אחריות מפעיל אתר אינטרנט לפרסום לשון הרע: הגנות ופטורים

התביעה בכתב התביעה נטען כי קטע הכתבה שבו מופיע התובע והדיון העוקב באולפן עולים כדי פירסום לשון הרע כלפיו ממספר טעמים: הנתבע 2 ציין כי התובע מנהל את אתר האנטרנט של "התנועה למען עתיד ילדינו" (להלן – "התנועה") על אף שהתובע הכחיש זאת בכתבה וטען שלא כתב כי העובדות הסוציאליות הן "נאציות" כפי שבקש הנתבע 2 לייחס לו; הנתבעת 1 לגלגה עליו בכך שציינה כי חבר הכנסת זאב לא יודע עם מי הוא יושב; דברים שאמר התובע לנתבע 2 במהלך השיחה ביניהם הושתקו, לרבות דבריו כי ישנם עובדי סעד טובים; התובע הוצג כמי שטענתו כי ישראל שיאנית בהוצאת ילדים מבתיהם אינה מדויקת; בהתייחס לדבריו ששודרו בכתבה – "זה לא אומר שאני תומך בגואל רצון" – נטען כי דברים אחרים שאמר "מועלמים באופן מלאכותי כדי לייצר מצב שהצופה יבין הפוך". לדבריו, "העובדה שגם דבריו של [התובע] באשר לגואל רצון נשתלו מתוך טענה רחבה שהשאלה הייתה מדוע [התובע] סייע ליעל הרשקוביץ להחזיר את ילדיה והיא הייתה גם אצל גואל רצון". התובע מוסיף וטוען כי ערוץ 10 בחר צד במחלוקת שבינו לבין רשויות הרווחה בנגוד לכללי האתיקה הנהוגים; כי הנתבע 3 – ששמש במועדים הרלוואנטיים מנכ"ל הערוץ – אחראי למעשי הנתבעים האחרים באחריות שילוחית; כי הנתבעים נתבקשו להיתנצל אך סירבו לעשות כן; וכי התובע תואר כנפגע רווחה ולא כך הוא.

פרסומים אלה מעידים בבירור כי התובע קשור קשר בל יינתק בתנועה שמי מטעמה מפעיל את האתר ואחראי לפרסומים המופיעים בו. אמנם שני הפרסומים בבלוג שנזכרו בפיסקה 11 לעיל פורסמו בידי אדם שכינויו "yeladeinu", ולא הובאה ראיה ישירה הקושרת בין אדם זה לבין התובע.

סיכום ביניים: אף בהנחה, לצורך הדיון, שהנתבעים 2-1 פירסמו לשון הרע כלפי התובע, הרי שעומדת להם הגנת אמת הפירסום הקבועה בסעיף 14 לחוק, הפוטרת אותם מאחריות, ומשכך דין התביעה להדחות.

...

בגין כל אלה נתבע פיצוי בסך של 15,000 ש"ח. ההגנה הנתבעים טוענים כי דין התביעה להידחות על הסף בהיותה נעדרת עילה, טורדנית וקנטרנית, ואף לגופה, שכן לשיטתם אין בפרסום הכתבה משום לשון הרע כלפי התובע ולחלופין קמות להם הגנות שבדין.

מסקנה זו מייתרת את הצורך לבחון אם מתקיימים תנאיה של הגנת "העיתונאות האחראית". טענות מקדמיות בשלב זה ברור כי ראיתי לדחות גם את הטענות המקדמיות שהעלה התובע בדיון.

סוף דבר התביעה נדחית.

לכך יש להוסיף כי הדיון בבית המשפט הצריך זמן שיפוטי רב יחסית לתביעה קטנה, ובסופו של דבר גרסתו העובדתית של התובע בדבר אמיתות הפרסום נדחתה בשתי ידיים.

אדון בסוגיות אלו על פי סדרן: הגנת תום הלב לשיטתה של הנתבעת עומדת לזכותה ההגנה הקבועה בסעיף 15 (1) לחוק שזהו לשונו: במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפירסום בתום לב באחת הנסיבות האלו: (1) הוא לא ידע ולא היה חייב לדעת על קיום הנפגע, או על הנסיבות שמהן משתמעת לשון הרע או התייחסותה לנפגע כאמור בסעיף 3.

הנתבעת מפעילה אתר אינטרנט פופולארי המפרסם חדשות ותכנים שונים.

אין לקבל את הטענה לפיה גוף עתונאי המפרסם כתבה פטור מאחריותו באשר לכתוב בה, רק משום שהפרטים המפורטים בה הועברו לו על ידי צד אחר.

יתרה על כן התנערותה של הנתבעת מאחריותה לאמתות העובדות המפורטות בכתבה רק משום שהמידע הועבר אליה על ידי גוף שלישי אינה עולה בקנה אחד עם הוראות סעיף 11 לחוק, אשר מטילות באופן מפורש את האחריות לפירסום לשון הרע באמצעי התיקשורת על עורך אמצעי התיקשורת ועל מי שהחליט בפועל על הפירסום.

...

אני סבורה כי במקרה דנן יש לקחת בחשבון כי הפגיעה בתובע לא הצטמצמה רק לשמו הטוב בקרב חבריו ומכריו, אלא כי לתוכן הפרסום השלכות גם באשר למוניטין המקצועי של התובע במסגרת תחומי עיסוקו הנוכחיים, שכן התובע הינו בעלים של חברה העוסקת בייעוץ בטחוני וייחוסו של כישלון מקצועי מהסוג המתואר בכתבה משליך באופן ישיר על המוניטין של התובע במסגרת עיסוקו.

אני סבורה כי בנסיבות אלו מן הראוי היה לפרסם הודעת תיקון לכל הפחות מן הרגע בו עמדה הנתבעת על טעותה.

סיכומו של דבר – הנתבעת תשלם לתובע סך של 20,000 ₪ וכן הוצאות משפט בסך 1,000 ₪.

הנתבעת מס' 4 הנה החברה אשר הפעילה את בית הדפוס של העתון לפני שפורקה (נספח א לסיכומי הנתבעים).

קביעת הפצוי ללא הוכחת נזק בחוק לשון הרע וחוק הגנת הפרטיות לא נועדה לסטות מעיקרון זה. הוראות אלו באו מתוך הכרה שבעוולות כגון פירסום לשון הרע או פגיעה בפרטיות קשה מאוד להוכיח את הנזק (ראו דברי ההסבר לחקיקת סעיף 29א לחוק הגנת הפרטיות - ה"ח הממשלה תשס"ו מס' 230, 234 (21.12.05)).

הכוונה היא כמובן לעורכים ולמפיקים הקובעים את התוכן המפורסם בעתון המודפס ובאתר האנטרנט, אלא שהכינוי "עלומים" נובע מכך שאף בעל תפקיד כזה לא הובא לצורך מתן עדות.

אחריותו של מדפיס לעניין פגיעה בפרטיות מוסדרת בסעיף 31 לחוק הפרטיות: "31. פורסמה פגיעה בפרטיות בדפוס, למעט בעיתון בעל תדירות הופעה של ארבעים ימים או פחות המוצא לאור על פי רשיון תקף, ישאו באחריות פלילית ואזרחית בשל הפגיעה גם מחזיק בית הדפוס כמשמעותו בפקודת העתונות שבו הודפס הפירסום, ומי שמוכר את הפירסום או מפיץ אותו בדרך אחרת, ובילבד שלא ישאו באחריות אלא אם ידעו או חייבים היו לדעת שהפירסום מכיל פגיעה בפרטיות." סעיף זה מבוסס על הטלת האחריות על מדפיס בסעיף 12 חוק לשון הרע (ראו דברי הסבר להצעת חוק הפרטיות - ה"ח תש"ם מס' 1453 עמ' 206, 213).

בהתחלה ניתן פטור מאחריות רק למדפיסי עיתונים יומיים אולם בחוק לשון הרע (תיקון), תשכ"ז-1967, ס"ח תשכ"ה מס' 464 הורחב הפטור גם לגבי עיתונים בעלי תדירות פחותה (בהתאם להמלצה שניתנה ב א. ויתקון, דו"ח הוועדה לבדיקת סעיפי חוק לשון הרע, 1965).

...

התביעה נגד נתבעים 2-4 נדחית ללא צו להוצאות משום העובדה שניתן ייצוג משפטי אחד לכולם ומפאת מצבו האישי של התובע.

ההודעה לצד ג' נדחית.

נוכח טיבה של התביעה ומכיוון שלא מצאתי כי קיימת חשיבות לתיעוד פרטיו המזהים של התובע, אלא ההיפך מכך, אני מורה כי פרטיו האישיים של התובע (שם ומספר תעודת זהות) לא יפורסמו במסגרת פסק הדין.

לפני תביעה לפי חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965 בעניינם של "טוקבקים" שפורסמו באתר אינטרנט אותו מפעילה הנתבעת.

התביעה כללה במקור (בסעיף 54 לכתב התביעה) בקשה למתן צו עשה שיחייב את הנתבעת "לפרסם התנצלות וכן להעמיד לרשותו של התובע את כל המידע המצוי בידה ואשר יש בו כדי לזהות ולאתר את האדם שהביא את דברי לשון הרע". בבקשה אשר הוגשה במקביל להגשת כתב ההגנה (בש"א 179284/06), עתרה הנתבעת לסילוק על הסף של הסעד של צו עשה, אשר התבקש על ידי התובע בסעיף 54 לכתב התביעה, בשל חוסר סמכות עניינית.

נכון למצב החקיקה דהיום, לא נראה שלשונו ואף רוחו של סעיף 11 לחוק איסור לשון הרע הולמים מפעיל אתר אינטרנט בכל הנוגע לטוקבקים של גולשים אנונימיים (ומבלי להתייחס בשלב זה לסוגיות ב"רזולוציות" גבוהות יותר, כמו האפשרות התאורטית של ספק השירותים, לגרום בעצמו לכתיבת טוקבקים במסגרת האתר, בהם יכלל חומר שלכאורה יכול היה להיות חלק מתוכן של מאמר באתר, בשל נסיון לחמוק מאחריות, והשווה: ידיעה עתונאית הנזכרת באתרו של עו"ד רביה, בענין עתונאי זוכה פרס פוליצר, שהתחזה למגיב בבלוג, כנראה כדי לתקוף עמדת מבקריו: http://www.law.co.il/news/free-speech/2006/04/22/2632/).

אין היא פוטרת מאחריות רק את ספקי השרות, אלא שיש בה כדי לתת פטור גורף גם לכותבי התגובות, יהיה תוכנן של האמירות אשר יהא, ויהא מקום פרסומן של התגובות אשר יהא.

...

בפסק הדין בענין סודרי, מגיעה השופטת רונן למסקנה כי אין להטיל על מפעיל האתר אחריות בגין פרסומים ("כאשר אני שוקלת זה מול זה את הנזק שעשוי להגרם למי שמתפרסמת לגביו ידיעה פוגעת כגון הפרסומים דנן, מול הנזק שבהטלת אחריות על הנתבע כבעל האתר, אני סבורה כי המדיניות המשפטית הנכונה צריכה להיות כי לא תוטל אחריות כזאת.", סע' 36 לפסק הדין).

משחלפו למעלה משנתיים ממועד הגשת התביעה שלפני, וטרם הוגשה תביעה עיקרית כנגד אותו גורם שאת פרטיו מבקש התובע לחשוף (בדרך הנזכרת בהחלטה בענין רמי מור, אליה ידע התובע להפנות בטעוניו), אין אלא להגיע למסקנה כי אין זה המקרה הראוי למתן צו עשה מהסוג שהתבקש.

התביעה נדחית.

אין חולק כי הכותרת הנה חלק מידיעה שפורסמה באתר, והגיעה או היתה אמורה להגיע לקהל הקוראים באתר, ומכאן שיש "פירסום". מאחר שבמקרה שלפנינו לא עומדת לנתבע כל חסינות מבין אלה המפורטים בסעיף 13 לחוק – ואף לא נטען לכך – אני קובעת כי יש בדברים שנרשמו בכותרת הכתבה כדי פירסום לשון הרע.

מאחר שמשתמע מהכותרת שהארוע היתרחש בתוך המועדון, אין המדובר בעיניין לוואי ואין בכך כדי לפטור את הנתבע מאחריותו לפירסום לשון הרע בשל הגנת אמת בפירסום.

הנתבע אינו טוען כי לא היה חייב לדעת על קיום הנפגע – שהרי ברור שלכל מועדון של בעלים, מחזיק, מפעיל וכד'.

סעיף 15(2) זוהי חלופה הקובעת הגנה במקרה שבו "היחסים שבינו לבין האשם שאליו הופנה הפירסום הטילו עליו חובה חוקית, מוסרית או חברתית לעשות אותו פירסום". מאחר והנתבע היה אתר אינטרנט, שעסק בין היתר בחדשות הקשורות בעיר מודיעין וסביבתה, ייתכן ויש חובה מוסרית או חברתית בעשיית הפירסום, אך פירסום כזה צריך להיות כפוף לחובה מוסרית או חברתית מקבילה, לוודא את נכונות הפירסום בטרם יועלו הדברים על הכתב ויופצו לקוראי האתר.

...

כפי שנפסק על ידי בית המשפט העליון בע"א פלוני נ' ד"ר אילנה דיין - אורבך, טלעד אולפני ירושלים בע"מ (כב' השופט עמית, בסעיף 6 לפסק דינו): "תרשים הזרימה בתביעות לשון הרע הוא כלהלן: בשלב הראשון נבחנת השאלה אם הביטוי מהווה לשון הרע על פי אחת מארבע החלופות בהגדרה שבסעיף 1 לחוק, והאם מתקיים יסוד הפרסום כמשמעותו בסעיף 2 לחוק. רק אם התשובה חיובית עוברים לשלב הבא ובוחנים אם הביטוי נהנה מאחת החסינויות המוחלטות (פרסומים מותרים) הקבועות בסעיף 13 לחוק. אם נכנס הפרסום לד' אמות אחת החסינויות - דין התביעה להידחות. אם לא כן, אנו עוברים לשלב הבא ובוחנים אם הפרסום מוגן על פי אמת המידה הקבועה בסעיף 14 לחוק על שתי רגליה - אמת בפרסום ועניין ציבורי. אם הפרסום אינו נהנה מהגנה זו, יש להמשיך ולבחון אם הפרסום מוגן בתום ליבו של המפרסם, בגדר אחת מהחלופות הקבועות בסעיף 15 לחוק במשולב עם חזקות תום הלב בסעיף 16. היה ונתברר כי הפרסום אינו נהנה מהגנת סעיף 14 או מהגנת סעיף 15, או-אז עוברים לשלב הרביעי של הסעדים." אני מקבלת את טענת התובע, כי היה בדברים שנרשמו בכותרת הכתבה כדי לפגוע בעסקו או בשמו הטוב.

סעיף 15(1) חלופה זו קובעת הגנה במקרה שבו המפרסם "לא ידע ולא היה חייב לדעת על קיום הנפגע, או על הנסיבות שמהן משתמעת לשון הרע או התייחסותה לנפגע כאמור בסעיף 3." אני סבורה שחלופה זו של הגנת תום הלב אינה עומדת לנתבע.

אינני מקבלת את גישת הנתבע לפיו מאחר ומדובר בפרסות חדשותי ולא בכתבת תחקיר, היה רשאי שלא לבדוק את נכונות המידע.

סוף דבר בהתחשב באיזון הראוי בין חרות הביטוי לבין ההגנה על שמו הטוב של אדם, אני מעמידה את הפיצוי המגיע לתובע על סך של 5,000 ₪, כאשר בסכום זה נכללים גם הוצאות המשפט של התובע.