אחריות משותפת על נזקים שנגרמו למשקיע בבנק

אכן, למן תחילתו של ההליך קמא טענו המשיבים כי למר איילון תפקיד משמעותי במסכת האירועים מושא התובענה, ומשכך הוא נושא עם די.בי.אס באחריות משותפת לנזקים שנגרמו למשיבים.

ראו: ע"א 104/64 מורגנבסר נ' ליטוינסקי, פ"ד יח(3) 442, 448 (1964); ע"א 295/60 חלמסקי נ' חברת השקעות יצחק ובניו בע"מ, פ"ד טו 1625, 1628 (1961); ע"א 46/77 בוכוולד נ' בנק ברקליס דיסקונט, פ"ד לג(1) 718, 720 (1979); יואל זוסמן סדרי הדין האזרחי 488 (מהדורה שביעית, 1995)).

...

סבורני כי המקרה דנן נמנה בגדר אותם מקרים חריגים המצדיקים התערבות כאמור.

סבורני כי המשיבים לא הצליחו להצביע על רלוונטיות המסמכים הנכללים בגדר סעיפים 5.3 ו-5.4 לדרישת הגילוי לתביעתם.

סוף דבר: בקשת רשות הערעור מתקבלת איפוא.

משאלו הם פני הדברים, הרי שאין בידינו לשעות לטענותיה של התובעת ככל שהן מייחסות לכללית אחריות על נזקיה של התובעת, בשל אי המצאת הטופס ההצהרות הראשון מיום 28/7/96 לידי קג"מ, שכן כפי שניתן להווכח מהתנהלות הצדדים בזמן אמת, אי המצאת הטופס מיום 28/7/96, לא שינתה כהוא זה ממעמדה או מזכויותיה של התובעת.

בהקשר לכך נפסק על ידי בית המשפט העליון בע"א 2666/05 מדינת ישראל - אינסופקו הספקה לתעשיה בע"מ, (מיום 19/12/07), כדלקמן: "אכן, אשם תורם מאפשר להפחית משעור הנזק, מקום בו הניזוק היה אשם באופן חלקי בנזק שנוצר (ראו: ע"א 3912/90 EXIMIN S.A נ' טקסטיל והנעלה איטל סטייל, פ"ד מז(4) 64). התפיסה המכירה באשם תורם של הניזוק כעילה להפחתת הפיצויים, היא חלק מעיקרון תום הלב אשר מעוגן בסעיפים 12 ו-39 לחוק החוזים. לפי עיקרון זה, חייב צד לחוזה, במקרים מתאימים, להיתחשב בצד שכנגד ולעיתים אף לנקוט בצעדים אקטיביים שיסייעו לצד השני לקיים את חלקו בחוזה (פרשת EXIMIN S.A הנ"ל, בעמ' 77-76). תפיסה זו מגשימה את ההיגיון העיסקי שנימצא בבסיס החוזה, לפיו הצדדים מתקשרים בו על מנת לקיימו תוך שתוף פעולה הדדי ביניהם". עמד על כך פרופ' אריאל פורת, בספרו הגנת אשם תורם בדיני חוזים/המכון למחקרי חקיקה ולמשפט השוואתי האוניברסיטה העברית בירושלים, תשנ"ז-1997, כדלקמן: "הגנת האשם התורם הנה הגנה העומדת למפר חוזה כנגד הנפגע כאשר זה האחרון תרם באשמו לנזקיו. תוצאת תחולתה היא חלוקת נטל הנשיאה בנזקיו של הנפגע בין שני הצדדים לחוזה. הגנת האשם התורם מביאה לידי חלוקת אחריות אופקית הנובעת מאחריות משותפת לאותם נזקים, להבדיל מחלוקת אחריות אנכית הנובעת מאחריות נפרדת לנזקים שונים" (שם, עמ' 13-14).

לטענת התובעת בסיכומיה בסוגיה זו, תכלית הפיצויים הנתבעים היא להעמידה במועד מתן פסק הדין, במקום שבו היתה מצויה, אילמלא מעשיהם ו/או מחדליהם של הנתבעות, היינו השבת המצב לקדמותו; לדבריה, על פי ההלכה הפסוקה של בית המשפט העליון (ע"א 130/76 סעדה נ' חמדי), כאשר מדובר בנזק ממון מסוג זה, ניתן לשום אותו במדויק; לדבריה, שיעור הריבית הנכון הוא שאלה של עובדה שיש להוכיחה בבית משפט, שכן הוא עשוי להשתנות עם שינוי גורמים שונים כגון מדיניות האשראי של בנק ישראל, גובה ריבית אשר לפיו ניתן להשיג אשראי בשוק, אפשרות להשקיע כספים במלוות צמודים ריביות המוצעות ע"י הבנקים או בבית השקעות לטווחים ארוכים על ידי רכישת אג"ח בטוח וגורמים כלכלים כגון אלה; על כן מבחינה כלכלית, יש לקבוע, כי ריבית ההוון צריכה להיות ריבית כלכלית בהתאם לריבית הנהוגה בשוק ביום ביצוע התשלום בפועל ולא ריבית תיאורטית.

בהקשר לכך נציין כי אין בידינו לשעות לטענותיה של קג"מ, לפיהן ככל שתחויב קג"מ לשלם לתובעת סכום כלשהוא, ניתן לחייבה לשלם תשלומים עתיים בלבד, זאת מן הטעם, שהסכום אותו חויבה קג"מ לשלם כאמור לעיל, הוא פיצוי בגין נזק שניגרם (באופן חלקי באחריותה), ולא קצבה שעליה לשלם מכח תקנונה למאן דהוא, כך שאין כל עילה שתצדיק לפרוש את אותו נזק לתשלומים עתיים.

...

אשר על כן ולאור כל המבואר לעיל, אנו קובעים כי שיעור ריבית ההיוון שיש להחיל בענייננו הוא 3%, כך שסכום הנזק הכולל הוא 323,765 ₪, נכון ליום 1/1/15 - המועד שאליו התייחסו חוות הדעת מטעם שני הצדדים.

סיכומם של דברים לאור קביעותינו לעיל, באשר לאחריותו של כל אחד מהצדדים לנזק שנגרם לתובעת, התוצאה היא שהתובעת נושאת ב"אשם תורם" בשיעור 25% מגובה הנזק הכולל ובסה"כ ל-80,941 ₪ מתוך כלל הנזק.

סוף דבר – אשר על כן ולאור כל המבואר לעיל, התביעה מתקבלת באופן חלקי, ואנו מחייבים את הנתבעת 1 – הכללית, לשלם לתובעת את הסך של 80,941 ₪; כמו כן אנו מחייבים את הנתבעת 2 – קג"מ, לשלם לתובעת את הסך של 80,941 ₪, ובנוסף אנו מחייבים את הנתבעת 3 – מיטבית, לשלם לתובעת את הסך של הסך של 80,941 ₪.

עתה נשוב לבעיית ה"דלת המסתובבת" : בשנים האחרונות נשמעו הדים בפסיקה ובספרות המשפטית התומכים בהרחבת הקף האחריות של צד לדיון כלפי הצד שכנגד, בנסיבות המתאימות [ראו הערת בית המשפט העליון ברע"א 3909/12 ‏לביא נ' שטרייכר (2012)], ומאמרו של כב' השופט מ' ברעם, "הליכי סרק אזרחיים", עלי משפט ו', תשס"ז, עמ' 135 – להלן – "ברעם"], ברם במישור הקונקרטי אותם מקרים בהם הוכרה תביעה שעניינה נזקים שנגרמו לצד לדיון בהליך קודם עקב התרשלות הצד שכנגד בפעולותיו במסגרת אותו הליך, ואשר מלכתחילה סויגו לגזרה צרה מאד של היתנהגות שאינה בתום לב ושיש עימה רשלנות בולטת או ניצול לרעה של הליכי משפט, נטועים במחוזות הנזקים שכלל לא נידונו ונשקלו במסגרת אותו דיון קודם [ראו ע"א 1565-95 סחר ושרותי ים בע"מ נ' חברת שלום ויינשטיין, " פ"ד נד (5) 638, ע"א 2273-02 חברת פסל בע"מ נ' חברת העובדים השיתופית הכללית בא"י בע"מ, פ"ד נח (2) ,36].

מנגד בכל הנוגע להוצאות המשפט של הדיון הקודם, מקובלת בפסיקה הגישה לפיה קם לגביהן מעשה בית דין, שאינו מאפשר דרישתן בתביעה חדשה נפרדת [ראו בע"מ 3241/09 ‏ ‏ פלונית נ' פלוני (2009), ע"א 3374/06‏ ‏ בירן נ' קיבוץ סער אגודה שיתופית חקלאית (ת"א 57179-04-13 חטיאל נ' טישלר (2018)], ת"ק 17568-06-14 שלחון ואח' נ' בר ואח' (2014), תמ"ש 1353-09-10 י.כ. נ' ש.ק. (2012)], ת"א 10942-07-08 דרעי נ' חטיב (2011), ת"א 2147-06 ניר נ' סאלם (2008), ת"א 348-04 זריהן נ' טרבלסי (2005), ת"א 63689/99‏ ‏ סולל להשקעות בע"מ נ' א.ד.י מערכות סטראו ואזעקות לרכב בע"מ (2002)] כדי טבילת אצבע בנהר אפנה גם לסוגיית ההבחנה בין רף חובת הזהירות הנידרש בהליך במעמד צד אחד, כגון הטלת עיקול במעמד צד אחד, לבין רף חובת הזהירות הנידרש בהליך המתנהל במעמד שני הצדדים [ראו ע"א 4980-01 כהן נ' גלאם, פ"ד נח (5) 625, ת"א 18693/08 ‏לביא נ' שטרייכר(2011), נתיב אינו משתית תביעתו על היתנהלות רשלנית של נאפז ואסעיד, אלא על היתנהלות רשלנית של בא כוחם.

דא עקא, משפעל עו"ד עלימי במסגרת שליחותו, אף אם נסטה מאורחה ורבעה של הפסיקה לפיה אין לאפשר לצד שכנגד לתבוע נזקיו במישרין מבא כוחו של יריבו אלא מן היריב עצמו, על מנת שלא להרתיע עו"ד מלמלא חובתם שבדין לייצג הלקוח ללא מורא [ראו תמ"ש 1353-09-10 י.כ. נ' ש.ק. (2012), ת"א 2305-99 רוזן נ' בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ (2004)] , ונשקיף על עו"ד עלימי ועל שולחיו, נאפז ואסעיד, כ"מעוולים יחד", בהתאם לסעיף 11 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] [להלן – "הפקודה". ראה ברעם, בעמ' 197-198, התומך בהטלת אחריות משותפת גם על עורך הדים מטעמים של הרתעה יעילה בהיות עורך הדין המנהל את ההליכים המשפטיים "מונע הנזק הזול ביותר"], משעסקינן בהשבה של הוצאות משפט בתיקים בהן כבר נידון והוכרע עניין הוצאות המשפט, יבוא עיקרון סופיות הדיון, ויעשה סוף גם לדיון זה. התיזה של נתיב לפיה אותן עובדות שהוא טוען להן עתה ואשר נגלו לו לאחר מחיקת התביעות, לרבות בעקבות ההליך המשמעתי, היו משנות את אופן פסיקת ההוצאות בבתי הדין לעבודה, נסתרת בחלקה על ידי המפורט בסעיף 4 לעיל, וקשה להלמה לנוכח המפורט בסעיפים 7-8 לעיל.

מעבר לזה צירפת קבלות על נזקים, שכ"ט? התיק לא גמור מבחינת התחשבנויות בינינו, יש בינינו מערכת עסקית שלימה של התחשבנויות בנינו, זה לא הדבר היחידי, הוא עו"ד של החברה הוא מתעסק בהרבה דברים, ויש לנו הסכמים על התביעה.

...

מכאן מדלג נתיב למסקנה כי עו"ד עלימי עשה "שימוש לרעה בהליכי בית המשפט, עת יצר מצגי שווא והגיש תביעות, שנועדו לחלץ כספים מהתובעים שכלל לא הוסמך להגיש או למצער יצר מצגי שווא לגבי יכולת התובעים לנהל תביעות אלו, לחתום על תצהירים ולהופיע לדיונים, וכל זאת באמצעות מסמכים לא אותנטיים ו/או למצער מסמכים שכלל לא נחתמו על ידי מי שנחזה להיות חתום עליהם, כדוגמת המסמך שהכניס לתיק, כתצהיר עדות ראשית מטעם מר נאפז מצרי". לשיטתו של נתיב נגרמו לו נזקים המתגלמים בשכר טרחת עורך דין שהוא נדרש לשלמו לעורך הדין שייצג אותו באותם הליכים, והינו בא כוחו גם כאן, בסך כולל של 29,185 ₪, באי יכולת לגבות את ההוצאות המגיעות לו מאסעיד, ואשר נפסקו עת תביעתו של האחרון נמחקה, שסכומן המעודכן 1,446 ₪, ובעוגמת נפש בסך של 15,000 ₪.

" רוצה לומר - לא התכוונתי כלל לשלם לעורך דיני, עד שהחלטתי להגיש את התביעה דנא, ואף לא נדרשתי לעשות כן. המסקנה המסתברת – לא נגרם לנתיב כל נזק של הוצאות שכר טרחת עורך דין קודם להגשת התביעה.

התוצאה - אין מקום לפסוק בגין תביעה אומללה זו דבר לזכותו של נתיב, לרבות בשל "עוגמת נפש", והיא נדחית מכל וכל.

בזיקוק כל האמור לעיל, ובשקלול תוצאת החלטתי מיום 6.11.18, יישאו התובעים בשכר טרחת עורך דינו של הנתבע בסך של 20,000 ₪ אשר ישולמו על ידי התובעים לנתבע בתוך 30 ימים.

היינו, מדובר בטעות משותפת אשר בעניינינו לא העלתה טענה לביטול כאמור בסעיף 14 בחוק החוזים לעיל: "טעות משותפת קיימת ב"מצב בו מחשבות הצדדים תיאמו זו לזו אך שתיהן לא תיאמו את המציאות" (דנ"א 10901/08 בייזמן השקעות בע"מ נ' משכן בנק הפועלים למשכנתאות בע"מ, [פורסם בנבו], 17.7.11).

בפרשת 'חמש מערכות' לעיל נקבע: "נקודת המוצא בעת ביטולו של הסכם בשל טעות משותפת, היא שחל עקרון ההשבה ההדדית מכוחו של ס' 21 לחוק החוזים ... כאשר "היסוד הרעיוני העומד מאחורי ההשבה הוא מניעת התעשרות... הדגש הוא על הנזק הנגרם למעביר ההטבה, תוך חלוקת הסיכונים בין הצדדים" (ע"א 1445/04 בייזמן השקעות בע"מ נ' חליוה, [פורסם בנבו], 13.11.08, דנ"א בייזמן, בס' 30 לפסק הדין).

כך נפסק בעירעור שבו נדונו התוצאות של הפרת חוזה למכירת טובין בחוץ לארץ, כי שני הצדדים לחוזה תרמו לנזק בהתנהגותם, ולפיכך יש לחלק את האחריות ביניהם: "אין ספק כמובן, שחלוקת האחריות בעניינינו עולה בקנה אחד עם רעיונות של מוסר, צדק ואי עשיית עושר שלא כדין, שהמשפט הישראלי בכלל ודיני החוזים (ובכלל זה חוזי מכר) בפרט, שואבים מהם. כאשר שניים גרמו לנזק, אין זה הוגן ואין זה מוסרי שהאחד יישא במלוא ניזקו של האחר. מדוע יזכה צד לחוזה בפצוי מלא על נזק שניגרם גם עקב היתנהגותו הטיפשית וחסרת תום הלב? יתר על כן, בחלוקת האחריות ביניהם יהיה כדי לעודד תום לב או זהירות מצדם של שני הצדדים לעסקה" (דברי הנשיא (כתוארו אז) מ' שמגר בע"א 3912/90 EXIMIN S.A, תאגיד בלגי נ' טקסטיל והנעלה איטל סטייל פררארי בע"מ, פ"ד מז(4) 64, 85-84).

...

בנסיבות אלו סבורני כי ענייננו בטעות משותפת של הצדדים.

על כן התביעה שכנגד נדחית מחמת התיישנות.

סוף דבר ענייננו בתביעה לפיצוי התובעים בגין ירידת ערך הנכס שרכשו וזאת בשל עיגון זכות מעבר מינימלית בחצר הצמודה לדירה שרכשו.

בהתאם למפורט לעיל ישלמו הנתבעים לתובעים את הסכומים כמפורט להלן, כאשר חיובו של כל נתבע הוא עצמאי ונפרד: כל אחד מהנתבעים 1-3 חב לתובעים 1/6 מסך של 49,074 ₪, היינו 8,179 ₪.

מעורבותו של מר סול קרמר: העסקה הייתה כפופה לתשלום דמי תיווך לצד שלישי - כלומר שמתוך התמורה, היתה צריכה החברה לחלוק כמחצית עם מר סול קרמר, אשר היה אחראי בפועל על איתור המשקיע, ובלעדיו לא הייתה יוצאת העסקה אל הפועל.

בנוסף, במקרה היחיד בכל תקופת הפעילות המשותפת, שבו היתקבל תשלום מלקוח עבור פעילות בנקאות ההשקעות, חילקה הנתבעת לתובע תשלומים מתוך אותם תקבולים, לבקשתו ולפנים משורת הדין, על אף שלא היה מדובר ברווחים של הפעילות המשותפת אשר יש לחלקם לפי ההסכם בין הצדדים, שהרי ההלוואה שהעמידה הנתבעת טרם ניפרעה והוצאות הפעילות אשר שולמו על ידי הנתבעת טרם כוסו.

לסיכום , בסעיפים 50 – 55 לכתב התביעה שכנגד המתוקן פירטה התובעת שכנגד את הסעדים בגין הנזקים שנגרמו לה כדלקמן: 50". פרעון חלקו של עודד בהלוואת התובעת לפעילות המשותפת בסך 104,000 ₪ בתוספת מע"מ נכון למועד עזיבתו את הפעילות המשותפת." החזר תשלומים ששולמו לעודד (השבת מקדמות) על סך 110,000 ₪ (סעיף 51).

...

סוף דבר: התביעה העיקרית מתקבלת בחלקה והתובע יהא זכאי לתשלום בגין חלקו בעמלות העסקאות כפי שפורט לעיל בסך של, 507,314 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כפי שפורט לעיל.

התביעה שכנגד נדחית.

כמו כן תשלם הנתבעת לתובע שכ"ט עו"ד בסך 45,000 ₪ כולל מע"מ. סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית עד התשלום בפועל ככל ולא ישולם תוך 30 יום.