-1).

משעה שקבענו קיומו של המפגע ברחבת הכניסה לבניין, נראה כי לא יכולה להיות מחלוקת באשר לחובת הזהירות המושגית של הנתבעת 1 – נציגות הבית המשותף כלפי הדיירים ועוברי הדרך בשטח החצר המשותף בו נפלה התובעת, ולסלק מפגעים ככל שיש כאלה בשטח הרכוש המשותף, ולאחריותה.

...

סיכום חישוב הנזק בהתאם למפורט לעיל, נפסקו לתובעת סכומי פיצוי כדלקמן: הפסדי שכר לעבר 7,000 ₪ הפסדי שכר לעתיד (כולל פנסיה)    50,000 ₪ עזרת צד ג' בעבר ובעתיד                      8,500 ₪ הוצאות רפואיות ונסיעות בעבר ובעתיד  2,000 ₪ כאב וסבל                                         25,000 ₪ סך הכל                                                92,500 ₪ סוף דבר התביעה מתקבלת.

הנתבעות ישלמו לתובעת פיצוי בסכום של 92,500 ₪, כמפורט לעיל.

כמו כן, ישלמו הנתבעות לתובעת שכ"ט עו"ד בסך כולל של 22,000 ₪.

לטענתה, כתב התביעה מכיל סעיפים עובדתיים הסותרים זה את זה בקשר לנסיבות התאונה.

אני נותן אמון מלא בגירסתו של התובע, לפיה מי שהעביר לו את הסירטון הוא נציג של נציגות בית משותף שממצלמת אבטחה שלו הופק הסירטון.

האם סבור ב"כ הנתבעת כי בתביעה בסדר דין מהיר בסכום של 17,000 ₪ ראוי להעלות טענות מכבידות מעין אלו מבלי שהוא בדק את הראיה, ולו באופן שטחי על מנת לבדוק אם יש ממש בטענה שהוא טוען.

בעיניין זה יובהר כי הטענה כי הקבלן המבצע האחראי באתר הבנייה, אינה יכולה להיתקבל הואיל ובסופו של יום הנתבעת לא הגישה הודעת צד ג' כנגד קבלן המבצע (עמ' 5, שורות 7-4 לפרוטוקול).

...

טענתו המרומזת של ב"כ הנתבעת כי אולי היה כשל כלשהו בעריכה, הינה מרחיקת לכת ואינה מקובלת עליי.

על סמך מכלול החומר המונח לפניי, לרבות הסרטון שצולם משתי זוויות, לאור התרשמותי הבלתי אמצעית מהעדים במהלך חקירתם בבית המשפט, תוך שאני לוקח בחשבון את טענותיהם ההדדיות של הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להתקבל, כפי שיובהר להלן: 8.1.

אשר על כן, תשלם הנתבעת לתובעים את הסכומים הבאים: 9.1.