אחריות מובילה לנזק שנגרם לנכס במהלך הובלה

לפניי תביעה לפי פקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "הפקודה"), לפצוי בגין ניזקי גוף שנגרמו לתובע, לטענתו, בתאונה מיום 22.11.10, בעת הובלת תנור כבד משקל, במסגרת עבודתו בתחום ההובלות (להלן: "התנור" או "עבודת ההובלה" או "התאונה" לפי העניין).

התובע טוען, כי הנתבע 1 שימש כמעסיקו במועדים הרלוואנטיים לתאונה וכי הוא אחראי כלפיו ברשלנות, שעה שהורה לו לבצע את עבודת ההובלה ללא הדרכה, ללא אמצעים מתאימים ומבלי לוודא שהעבודה מבוצעת בהתאם לתנאי הבטיחות; הנתבעת 2 אחראית כבעלים של התנור והמקרקעין בהם ארעה התאונה והנתבע 4 אחראי כמזמין עבודת ההובלה וכמי שהתרשל בבחירת בעל חוזהו לצורך ביצוע העבודה.

על-פי ההוראה דנא, "בתובענה שהוגשה על נזק והוכח בה שהנזק נגרם על ידי דבר מסוכן... וכי הנתבע היה בעלו של הדבר או ממונה עליו או תופש הנכס... על הנתבע הראיה שלא הייתה לגבי הדבר המסוכן או הנמלט התרשלות שיחוב עליה". הגדרת המונח "דבר מסוכן" הופיעה כבר בע"פ 74/62 צבי פישמן וראובן ונגוש נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד יז(3) 1478 בהקשר של סעיף 51 לפקודת הנזיקין האזרחיים, 1944 וכוחה יפה גם לענייננו.

...

הנתבע 1 טוען מנגד, כי הוא אינו מכיר את התובע באופן אישי; ממילא לא העסיקו מעולם ולא נכח במקום בעת התאונה; המבחנים הקבועים להגדרת יחסי עובד מעביד אינם מתקיימים בנסיבות הנדונות, שעה שלא הייתה לו כל שליטה ובוודאי לא שליטה גמורה על התובע ומכל מקום, לא הוכחה כל רשלנות וממילא שדין התביעה כנגדו להידחות.

  בענייננו אני סבורה, כי התובע אשר פעל באמצעות בא-כוחו להגשת תביעה לתשלום דמי פגיעה במוסד לביטוח לאומי ובהעדר שיתוף פעולה מצד הנתבע 1 והעדר חתימה על טופס בל 250, פנה למוסד לביטוח לאומי בבקשה לביצוע חקירה, אולם הדבר לא הסתייע, יצא ידי חובתו ולא ניתן לומר שפעל בחוסר תום לב ושלא בסבירות.

מהטעמים המפורטים, מצאתי לקבוע, כי אין מקום לניכוי רעיוני של תגמולים או לעיכוב ביצוע פסק-הדין.

סוף דבר מכאן, שנזקי התובע בגין התאונה עומדים על סך כולל של 387,344 ₪, כמפורט לעיל ולהלן: הפסד שכר לעבר - 30,000 ₪ הפסד שכר לעתיד - 162,344 ₪ הוצאות רפואיות לעבר ולעתיד - 20,000 ₪ עזרת הזולת לעבר ולעתיד - 25,000 ₪ כאב וסבל - 150,000 ₪ _____________________ 387,344 ₪ הנתבע 1 ישלם לתובע פיצוי בסך כולל של 387,344 ₪, כמפורט לעיל, בתוספת שכר-טרחת עו"ד בסך של 90,638 ₪, אגרה, שכר-טרחת המומחה מטעם התובע וחלקו של התובע בשכר-טרחת המומחים מטעם בית-המשפט, כפי ששולמו בפועל ובכפוף להצגת אסמכתאות מתאימות.

הנתבעת אינה מיתנגדת לאומדן נזק זה. בזמן נפילת העמוד שרר מזג אויר קיצי, ואין להניח כי העמוד נפל בשל פגעי מזג אויר.

באשר לשאלת אחריות הנתבעת לנזק, הנתבעת טוענת כי אין להטיל עליה אחריות בגין נפילת העמוד.

סעיף 41 לפקודת הנזיקין- דבר המעיד על עצמו הפסיקה קבעה כי 3 תנאים צריכים להתקיים כדי שנטל הראיה יעבור בגין הוראות ס' 41 לפקודת הנזיקין, והם: (1) התובע לא ידע ולא הייתה לא היכולת לדעת מה הנסיבות שהובילו לנזק; (2) הנזק נגרם עקב נכס שהיה בשליטתו המלאה של הנתבעת; (3) בנסיבות העניין, יותר סביר שהנתבעת התרשלה מאשר שנקטה זהירות סבירה; (ראו ע"א 8151/98‏ שטרנברג נ' ד"ר צ'צ'יק) התנאי הראשון טענת התובע בדבר עדותו של בעל המוסך (עמוד 6 לפרוטוקול הדיון מיום 29.03.2022) סותמת את הגולל על האפשרות להעביר את נטל הראיה אל כתפי הנתבעת.

...

כמו כן, טוען התובע כי עמודים לא נופלים סתם, ולכן המסקנה שהנתבעת התרשלה ועקב כך העמוד נפל מאשר סיבה אחרת.

עדותו של נציג הנתבעת אמינה ולא נסתרה, ומקבל אני את טענתו כי חרף העובדה שעמודים רבים מעץ מעובד פרוסים ברחבי העיר, טרם נתקל נציג הנתבעת (אשר עובד בתפקידו מעל 7 שנים) במקרה דומה.

סיכומו של דבר, אין להעביר את נטל הראיה אל הנתבעת במסגרת הוראות סעיף 41 לפקודת הנזיקין, והרי שעל התובע להוכיח את רשלנות הנתבעת ככל תביעת רשלנות "רגילה". התובע כשל להוכיח כי רשלנות הנתבעת הובילה לנפילת העמוד, ואף כיצד העמוד נפל, ודין התביעה להידחות.

כאמור התובע כשל להוכיח את רשלנות העירייה אשר הובילה לנזק, ולפיכך דין התביעה להידחות.

עוד טענו כי הוצע להם תיקון הבטנה בלבד, כאשר הבד עצמו של הספה קרוע והם אינם משתמשים בה כלל, אלא היא עומדת מכוסה בסלון ביתם וזאת כיוון שהם חוששים לשבת עליה כדי לא לגרום נזק נוסף לריפוד הקרוע.

עוד טענה הנתבעת, כפי שטענה גם בכתב ההגנה מטעמה, כי אינה אחראית על פגמים שארעו במהלך הובלת הרהיטים- שכן פגמים אלה הם באחריות המוביל.

(4)נכס שמבחינת סוגו, תאורו, איכותו או תכונותיו אינו מתאים לדגם או לדוגמה שהוצגו לקונה, זולת אם הוצגו ללא קבלת אחריות להתאמה; (5)נכס שאינו מתאים מבחינה אחרת למה שהוסכם בין הצדדים.

...

כמו כן הוכח בפני כי לנתבעת ניתנה הזדמנות לתיקון אי ההתאמה, וכי זו לא עשתה כן. איני מקבלת את טענת נציגת הנתבעת בדיון שהתקיים בפני כי התובע סרב לתיקון או להחלפה.

לא נשמעה עדות סותרת לזו של התובע, נציגת שירות הלקוחות או מי מן המודדים לא הובא לעדות כדי להוכיח שאמנם הוצעו לתובע האפשרויות של תיקון הספה על ידי רפד או החלפתה ולפיכך, אני קובעת כי ניתנה הודעה על אי ההתאמה וכי ניתנה הזדמנות לתיקון, ולפיכך, לאור הוראות הדין שנסקרו לעיל כי עומדת לתובע הזכות לביטול העסקה בכל הנוגע לספה.

לאור האמור אני מורה על ביטול והשבה על פי המפורט: הנתבעת תשלם לתובע סך של 10,000 ₪ בגין עלות הספה (בסך של 9,200 ₪) וכן עלות אגרת בית המשפט והגעה לישיבה מיום 23.8.22, כמו כן, תשלם הנתבעת לתובע סך של 1,000 ₪ בגין ההוצאות שנפסקו בהחלטתי מיום 25.8.22.

תא"מ (ת"א) 9827-07-15‏ יהודית רטנר נ' הכשרה חברה לביטוח בע"מ (27.12.2005), שלל בית-המשפט את חובתה של המבטחת לשלם למבוטחה פיצויים בגין הצורך בשכירת רכב חלופי בקביעתו כי עסקינן ב"נזק תוצאתי", אשר לא נגרם לגוף הנכס (הרכב), אלא נובע מן הנזק הישיר במסגרת ע"א 78-04 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' שלום גרשון הובלות בע"מ, פ"ד סא(3) 18 (2006) דן בית-המשפט במקרה ביטוח של גניבת מנופים והתייחס בין היתר לרכיב נזק שנתבע בשל "חוסר יכולתה של המבוטחת לייצר הכנסה מהמנופים בתשעת החודשים לאחר הגניבה". בעיניין זה, בחזרתו של בית-המשפט על הילכת מוריאנו, נפסק כי: "נזק תוצאתי (או נזק עקיף) פרושו נזק אשר לא נגרם במישרין לנכס המבוטח במסגרת מקרה הביטוח, אלא נגזר מאותו נזק ישיר ... יש להבחין בין פיצוי בגין נזק תוצאתי הכלול במסגרת הפוליסה, לבין פיצוי בגין נזק תוצאתי שניגרם למבוטח בשל הפרת חוזה על-ידי חברת הביטוח, למשל מאחר ולא שילמה למבוטח את התגמולים 30 ימים מיום שהיו בידיה המידע והמסמכים הדרושים לבירור חבותו (כפי שקובע סעיף 27 לחוק חוזה הביטוח). בעוד ובמקרה הראשון הכלל הוא כי נזק תוצאתי אינו מכוסה על-ידי פוליסת ביטוח רכוש, אלא אם כן קובעת הפוליסה אחרת...במקרה השני נגזרת החובה לפצות מדיני החוזים הכלליים...". (שם, בפיסקה 69).

מגדל נסמכה בהקשר זה על החריג בפוליסה הקבוע בסעיף 3 (א) ו-(ד) לפרק 2 לה והמורים כדלקמן: "המבטח לא יהיה אחראי לתשלום כלשהו בשל חבות בקשר עם או הנובעת מ: א. נזק לרכוש שבבעלות המבוטח או נהג הרכב ו/או רכוש הנמצא בפיקוחם ו/או בשמירתם של המבוטח או נהג הרכב ו/או אחד מבני ביתם המתגוררים עמם דרך קבע... ד. נזק למטען המובל בכלי הרכב או הנגרר על ידו ונזק למטען שניגרם בעת הטענתו, פריקתו או הנפתו". כן קובעת בהקשר זה הוראת סעיף 15 לפוליסה התקנית שבתוספת להוראות הפיקוח על עסקי ביטוח (תנאי חוזה לביטוח רכב פרטי), תשמ"ו-1986: "המבטח לא יהיה אחראי לתשלום כלשהוא בשל חבות לענין נזק לרכוש שבבעלות המבוטח או נהג הרכב, או לרכוש הנמצא בפיקוחם או בשמירתם של המבוטח או נהג הרכב או אחד מבני ביתם". לטענתה, במהלך הארוע מושא התובענה היה השלט בפיקוחו ובמשמרתו של הנתבע 1 שהוא גם הנהג.

...

מסקנה זו מתווספת למסקנות האחרות דלעיל, הן לעניין אי צירוף המבוטחת כנתבעת ישירה, על המשמעות הראייתית של הדבר, והן לעניין ההחרגות שבפוליסה וקביעותיי בהקשר זה. טענת התיישנות הודעת צד ג' – בין הנתבע מס' 1 ובין "כלל חברה לביטוח בע"מ": גם כאן, בית-המשפט אינו נדרש לשאלת ההתיישנות נוכח קביעותיו דלעיל בעניין היעדר האחריות.

פסק דין זה גם התייחס לשאלת מהותו של "ביטוח אחריות" שהינו "חבות כספית שהמבוטח עשוי להיות חייב בה לצד שלישי". הנתבע 1 לא הבהיר את שאלת הקשר הביטוחי בינו לבין חברת "כלל" ולא הוברר מדוע לדידו יש רלוונטיות להוראת סעיף 70 לחוק חוזה הביטוח במקרה זה. בין אם תתקבל עמדה זו, או העמדה האחרת, ובצורך בשאלה זו, לא ניתן להתעלם מן העובדה, כי היה בידי הנתבע מס' 1 להגיש הודעת צד שלישי, בטרם הודיעה חברת "כלל" כי היא מסירה את ייצוגה במסגרת ישיבת ההוכחות ביום 04.07.2019 ורק אז. משכך, יש למנות את תקופת ההתיישנות ממועד זה. אף בהיעדר הצורך בקביעה בסוגיית ההתיישנות, דין התביעה להידחות לגופה כאמור מן הטעמים שפורטו לעיל.

סוף דבר: נוכח כל האמור לעיל, התביעה וההודעה כנגד הצדדים השלישיים נדחות.

לטענת הנתבעת, היא אכן לקחה על עצמה את הובלת הקרוון ממושב אחיסמך לפרדס שניר אולם אין היא אחראית לתוצאות ההובלה מלבד אם היה נגרם נזק לקרוון כתוצאה מההובלה עצמה.

החובה האמורה בסעיף 35 מוטלת כלפי כל אדם וכלפי בעל כל נכס, כל אימת שאדם סביר צריך היה באותן נסיבות לראות מראש שהם עלולים במהלכם הרגיל של דברים להפגע ממעשה או ממחדל המפורשים באותו סעיף.

כך או כך, לא ברור מדוע לא מצאו התובעים לנסות ולהקטין את נזקיהם בדרך של הובלת הקרוון כל עוד הוא מונח על המשאית בדרך חלופית או מדוע לא ניסו למכור את הקרוון עת התברר להם שלא ניתן להובילו למקום חפצם; כך גם לא ניתן הסבר מדוע בחרו התובעים לשנע את הקרוון למקום מרוחק בו לא יהיה תחת השגחתם, מדוע בחרו הלכה למעשה להותיר את הקרוון כאבן שאין לה הופכין לתקופה ממושכת והלכה למעשה להפקירו.

...

לטענת התובעים, בסופו של דבר חששם התממש, תושבי המקום ועוברי אורח פשטו על הקרוון, פירקו ממנו את כל שניתן היה לפרק ובזזו את תכולתו לרבות מזגנים, חלונות, דלתות, וכלים סניטריים.

לפיכך, ולאור כל האמור לעיל, עד כה הוברר כי לא עלה בידי התובעים להוכיח קיומם של התנאים הנדרשים להתגבשות עוולת הרשלנות ביחס למלוא רכיבי התביעה, הם לא הצביעו על הקשר הסיבתי בין התנהלותה של הנתבעת למלוא הנזקים הנטענים שנגרמו להם, לא הצביעו על הוכחת נזק למעט הוצאות בגין שירותי ההובלה בסך 20,000 ₪ וכן לא הצביעו על פעולתם להקטין את נזקיהם.

בנסיות העניין ולאור כל האמור לעיל, אני קובעת כי היקף נזקיהם המוכחים של התובעים עומד על סך של 20,000 ₪ ולכך יש להוסיף פיצוי בגין עוגמת נפש בסך 2,000 ₪.

הנתבעת תשלם לתובעים סך של 22,000 ₪ בצירוף אגרה יחסית בהתאם לסכום שנפסק לטובתם בסך 812 ₪, וכן הוצאות ושכ"ט עו"ד בסך 7,100 ₪.