אחריות נהג אוטובוס על דילוג על תחנות

התובע גרס כי מלבד זמן ההמתנה המיותר בתחנות האוטובוס הפסיד זמן של הגשת תלונות למשרד התחבורה וכתיבת כתב תביעה זה. התובע פירט כל אחד מהמקרים שבהם לדידו האוטובוס איחר, דילג על התחנה, ביצע פנייה/עצירה מסוכנת, לא הגיע ואף תיאר מקרה שבו האוטובוס היה מלא עשן של סיגריות.

לטענת הנתבעת היא עושה מאמצים רבים כדי לבצע את כל הנסיעות בקוים בהתאם ללוחות הזמנים על פי הרישיונות שניתנים לה על ידי משרד התחבורה, אולם בשל גורמים שונים ובלתי צפויים ושאינם בשליטתה כגון: תקלה באוטובוס, מחלת נהג, כשלים תעבורתיים, חסימת כבישים, עבודות הרכבת הקלה וכד', ישנם לעיתים עיכובים ושיבושים בנסיעות בקוים המופעלים על ידה.

ומאידך ההבנה כי לעיתים רבות הנזק מתמצה באי הנוחות שבאיחור, וכי לא ניתן לפצות בגין הנזקים המשניים שיכולים להגרם כגון איחור לעבודה, איחור לפגישה, איחור לטיסה וכד' משום שיהיה בכך פריצת גבולות האחריות של מזיקים באופן שיציפו את בתי המשפט בתביעות מסוג זה, המצדיקה פסיקת פיצוי מידתי שלא יהיה גבוה.

...

לאחר שבחנתי את ראיותיו של התובע והתרשמתי מטיעוניו, אני סבורה כי לא עלה בידי התובע לשכנע כי נגרמה לו אי נעימות המצדיקה פיצוי גבוה ובוודאי שלא פיצוי בסדר הגודל שהתובע דרש ללא שטרח ולו במעט להביא הוכחות לתביעתו.

לאור כל אלה אני סבורה כי אי הנעימות הנטענת, שלא פורטה כדבעי ובוודאי שלא הוכחה כדבעי, אינה מצדיקה פיצוי בהיקפים שהתובע דרש.

לאור כל האמור, לאור דלות הראיות וכמעט היעדרן, ומשטענות התובע נדחו כמעט כולן למעט 3 מקרים שלגביהם לא ניתן היה לשלול טענתו, ולאור גישת בית המשפט בכל הנוגע לפיצוי נזק לא ממוני, אני סבורה כי יש לפצות את התובע בסך של 100 ש"ח בגין כל מקרה שהתקבל ובסך הכול בסך של 300 ש"ח. אשר על כן אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובע סך של 300 ש"ח. התשלום יבוצע בתוך 30 ימים מהיום שאם לא כן יישא הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד למועד התשלום בפועל.

המערער פגע ביושבי אוטובוס, נגע בהם, הישתולל, סרב להזדהות.

באישום הנוסף פגע בעובד בתחנת דלק, בין היתר, אמר לו: "אתה כושי, אתה לא תחיה, אני אשרוף אותך". כך גם באישומים הבאים.

העין מדלגת מכתב אישום לכתב אישום ונידרש אורך רוח רב כדי לקרוא את כל חמשת כתבי האישום, האחד חמור ממשנהו.

למערער ניתנה היזדמנות מלאה להישתלב במסגרות שונות לטפול, כך למשל בתאריך 10.3.15 מציין שירות המבחן כי: "הוחלט על הפסקת שהייתו באותה קהילה טיפולית "הדרך" כאשר הגורמים המטפלים החליטו באותו שלב על מהלך זה לאור התרשמותם מעליות וירידות במצבו של המערער, קושי ליטול אחריות מלאה על קשייו וצורך בעריכת בדיקה עצמית במרחק מהקהילה".

כך אכן נהג בית משפט קמא ואת דעתנו באשר לתקופות המאסר שקצב הבענו כבר לעיל.

...

על גזר הדין הערעור בפנינו.

כשלים אלה בסופו של דבר מביאים לכלל מסקנה כי המערער לא זכה להליך הוגן.

סה"כ המערער לא גילה את כוחות הנפש והבשלות כדי להשתלב בטיפול והכישלון בטיפול השתקף בסופו של דבר גם בגזירת הדין.

התוצאה היא כי אנו דוחים את הערעור.

הנתבעת טענה כי באחד המקרים "דילג" האוטובוס על שתי תחנות ובמקרה אחר יצא באיחור של כחצי שעה (בשל עומס קודם).

לעמדתה, הדרישה לפצוי בסך 25,000 ₪ מופרזת וחסרת תום לב. התובע השיב לכתב ההגנה, טען כי באחד האירועים נכחו במקום פקחים של משרד התחבורה שיוכלו לתמוך בטענותיו וציין כי מאז הוגשה התביעה היתרחש אף ארוע רביעי (בו נתקע אוטובוס בדרך אולם רק הנהג "חולץ" מהמקום ואישתו נאלצה להמתין כשעתיים לאוטובוס הבא.

ומאידך ההבנה כי לעיתים רבות הנזק מתמצה באי הנוחות שבאיחור, וכי לא ניתן לפצות בגין הנזקים המשניים שיכולים להגרם כגון איחור לעבודה, איחור לפגישה, איחור לטיסה וכד' משום שיהיה בכך פריצת גבולות האחריות של מזיקים באופן שיציפו את בתי המשפט בתביעות מסוג זה, המצדיקה פסיקת פיצוי מידתי שלא יהיה גבוה.

...

שוכנעתי כי התובע הוכיח את נסיבות האירועים נשוא התביעה (וזאת גם נוכח עמדת הנתבעת עצמה).

שוכנעתי, מנגד, כי סכום התביעה אינו מידתי ועצם העובדה כי הוגשה תביעה בסכום מופרז יש בה כדי להשליך גם על הפיצוי שייפסק.

אני מחייב את הנתבעת, לפיכך, לשלם לתובע סך 1,800 ₪.

לאחר התאונה, רכבה נעצר בתוך הצומת ואילו המשאית המשיכה ועצרה בתחנת אוטובוס לאחר הפנייה.

לאחר שבחן את גרסאות הצדדים והעדים ולאחר שבחן תכנית הרמזור, הבהיר המומחה שתאונה בצומת מרומזר יכולה לקרות עקב שלוש אפשרויות : 1) "מחטף רמזור" - בו נהג מבחין שהרמזור בכיוון נסיעתו מתחלף לאדום אך חושב שיוכל לעבור הצומת ובדיעבד מסתבר ששגה 2) "טעות ברמזור" כאשר הנהג מתבלבל וניכנס לצומת כשהוא מסתכל ברמזור שלא מיועד לכיוון נסיעתו 3) "חוסר תשומת לב" - כשהנהג ניכנס לצומת למופע אור אדום ללא סיבה נראית לעין.

בעיניין זה אעיר כבר עתה כי המומחה לא בחן את האפשרות שיהיה דילוג על סבב – גלאי דרישה.

משזו כורסמה, הרי שנותרנו עם קביעתה שהאפשרות שהנתבע ניכנס לצומת בהיסח הדעת היא "נמוכה ביותר". משרכב התובעת הוא אשר ניכנס לצומת לא פנוי ורכב הנתבעים כבר היה בתוך הצומת לפני כניסת רכב התובעת, הרי שלא מצאתי לחלק אחריות לתאונה.

...

אם כן, המסקנה היא דווקא שנהגת רכב האופל לא בלמה מיד או שלא מדובר ב-200 מטרים, כפי שהעידה.

משהנהגת התנגשה במשאית, הרי המסקנה היא שהיא נסעה במהירות יותר גדולה או שבלמה לאחר שנכנסה לצומת ולא בלמה מיד כאמור, כלומר ניסתה לעשות "מחטף רמזור" – דבר שמחזק מסקנת המומחה של הנתבעת.

על כן, משהתובעת לא הוכיחה במאזן ההסתברויות הנדרש במשפט האזרחי את אחריות הנתבע לתאונה, אין מנוס אלא לדחות את התביעה.

הקובל, חבר ב"אגד" – אגודה שיתופית לתחבורה בישראל בע"מ (להלן: "אגד" או "האגודה"), הועסק על ידי האגודה כנהג אוטובוס בסניף אגד אשקלון.

אומנם, הנאשם הציג את סיבת ההשעיה של הקובל על דרך החומרה, משום שכתב התביעה שהוגש נגד הקובל על ידי אגד באוגוסט 2005 (נ/2), אינו "מדבר" על גניבה, אלא על מעשים שמוגדרים כעבירות משמעת לפי סעיף 113 לתקנון משפט החברים, ואלה הם מעשים שגורמים "רעה לעסקי האגודה", וכאלה שהם בלתי הוגנים וטמון בהם "יסוד של אי יושר כלפי האגודה". עם זאת, העבירות לפי סעיף 113 הנ"ל מיוחסות לקובל בשל 12 מקרים שבהם לפי הנטען הוא סטה ממסלול הנסיעה, ודילג על תחנות תוך החלפת המופע שבשילוט על האוטובוס או "פשוט" קיצר את מסלול הנסיעה, כשבכל המקרים דרש וקיבל תשלום עבור ביצוע הנסיעה בשלמותה.

הנאשם העיד שהעבירות לפי סעיף 113 לתקנון משפט חברים נחשבות לעבירות החמורות ביותר במדרג העבירות כלפי האגודה (פרוטוקול מ-1.1.2007, עמ' 38), ו"מבחינתנו אדם שביצע סטייה ממסלולים דילוג על תחנות ואי איסוף נוסעים זה כמו מקרה של גניבה" (שם, בעמ' 61).

בית המשפט, מפי כב' השופט ויתקון דחה את הטענה בדבר העדר תום לב באומרו בין היתר את הדברים הבאים: "יתר הפרסומים, אפילו נעשו לאחר סיום חקירת המישטרה, לא באו אלא להסביר לעובדים את העדרות המערערת מהעבודה או למסור מידע מדוייק על סיבת פיטוריה לאשה פלונית שעמדה לקבלה לעבודה וביקשה את המידע הזה מהמשיבה". ברור שמה שלא מעיד על חוסר תום לב ועלול לשלול את הגנת תום הלב לפי סעיף 15 לחוק איסור לשון הרע-לא יכול להעיד על כוונה לפגוע, ובהעדר כוונה כזו אין המפרסם, נושא באחריות פלילית לפרסום.

...

המסקנה המתבקשת מכל זה היא שלמרות שההתבטאות של הנאשם ביחס לקובל חריפה למדי – אין בה כדי להעיד על כוונת פגיעה, והמסקנה הזו מתחזקת לאור הנסיבות שבהן נעשה הפרסום.

באותו מקרה הושעתה מעבודתה עובדת שנפל עליה חשד של גניבה; מעבידיה הגישו תלונה במישטרה; זו חקרה וגבתה הודעות, אך בסופו של דבר התיק ניסגר בשל חוסר ראיות.

לסיכום הזה של הנאשם יש כאמור בסיס ראייתי מוצק למדי.