אחריות מעביד למעשי אלימות בין עובדים במקום העבודה

כחלק מהאחריות לשמירה על סביבת עבודה בטוחה, אחראי המעביד לכך שלא ישררו יחסי אלימות בין העובדים ושהעובדים יהיו מוגנים מפני פגיעה אלימה (ראה: ת"א (י-ם) 17288-04-10 מרסיאנו נ' ניו דלי סנדויץ בע"מ (פורסם במאגרים המשפטיים, 6.8.2014).

בפרשת ולעס דלעיל נקבעו מספר מבחנים להטלת אחריות על המעביד: "האם היה הנתבע מודע להתרחשות הקרבה של המעשה העברייני (בהקשר זה יש לבחון לא רק את הספונטאניות והפתאומיות של המעשה העברייני עצמו, אלא גם את היתנהגותו של העבריין עובר למעשה); האם היתרחשו בעבר במקום הארוע אירועים דומים; האם שכיחים באותה סביבה מעשים פליליים; האם המעשה העברייני שארע הנו מעשה שגרתי או שמא היה חריג באופיו; האם היה הנתבע בעל השליטה והפיקוח על העבריין או על מקום הבצוע; האם, בהיתחשב במהות היחסים בין בעלי-הדין, היה התובע יכול להסתמך באופן סביר על כך שהנתבע ינקוט אמצעי זהירות סבירים לשמירת בטחונו מפני עבריינים ... האם ניתן ללמוד על קיומה של החובה מכלל הנסיבות האחרות של המקרה". יישום המבחנים שנקבעו בפסיקה בעניינינו מוביל למסקנה כי אין מקום להטיל אחריות נזיקית על "ארומה" בגין התקיפה.

על-פי סעיף 13 לפקודת הנזיקין אחראי מעביד לעוולה, שביצע עובדו במהלך עבודתו למען המעביד, לרבות מעשה אסור של העובד אם ניתן לראותו כביצוע בלתי-נאות של פעולה שהוסמך לבצעה.

...

נותר עם נכויות רפואיות ותפקודיות משמעותיות במספר תחומים, כפי שפורט בהרחבה בפס"ד. נוכח פני הדברים ובתוכם נסיבות המקרה, תוצאותיו והנכויות שנותרו בתובע, הגעתי לכלל מסקנה כי יש לפסוק בראש נזק זה סך של 300,000 ₪.

סוף דבר: התביעה מתקבלת כנגד הנתבע 1.

התביעה נדחית כנגד הנתבעות 2-3 והתובע יישא בהוצאותיהן, בנסיבות העניין, בסך כולל של 12,000 ₪.

התביעה הוגשה בגין נזק אחרון זה. במישור עוולת הרשלנות נטען, בין היתר, כי הנתבעת העסיקה את התובע בסביבת עבודה מסוכנת; הורתה לתובע לעבוד בסביבה עוינת ומסוכנת; היתעלמה מתלונות התובע וכן מיתר תלונות העובדים בקשר להתנהגותו האלימה והבעייתית של מ' מ'; העסיקה והמשיכה להעסיק עובד אלים אשר קלל, איים ותקף עובדים כדבר שבשיגרה; עצמה עיניה מהבעיות שהתרחשו במטבח המלון חרף ידיעתה על קיומן של בעיות בין העובדים ושמקורן באותו מ' מ'; לא חקרה כלל או לא חקרה מספיק לבירור תלונות התובע ויתר העובדים כנגד מ' מ'; לא נקטה בהליכים משמעתיים נגד מ' מ'; לא מנעה הישנות מקרי האלימות שהעובד מ' מ' היה מעורב בהם; לא זימנה אותו לבירור בפני קב"ט המלון; פיטרה את מ' מ' על רקע תקיפה של עובד אחר אך פעלה להחזרתו לעבודה תוך מספר חודשים חרף הרקע לפיטוריו; לא הגישה תלונה במישטרה; היתעלמו מארוע תקיפת התובע על ידי מ' מ' יום קודם הארוע השני; לא דאגה לשבץ את התובע במשמרות שונות מהמשמרות של מ' מ'; לא התקינה מצלמות אבטחה ובקרה במעברים או בפרוזדורים לשם תעוד מעשים אלימים בתוך המלון; לא צפתה ארוע הנזק מקום שמעסיק סביר היה צופה אותו.

היחסים המיוחדים בין התובע לנתבעת (יחסי עובד – מעביד) מטים את הכף לטובת הטלת אחריות בנזיקין חרף מעשי האלימות או העבריינות המבוצעים על ידי גורם זר מיתערב.

...

על יסוד כל האמור לעיל, שוכנעתי כי על הנתבעת 2 מוטלת חובת זהירות קונקרטית, משהיה עליה לצפות התרחשותו של אירוע אלימות, שהתממש בפועל.

לסיכום: התביעה מתקבלת במישור החבות, תוך השתת אשם תורם על התובע בשיעור של 40%.

אני קובעת מועד לקדם משפט, להמשך דיון בשאלת הנזק, ביום 8.6.2022, בשעה 09:00.

מבחן "המטרה הדומינאנטית" הוא המבחן שבית המשפט העליון אימץ בענין שורוש כאמצעי למענה למקרים האמורים (פס' 15): "מבחן זה מניח כי בעת שביצע העובד את המעשה המזיק, עסק הן במילוי תפקידו והן בסיפוק האנטרס הפרטי שלו. על פי מבחן זה 'המעביד ישא באחריות שילוחית כאשר בולט הוא לעין, כי המטרה 'השלטת', מבין שתי המטרות שעמדו לנגד עיניו של העובד בשעת מעשה, היתה זו הקשורה בשליחות שהטיל עליו מעבידו' (ע"א 338/60 מדינת ישראל נ' מדר, פ"ד טו 1569, 1584 (1961)"    על יסוד כך, במקרים מסוימים נפסק כי כאשר אדם אינו מבצע כל עבודה ואף אינו במקום העבודה, גרימת נזק על ידו תוך ביצוע עבירה פלילית באמצעות חפץ השייך לעבודה תיחשב כמעשה שהעובד ביצע "למטרות של עצמו" כאמור בסעיף 13(ב) (כב' השופט עמית מפנה בעיניין שורוש, פסק 15, לת"א (מחוזי חי') 888/07 טרכטנברג נ' בן דמיטרי (פורסם בנבו, 19.2.2009)) שם דובר על חייל שבמהלך קטטה אזרחית עשה שימוש בנשקו.

לטעמי, הכוונת התנועה, לרבות הערות לנהגים שלטעמו של העובד מסכנים אותו ואת סביבתו, היו חלק בלתי נפרד מתפקידיו הרגילים של עבודתו של העובד והכרוכים בה. בעיניין פלוני עמד בית המשפט בהקשר זה על נסיבות אשר מטבען אפשר שהן כרוכות או בסיכון להיות כרוכות בעימות הגולש לפסים פיזיים שאז מעשה האלימות יחשב כמעשה שנעשה תוך כדי העבודה (פס' 38): "ישנן נסיבות שבהן משימת העבודה כשלעצמה כרוכה במעין עימות, אשר גולש לפסים פיזיים. למשל,  משימת החזרת חפץ מלקוח (ענין לוינטל); משימת טפול בעצורה בידי קצין מישטרה (ת"א (ת"א) 47479/08 ק"ד נ' סורוקה, [פורסם בנבו] פס' 180 (22.7.2015));  שמירה על נכס המעסיק מפני אדם הפוגע בו;  טפול בתלונות לקוח (הדוגמה הנזכרת מהריסטייטמנט); החזרת אנשים למשמורת" גם בנסיבות מקרה דנן, כאשר חלק בלתי מנפרד מעבודתו של העובד, הנה לדאוג לבטיחות ולביטחון הרכבים והעובדים בכביש.

בהתאם לכך, ובשים לב להוראות סעיף 21 להסכם שבין הנתבעת לבין הקבלן, מצאתי לקבל את ההודעה לצד ג' ששלחה הנתבעת, ולחייב את הקבלן בנזקי התובע כמפורט להלן.

...

בהעדר הוכחה, אני דוחה את הסעד בדבר אובדן ימי עבודה.

סוף דבר מטעמים המפורטים לעיל, אני מקבל את ההודעה לצד ג', ומחייב את צד ג' (הקבלן) לפצות את התובע בסך של 11,029 ₪ בגין הנזקים הממוניים והלא ממוניים כמפורט לעיל, ובנוסף בסך של 500 ₪ בגין הוצאות ואגרת בית משפט.

כמו כן, לאחר שמצאתי לקבל את ההודעה לצד ג', אני מחייב את צד ג' לשלם לנתבעת (שולחת ההודעה לצד ג') הוצאות משפט בסך של 500 ₪.

התובעת טוענת כי נתבעת מס' 2 נושאת באחריות בגין מעשי האלימות והתקיפה נגד התובעת שבוצעו ע"י המטפלת, בהיותה המעסיקה של המטפלת ו/או בהיותה השולחת של המטפלת לביתה של התובעת, ונושאת באחריות למעשי המטפלת במסגרת יחסי שולח שלוח.

בעיניין זה אציין כי אומנם ניתן נגד המטפלת פסק דין בהיעדר הגנה, אך ביחסים בין התובעת לנתבעת מס' 2 עדיין על התובעת חלה חובת ההוכחה לכל נדבכי התביעה ששנויים במחלוקת, שהראשון בהם הוא מעשי האלימות הנטענת נגד התובעת ע"י המטפלת, ואת זה כשלה התובעת מלהוכיח.

במובן זה אין להטיל על נתבעת 2 כלשכה פרטית כל אחריות ישירה או שילוחית בגין המעשים המיוחסים למטפלת, כמו שאין להטיל על לישכת התעסוקה של משרד העבודה והרווחה כל אחריות בגין מעשי עובד שנשלח לעבודה במקום מסויים לאחר שנימצא מתאים בכישוריו לאותו מקום עבודה.

...

ובאשר להפרת חובה חקוקה, לא הצביעה התובעת על כל הוראת חוק שהופרה כביכול ע"י נתבעת מס' 2 כלפיה, כך שיש לדחות את טענות התובעת בעניין זה. ובאשר ליחסי השליחות הנטענים, בעניין זה אני מקבלת את טענתה של נתבעת 2 שהיא לשכה פרטית במובן חוק עובדים זרים, שחלקה הוא תיווך בין המטפל לנזקק, בדיקת התאמה, רישום והשמה מול משרד הפנים של העובד הזר, ובדיקת תנאי העסקתו ההוגנים של העובד הזר.

לסיכום, לא הוכח כי הסימנים בגוף התובעת היו תוצאה של אלימות פיזית נגדה, לא הוכח כי המטפלת נקטה אימות פיזית כלפי התובעת, וגם אם זה הוכח, הרי לא הוכחה אחריות אישית ישירה של נתבעת 2 על מעשי המטפלת כלפי התובעת, או אחריות שילוחית כלשהי בגין אותם מעשים.

לסיכום, אני דוחה את התביעה נגד נתבעת מס' 2 ומחייבת את התובעת לשלם לנתבעת מס' 2 הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 5,000 ₪.

נקבע כי שני עדים אלו לא נכחו באירועים, אך השף אישר כי המשיב דיווח לו על הארוע הראשון ביום 6.11.2015 ואישר כי עם הגעתו לעבודה ביום 7.11.2015 נודע לו כי היתגלע ארוע אלימות בין המשיב לבין העובד הנוסף; וקצין הבטחון אישר כי ביום 7.11.2015 קיבל דיווח על הארוע השני ומיד ניגש למקום.

בהמשך, נקבע על ידי בית משפט קמא כי מבחני העזר מעלה היתקיימו, וכך נקבע (כאשר "הנתבעת" הנה המערערת ו"התובע" הנו המשיב): "הנתבעת הייתה המעסיקה של התובע. בתור מעסיקה מחובתה לספק לתובע תנאי עבודה שיבטיחו את שלומו וביטחונו. צפיית התובע כי מעסיקתו תגן עליו מפני מעשי אלימות היא צפייה לגיטימית. היחסים המיוחדים בין התובע לנתבעת (יחסי עובד – מעביד) מטים את הכף לטובת הטלת אחריות בנזיקין חרף מעשי האלימות או העבריינות המבוצעים על ידי גורם זר מיתערב. נטייה זו תגבר כאשר מבצע מעשי האלימות או העבריינות אינו אלא עובד אחר מעובדי הנתבעת.

...

לכן, לא מצאנו להתערב בקביעה לגבי האחריות במקרה זה (וראו מקרה דומה שהתברר בת"א (מחוזי מרכז) 11606-06-08 תומר לוי נ' החברה המרכזית לייצור משקאות קלים בע"מ (17.06.2012)).

סיכום - אשר על כן, הערעור מתקבל בחלקו – באופן שבו יש להגדיל את שיעור האשם התורם של המשיב לכדי 60% במקום 40%.

בנסיבות, הגם שהערעור התקבל בחלקו – לא מצאנו לעשות צו להוצאות לחובת המשיב.