אחריות מעסיקים לפגיעות גב של עובדים

יצוין כי ביום 11.02.2016 מר רותם חתם על טופס ב"ל 250 אשר צורף לתצהירו ובו נכתב כדלקמן:"לדבריו של העובד ולפי בקשת המנהל ומעצב הפנים, התבקש העובד בתאריך 5.10.15 עם עוד עמית להזיז ולהניע שולחנות כבדים בכדי למקם אותם במקום נכון". עוד רשום בטופס כי האבר שניפגע הוא "גב תחתון". כשנשאל מר רותם בחקירתו הנגדית על טופס זה, ענה כי הוא אכן חתם על הטופס אולם טען כי אינו זוכר ואינו יודע מהו הטופס הזה (עמ' 22 שורה 28 עד עמ' 23 שורה 18 לתמליל).

בענייננו, המעביד אישר למעשה את טענת התובע לפיה הזיז שולחנות ביום 5.10.15, אולם לא ידע להעיד האם התובע חש כאב בגבו במהלך פעולה זו. כמו כן העיד המעביד כי התובע לא התלונן בפניו על כאבי גב באותו יום או לאחר מכן עקב הפעולה של הזזת השולחנות וכי הפעם הראשונה ששמע כי התובע טוען כי נפגע בגבו עקב הזזת השולחנות היה בחודש פברואר 2016 שאז התבקש לחתום על טופס בל/250 (סע' 5 לתצהיר מר רותם).

בית המשפט קבע כי עצם הפעולה היא פעולה פשוטה ולא מתקיימת חובת הדרכה לגביה, כמו כן קבע בית המשפט כי בנסיבות המקרה רשלנות התובעת היא הסיבה המכרעת לנזק שאירע לה וגם לו היה מדובר בפעולה שבגינה היתה מחוייבת המעסיקה בחובת זהירות, הרי שלא היתה מוטלת אחריות על המעסיקה לאור הרשלנות המכרעת של התובעת.

...

לפיכך אני דוחה את טענת התובע לפיה ביום 5.10.15 אירע לו אירוע תאונתי ומשכך, נדחית תביעתו.

בחדר המורים שהו בעת התאונה עוד חמישה אנשים אשר יכלו לסייע לתובעת והיא אף יכולה היתה להשתמש בסולם שהיה מצוי בקרבת מקום אך בחרה שלא לעשות כן. אני סבורה שבמקרה שלפני, כפי שנקבע בפס"ד מתיתיהו ובפס"ד בן הרוש שלעיל, הרי שגם לו הייתי מקבלת את טענת התובע שנגרם לו נזק בעת ביצוע פעולת הזזת השולחנות, וגם לו הייתי מגיעה למסקנה שיש להטיל את האחריות לתאונה על הנתבעת, מעסיקתו של התובע, הרי רשלנותו התורמת מנתקת את הקשר הסיבתי בין האחריות, ככל שהיתה נקבעת לבין הנזק, שכן התובע בחר להתנדב לעשות פעולה שהוא ידע היטב שאפשר שאינו יכול לעשות עקב מצבו הרפואי הקודם.

משכך, אני דוחה את התביעה ובנסיבות ולפנים משורת הדין כיוון שהתובע לקראת גיל פרישה, וסובל מנכות משמעותית בגבו, איני מחייבת אותו בהוצאות הנתבעת.

הנתבעות טוענות, לחילופין, כי יש באשמו התורם של התובע, שמגיע ל-100%, כדי לנתק כל קשר סיבתי בין מעשים או מחדלים רשלניים המיוחסים למעסיקה לבין ארוע התאונה או תוצאותיה; ולחילופי-חילופין, טוענות הנתבעות כי אפילו אם התובע יוכיח את נזקיו, הרי הם נבלעים בתגמולי המל"ל ששולמו לו בגין פגיעתו בתאונה ושישולמו לו בעתיד.

עוד נפסק, כי גם אם מדובר בעובד ותיק ואחראי, אין בכך כדי לפרוק את חובת הזהירות מהמעביד: "גם עובדים ותיקים ומיומנים חשופים לפגיעות...יש להביא בחשבון שעובד ותיק, אשר בצע את אותה העבודה פעמים רבות, עלול ללקות בשגרה קלוקלת ועתירת סיכונים" [ענין בן ישי].

בנוסף לכך הצהיר התובע: "כתוצאה מהתאונה, איני מסוגל לעבוד עוד במקצוע שלי, שכן, איני מסוגל למאמצים כלל בשל המצב המורכב והקשה של רגל שמאל, וכן בשל הפגיעות הנוספות ברגל ימין ובגב. כתוצאה מהפגיעות שנגרמו לי גם נשלל ממני רישיון המנופאי שלי, כך שלמעשה – נשללה ממני לחלוטין גם האפשרות לעבוד במקצועי זה" [סעיפים 68-69 לתצהירו].

...

בנסיבות, אני מקבל את טענת התובע כי במצבו היה עליו ויהיה עליו לעשות שימוש מוגבר במוניות ולהיעזר בהסעות של בני משפחתו על מנת להגיע ממקום למקום, ובפרט - אל הטיפולים הרפואיים.

לאור כל האמור לעיל, אני פוסק כי: התביעה הנדונה מתקבלת, כך שהנתבעות ישלמו, ביחד ולחוד, לתובע - סך של 211,000 ₪.

עוד ישלמו הנתבעות לתובע, ביחד ולחוד - החזר שכר טרחת עורך דין בסך 49,374 ש"ח ₪, וכן - החזר האגרה ששילם התובעת בנדון והחזר הוצאות ששולמו על ידו למומחים בתיק זה בגין חוות הדעת (בכפוף - להצגת חשבוניות), הכל - בלוויית הצמדה וריבית מיום ביצוע כל תשלום.

לפי מיסמכי בית החולים, בפרט, המסמך של המחלקה הנוירוכירורגית מיום 26.3.2007, נרשם כי עקב נפילתו, נפגע התובע בגבו וגם נימצאו קונטוזיות במוח.

לא אחת נפסק, כי לא תוטל אחריות על העובד הנפגע בשל אשם תורם "אלא במקרים ברורים, בהם אשמו של העובד כגורם לתאונה בולט לעין" [ראו והשוו: ע"א 663/88 יהודה שירזיאן נ' לבידי אשקלון בע"מ, פ"ד מז(3) 225, 232 (1993); ראו והשוו גם: ע"א 5850/10 חברת דפרון בע"מ נ' עיזבון המנוח יבגני גולובין, מיום 15.4.2012].

לא אחת נקבע כי "במקרה שמדובר בתאונת עבודה, אשר בה נפגע עובד, יש לדקדק דוקא עם המעביד בכל הנוגע להטלת האחריות לתאונה ולהקל במידה רבה עם העובד בייחוס רשלנותו, שגרמה או שתרמה לתאונה" [ע"א 1815/09 סופריור כבלים בע"מ נ' שמעון אלבז, מיום 27.12.2020].

...

אשר לתלונות התובע בגין סחרחורות, חוסר שיווי משקל וכאבי ראש - התובע לא צירף חוות דעת נוירולוגית חרף המלצת המומחה מטעמו, ולכן אין בידי לקבל טענות אלו ולקבוע ממצאים רפואיים בנדון.

סיכום 101) לאור האמור, התביעה מתקבלת.

102) הנתבעים מחויבים בזאת לפצות את התובע בסכומים הבאים: · נזק לא ממוני-כאב סובל – 50,000 ₪ · גריעה מכושר ההשתכרות – 114,400 ₪ · עזרת הזולת – 20,000 ₪ · הוצאות רפואיות וניידות – 5,000 ₪ ________________________________ סך-הכל - 189,400 ₪ 103) הנתבעים ישלמו את הסכום האמור לתובע, בצירוף הוצאות משפט (לרבות הוצאות העדים וההוצאות עבור חוות הדעת הרפואיות), וכן שכר טרחת עורך-דין בצירוף מע"מ כדין.

שלישית, בתעודה רפואית ראשונה לנפגע בעבודה, שצורפה לתצהיר העדות הראשית של התובעת, הועלתה גירסתה לפיה "בזמן ניקיון גן ילדים, הרימה חלון ונתפסה וחשה כאבי גב עזים". רביעית, בהודעה על פגיעה בעבודה נרשמו על ידי התובעת הנסיבות הבאות: "כאשר ניקיתי את הגן לפני תחילת שנת הלימודים כשהרמתי חלון הרגשתי כאב חזק בגב ומאז סובלת מכאבי גב חזקים". הערייה חתמה על טופס ההודעה ללא כל הסתייגות למרות שבסעיף 14 לטופס ניתנה לה היזדמנות להעלות הסתייגויותיה והיא לא עשתה כן. אי העלאת הסתייגויות בהזדמנות זו מהוה למעשה הודאת בעל דין מחוץ לכותלי בית המשפט ומחזקת את טענות התובעת.

הנטייה בפסיקה היא להטיל את עיקר האחריות על המעביד שהחובה לנקוט באמצעי זהירות מוטלת בראש ובראשונה עליו ואין להעביר חובה זו לעובד (ראו: עניין שריזיאן לעיל עמ' 231).

...

בנסיבות אלה טענה המדינה כי ככל שקיימת אחריות לאירוע הנטען על ידי התובעת היא רובצת על העירייה בלבד ודין ההודעה להידחות.

סיכום לסיכום האמור לעיל נזקיה של התובעת מסתכמים בסך של 19,000 ₪.

לאחר שאני מנכה אשם תורם, אני מחייב את הנתבעות 1-2 לשלם לתובעת סך של 15,200 ₪ בצירוף שכר טרחת עורך דין בשיעור של 20% בתוספת מע"מ וכן החזר אגרה ראשונה בסך של 705 ₪.

אני מורה על דחיית ההודעה לצד השלישי.

נסיבות היתרחשות התאונה: לאחר שבחנתי את עדותו של התובע לפניי, הגרסאות שמסר לגורמים הרפואיים ולמוסד לביטוח לאומי, שוכנעתי כי התובע לא עמד בנטל להוכיח, כי הפגיעה הנטענת בגבו וברגלו נגרמה כתוצאה מארוע ספציפי של הרמת שרשרת במשקל חריג (או משיכתה).

בעיניין אחריות מעסיק בגין פגיעה פיסית בעובד בעקבות הרמת משקל כבד, יפים הדברים שנאמרו במסגרת ת"א 61383-11-16 פלוני נ' כתר פלסטיק בע"מ (16.11.2021): "המחוקק לא הגדיר מהו משקל המאקסימום, אותו מותר ליתן לעובד מבוגר לשאת. סעיף 172 לפקודת הבטיחות בעבודה [נוסח חדש], התש"ל-1970, שיסודו בסעיף 54 לפקודת בתי החרושת 1946 המנדטורית, קובע כי תקנות בעיניין זה יותקנו על ידי שר העבודה, אך תקנות מעולם לא הותקנו. מצב דברים זה דומה למצב בסעיף המקביל באנגליה – סעיף 72 ל- Factories Act 1961 שיסודו בסעיף 56 ל- Factories Act 1937, אשר לא קובע משקל ספציפי אך קובע כי מעביד לא יאפשר לעובד לשאת משקל כה כבד עד שעלול לגרום לו פגיעה.

...

נסיבות התרחשות התאונה: לאחר שבחנתי את עדותו של התובע לפניי, הגרסאות שמסר לגורמים הרפואיים ולמוסד לביטוח לאומי, שוכנעתי כי התובע לא עמד בנטל להוכיח, כי הפגיעה הנטענת בגבו וברגלו נגרמה כתוצאה מאירוע ספציפי של הרמת שרשרת במשקל חריג (או משיכתה).

התובע צירף לעיוני תמונות של השרשרת, אותן צילם, לגרסתו, כשנה לפני מועד חקירתו ביום 24.5.2023 (עמ' 5 שורות 3-4), אך לא הביא כל ראיה לעניין משקל "השרשרת" או מהות השימוש אשר עשה באותה "שרשרת". אין בתמונות כפי שהוגשו בכדי לתמוך בטיעוני התובע בעניין משקל השרשרת או מנגנון התאונה הנטען בדבר "הרמה" או "משיכה". אציין כי גרסתו של התובע בעניין מנגנון התרחשות התאונה במסגרת ההליך המשפטי שלפניי, המסמכים שהגיש למוסד לביטוח לאומי ולפני רופאיו לא הייתה עקבית ומכלל הראיות שהוגשו לא שוכנעתי כי ניתן לייחס את פגיעתו של התובע לאותה "הרמה" או "משיכה" בשרשרת הנטענת.

סוף דבר: לאור כל הנימוקים המפורטים לעיל, התביעה נדחית.