אחריות מעוול סעיף 12 לפקודת הנזיקין

להלן אבחן את התנאים הנדרשים לשם החלה של כל אחת מן החלופות: 1 החלופה הראשונה: "המשתף עצמו, מסייע, מייעץ, מפתה" התנאים הנדרשים לצורך קביעת אחריות על פי סעיף 12 לפקודת הנזיקין, בכל הקשור לשידול או פיתוי טרם הבצוע של העבירה בפועל, הם: כי תרומתו, או הישתתפותו של המשדל תהיינה בבצוע מעשה של עוולה, ולא בבצוע בלתי נאות של מעשה מותר.

...

בכל מקרה, גם אם אקבל את טענות התובעים בנקודה זו או אחרת, בתיק זה או אחר, לא אוכל להיעתר לבקשתו של ב"כ התובעים וליתן פסק דין המתייחס לכל אחריות הרש"פ. 1947.

טענת הנתבעים, לפיה לא הוכח כי הרש"פ צפתה או יכלה לצפות באופן קונקרטי, את הפיגועים נשוא התביעות, ולא הוכח קשר סיבתי בין הפיגועים לבין הרש"פ, ולכן, לטענת הרש"פ אין עליה חובת זהירות קונקרטית, טענה זו נדחית לאור הקביעות העובדתיות כי הרש"פ לא רק שצפתה או יכלה לצפות את הפיגועים, אלא שהוכח קשר סיבתי בין הפיגועים לבין הרש"פ. 2797.

הטענה האחרונה של הנתבעים כאילו מדיניות משפטית מצדיקה שיקולים של שלילת חובת הזהירות או צמצומה, חרף יכולת הצפייה הפיזית (סעיף 906 לסיכומי הנתבעים) – גם היא נדחית.

אינני סבור כי עלי להכריע בשאלה האם ניתן להחיל את עקרונות תורת האורגנים על יישות ציבורית, כגון: הרשות הפלסטינית, מבחינה פורמלית או מהותית, משום שאני סבור כי המחלוקת בין הצדדית תתיישב באופן שונה.

טרם סיום, ובקשר לטענות התובעת למעורבותם של חלפני הכספים כמסייעים לבצוע מעשה התרמית בעסקת המקרקעין- בתמצית, נוכח המסקנה אליה הגעתי, ועל יסוד חומר הראיות בתיק, והתרשמותי מעדויותיהם של חלפני הכספים, בבאי ועו"ד הללי, אשר מצאתי ליתן בהם אמון מוחלט, לא שוכנעתי כי התובעת הרימה את הנטל המוטל עליה להוכיח את מעורבותם של נתבעים אלו, מכוח סעיף 12 לפקודת הנזיקין, בסיוע למעשי העוולה שבוצעו בקשר לעיסקת המקרקעין ובעיקר על-ידי רבינוביץ' וזיסמן.

על-יסוד הרשעתו בסיוע למעשי המירמה והגזל, מכוח סעיף 42א(א) לפקודת הנזיקין, כאמור, וקביעותיי בפסק-הדין בתביעת הפטריארכיה, בין היתר ולרבות, בעיניינו של מורגנשטרן ומעורבותו במירמה; כל זאת, בהעדר סיכומים מטעמו, ונוכח התוצאה אליה הגענו בעיניינו של רבינוביץ', אשר הגנתם בכתבי-הטענות אחת הן, ללא שמורגנשטרן נטל חלק פעיל בניהול הגנתו, בבחינת נוכח-נפקד, וממילא ללא שהעיד- מכל אלו, שוכנעתי כי התובעת הרימה את הנטל המוטל על שכמה להוכיח את אחריותו כמסייע לבצוע עוולות התרמית והגזל שביצע רבינוביץ', ואת היותו חלק אינטגראלי ומשמעותי בשרשרת האירועים שהובילה לגזילת סכום בסך של 4,500,000$ ומקובלים עליי בעיניין זה סיכומי התביעה ונימוקיה.

...

על-יסוד הרשעתו בסיוע למעשי המרמה והגזל, מכוח סעיף 42א(א) לפקודת הנזיקין, כאמור, וקביעותיי בפסק-הדין בתביעת הפטריארכיה, בין היתר ולרבות, בעניינו של מורגנשטרן ומעורבותו במרמה; כל זאת, בהיעדר סיכומים מטעמו, ונוכח התוצאה אליה הגענו בעניינו של רבינוביץ', אשר הגנתם בכתבי-הטענות אחת הן, ללא שמורגנשטרן נטל חלק פעיל בניהול הגנתו, בבחינת נוכח-נפקד, וממילא ללא שהעיד- מכל אלו, שוכנעתי כי התובעת הרימה את הנטל המוטל על שכמה להוכיח את אחריותו כמסייע לביצוע עוולות התרמית והגזל שביצע רבינוביץ', ואת היותו חלק אינטגרלי ומשמעותי בשרשרת האירועים שהובילה לגזילת סכום בסך של 4,500,000$ ומקובלים עליי בעניין זה סיכומי התביעה ונימוקיה.

לאור האמור לעיל, ובהתאם לשיקול-דעתו של בית-המשפט בחלוקת האחריות בין המשתתפים לפי סעיף 84 לפקודת הנזיקין, ולאחר ששקלתי את טענותיו של רבינוביץ' בסוגיה זו בסיכומיו, שוכנעתי לחייב אותו בהשבת מלוא סכום התמורה החוזית ונזקיה של התובעת כתוצאה ממעשה המרמה והפרת ההסכם שביצע בקשר לעסקת המקרקעין, ובסך של 20,000,000$.

סיכום לאור האמור לעיל, הנני דוחה את תביעת הימנותא נגד נתבעים 2, 10-11, 13-14, 15, 16, 17, 25 ומקבל, במלואה, את התביעה נגד הפטריארכיה (נתבעת 24), רבינוביץ' (נתבע 1), חברת כריסטיאן לנד (נתבעת 4) ומורגנשטרן (נתבע 23), ומורה כדלקמן: על הפטריארכיה, נתבעת 24, לשלם לתובעת סך של 13,000,000$ לפי שער החליפין למטבע ישראלי ביום מתן פסק-הדין, תוך 60 יום, וממועד זה בתוספת ריבית והצמדה כדין עד ליום התשלום בפועל.

אשר לאחריות המשיבים בנסיבות אלה, הרי שאחריותם נובעת מסעיף 12 לפקודת הנזיקין "אחריות משתף ומשדל" : לענין פקודה זו, המשתף עצמו, מסייע, מייעץ או מפתה למעשה או למחדל, שנעשו או שעומדים להעשות על ידי זולתו, או מצוה, מרשה או מאשרר אותם, יהא חב עליהם".

על אחריות זו כתב פרופיסור אהרון ברק (כתוארו אז) בפרק "אחריות למעשה הזולת" דיני הנזיקין – תורת הנזיקין הכללית (ג' טדסקי עורך, תש"ל) 435 וכן השופט ראובן ריבלין בפסק הדין ע"א 6871/99 רינת נ' רום, (2002) כך: "על-מנת שתקום אחריותו של פלוני מכוח הוראת סעיף 12 לפקודה, צריך שיתמלאו תנאים מספר. נידרש כי תרומתו או הישתתפותו של פלוני תהיינה בבצוע מעשה של עוולה ולא בבצוע בלתי נאות של מעשה מותר... זאת ועוד, "..

...

סוף דבר אציע לחברי, לקבל את הערעור בחלקו ולחייב את הבת, המשיבה 1, לשלם למערערת דמי שימוש בסך של 66,000 ₪ וכן החזר ההוצאות, ששילמה המערערת למשיבה 1, בסך של 35,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום התשלום על ידי המערערת ועד למועד ההשבה בפועל.

הבת תשלם למערערת הוצאות בסך של 10,000 ₪ והמערערת תשלם למשיבים הוצאות בסך של 10,000 ₪.

כפי שנקבע בע"א 4708/14 י.ח דמרי בניה ופיתוח בע"מ נ' המועצה המקומית גן יבנה (24.8.15): "משהוכיח התובע כי הנתבע התעשר שלא כדין, חובת ההשבה היא הכלל והפטור ממנה הוא בבחינת חריג שיופעל במקרים מועטים...כידוע, סעיף 2 הנזכר אינו מבאר מהן הנסיבות שבעטיין תהא ההשבה בלתי צודקת בנסיבות העניין...אלא מקים הגנה כללית מפני השבה המושתת על טעמי צדק ויושר. הלכה היא כי במסגרת זו מסור לבית המשפט שיקול דעת רחב ביותר לשקול שיקולים שונים במטרה להביא לתוצאה המשקפת צדק יחסי בין שני הצדדים". במקרה דנן, אני סבור שאכן "דרך הביניים היא דרך המלך" (ע"א 580/17 מדינת ישראל - משטרת ישראל נ' המועצה המקומית בית דגן (31.5.18).

כפי שהוסבר, על מנת לקבוע כי פלוני ביצע עוולה של לשון הרע עליו להיות האדם האחראי לפעולת "הפירסום", ולחלופין להיות מעוול במשותף מכוח סעיף 12 לפקודת הנזיקין או להימנות עם הגורמים המנויים בסעיפים 12-11 לחוק איסור לשון הרע.

...

מסכים אני עמו במסקנה זו, חרף העובדה ששאלה זו מעוררת לדעתי לא מעט התלבטויות במקרה קונקרטי זה. נקודת המוצא לדיון היא כי לא היה די בידיעתו הכללית של המשיב כי הסרט עוסק בפעילות צה"ל במהלך מבצע "חומת מגן" כדי להביא למסקנה כי הוא היה חייב לצפות בו. הטעם לכך נעוץ בעיקרו של דבר באופיו של הסרט ובפגיעה הנוספת שהייתה צפויה להיגרם למשיב מעצם החשיפה אליו.

המסקנה היא אפוא, כפי שהצביע חברי השופט עמית, שאין תחולה לסעיף 8 לחוק ההתיישנות במקרה זה, ואילולא הגדרתו של מעשה העוולה כ"עוולה נמשכת", התביעה הייתה מתיישנת בכל הנוגע להקרנת הסרט לפני ארבע ההקרנות שנערכו בשנים 2012-2010.

אולם סבורני כי "היעדר השליטה" המובנה המאפיין כאמור את הפרסום בעידן הדיגיטלי, יש בכוחו כדי לעדן באופן משמעותי את הכלל האמור.

בפסק דינו קיבל בית המשפט המחוזי את העירעור ביחס למשיב 1 וקבע שהוא אחראי כמשדל לבצוע עוולה (סעיף 12 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש)).

...

סעיף 9 לחוק איסור לשון הרע מסמיך את בית המשפט ליתן צו המורה על "פרסום תיקון או הכחשה של דבר המהווה לשון הרע או על פרסום פסק הדין, כולו או מקצתו ...". נוכח קביעתי כי הדרוג בוצע ללא שהנתבע ביקר בעסק התובע, אני מורה לנתבע להסירו.

בעניין ארגון המורים הובהר כי השוני בין לשון סעיף 17 לחוק (המתייחס במפורש ל'התנצלות') ללשון סעיף 9 לחוק (המתייחסת אך ל'תיקון או הכחשה'), כמו גם האמירה המפורשת בדברי ההסבר להצעת החוק לפיה "אין לכפות התנצלות על בעל לשון הרע על-ידי צו של בית-המשפט" וההסברים בדיון בכנסת, מביאים למסקנה לפיה לא ניתן להעניק תרופה זו. למסקנה שונה הגיע כבוד השופט דרורי בע"א (י-ם) 13661-10-12 עו"ד באדר נ' בנימין, מיום 27.12.13, תוך שהוא מסתמך על החלטת כבוד השופטת דורנר ברע"א 2783/01 גלובס פבלישר עתונות (1983) בע"מ נ' גולן, מיום 5.4.01 (להלן: עניין גלובס), במסגרתה לא התערבה בהחלטה לדחות בקשה לעיכוב ביצוע פרסום התנצלות, ועל גישת המשפט העברי.

סופו של דבר שהתביעה מתקבלת בחלקה.