אחריות מוביל אווירי על איחור בטיסה

עוד מפנה הנתבעת להוראות סעיף 19 לאמנת ורשה הקובע כי: "המוביל יישא באחריות לנזק שניגרם מחמת איחור בתובלה אוירית של הנוסעים, כבודה או טובין." הנתבעת הגישה הודעת צד ג' כנגד המוביל האוירי ונציגה – כספי תעופה בע"מ. טענות צד ג' 2: צד ג' 1 לא הגישה כתב הגנה להוגעה לצד ג' ונציג מטעמה לא התייצב לדיון.

...

לסיכומו של דבר, תביעתם של התובעים נדחית.

הנני מחייב את התובעים בהוצאות הנתבעת בסך של 400 ₪.

על כן, הנני מחייב את הנתבעת בתשלום הוצאות צד ג' 2 בסך של 300 ₪.

הם חוסים תחת הוראות הדין הישראלי, ואמנות בינלאומיות, אשר בהתקיים תנאים מסוימים, הם פוטרות את המוביל האוירי מאחריות לנזקים הנטענים והמוכחשים כשלעצמם.

סעיף 19 סיפא לאמנת מונטראול, קובע סייג לאחריות המוביל, אם נגרם נזק, מחמת איחור, אם המוביל מוכיח שהוא ועובדיו ושליחיו, נקטו בכל האמצעים שעשויים היו להדרש, ועשו זאת באופן סביר, על מנת למנוע את הנזק.

התובע טוען בכתב התביעה, כי נציגת הנתבעת בשדה התעופה, הבינה שנתפסה בדבר שקר, כאשר מסרה לו שלא ניתן היה לתפוס אותו, שעה שמזמין הטיסה, וסוכן הנסיעות, שאליו נימסרה ההודעה על האיחור בטיסה, על פי אותה נציגה, הם אותו אדם.

...

נתון זה מחזק את המסקנה שהתובע לא פעל בשקידה סבירה, על מנת לברר אם אין עיכובים בטיסה, כפי שכל נוסע סביר מברר, במיוחד לאחר חג והשבתה.

המסקנה הינה אפוא, כי מעשיה של הנתבעת נופלים לגדרו של סעיף 19 סיפא לאמנת מונטריאול, שעה שהיא נקטה בכל האמצעים שהיו עשויים להידרש בסיטואציה הנתונה, באופן סביר, על מנת למנוע את נזקיו של התובע, ועל כן, אין היא נושאת באחריות לנזקי התובע.

כפועל יוצא של מסקנה זו, אני דוחה את התביעה.

לטענתה היא אינה המוביל האוירי כהגדרתו בחוק אלא חברת אנטר אייר.

תפקידה לקשר ולתווך בין הנוסעים לספקי ומפעילי הנסיעות והיא אינה אחראית על האיחור בטיסה.

...

טענות הנתבעת: הנתבעת טענה כי יש לדחות את התביעה כנגדה בהעדר אחריות .

אינני מקבלת את טענת הנתבעת וצד ג' כי לא ניתן לתבוע פיצוי זה בנוסף על הפיצויים הנתבעים בחוק שירותי התעופה , והיות והתובעות הפסידו כחצי יום מחופשתן, מגיעה להן פיצוי עבור אובדן הנאתן.

לאור האמור לעיל, אני קובעת כדלקמן: משצד ג' היה זה שאמור לשלם לתובעות את הפיצוי עבור האיחוד בטיסה, אני מורה לצד ג' לשלם לכל אחת מהתובעת סך של 1,290 ₪ בתוספת ריבית והצמדה מיום האירוע (24/8/14).

אני מורה לנתבעת ולצד ג', לשלם לכל אחת מתובעות סך של 1,400 ₪ ( 500 ₪ פיצוי עבור מזון ולינה , 400 ₪ עבור אובדן חלק מהחופשה ו-500 ₪ עבור אובדן הנאה) , בתוספת ריבית והצמדה מיום קרות האירוע ( 24/8/14) .התשלום ישולם בחלקים שווים על ידי הנתבעת וצד ג',דהיינו כל צד ישלם 1,400 ₪.

הסעיף היחידי העשוי להיות רלוואנטי לענייננו באמנת ורשה הוא סעיף 19 לאמנת ורשה, לפיו: "המוביל ישא באחריות לנזק שניגרם מחמת איחור בתובלה אווירית של נוסעים, כבודה או טובין". ואולם, במקרה שלנו עילת התביעה אינה בגין שינוי שעת הטיסה, אלא בגין אי מתן הודעה על שינוי שעת הטיסה.

יתר על כן, התביעה אינה בגין אי מתן הודעה על איחור בטיסה, אלא דוקא בשל אי מתן הודעה על הקדמת הטיסה.

...

ואולם, לא מצאתי טעם להכריע בשאלה זו, הן משום שמדובר בטענה חדשה שלא נטענה בכתבי הטענות (ובית המשפט עורר אותה מיוזמתו במהלך שמיעת הראיות), והן משום שלא שוכנעתי כי בנסיבות הספציפיות של תיק זה, הבחנה בשילוט כאמור, הייתה גורמת לתובעים לנהוג באופן שונה.

בסופו של דבר, האחריות העיקרית לעלות על הטיסה בזמן מונחת לפתחו של הנוסע (ואין לי צורך בתיק זה, לבחון את אשמם התורם של התובעים ביחס למוביל שלא נתבע בהליך זה).

אשר על כן, התביעה נדחית, ובנסיבות העניין, לא ראיתי לעשות צו להוצאות.

סעיף 19 לאמנת מונטראול, ובהתאם לכלל ייחוד העילה הקבוע בסעיף 10 לחוק התובלה האוירית, קובע את הדברים הבאים: "המוביל לא יהיה אחראי לנזק שניגרם מחמת איחור אם יוכיח שהוא ועובדיו ושליחיו נקטו בכל האמצעים שהיו עשויים להדרש באופן סביר כדי למנוע את הנזק או שנקיטה באמצעים כאמור, הייתה בלתי אפשרית מבחינתו או מבחינתם". לפי הנתבעת, הוראות הסעיף הנ''ל חלות בעניינינו, כאשר מדובר בטיסה שהתעכבה מסיבות שאינן קשורות למוביל האוירי, וכשהנתבעת עשתה את כל האפשרי בנסיבות, כדי למנוע נזק לנוסעים, ולא היה בידה אפשרות לנקוט באמצעים נוספים לשם כך. הנתבעת טוענת לתחולת הוראות סעיף 6(ה)(1) לחוק שירותי תעופה הקובע את הדברים הבאים: "נוסע שטיסתו בוטלה לא יהיה זכאי לפצוי כספי כאמור בתוספת הראשונה, אם מפעיל הטיסה או המארגן הוכיח כי היתקיים אחד מאלה:

...

על כן, התובעים עותרים בתביעתם כאן לקבלת פיצוי בגין עלות הטיסה שהם רכשו, עלות בית המלון ללילה נוסף שהם נאלצו לשהות בו, עובר למועד הטיסה הנדחית במקור, וכן פיצוי בגין עגמת נפש.

התובעת נסמכת בטיעוניה על הוראות חוק שירותי תעופה כאשר על פי הפסיקה, תביעה נגד מוביל אווירי אפשרית אך ורק מכוח הוראות אותו חוק, ומאחר והתביעה דנן איננה מוגשת על פי עילת תביעה מכוח הוראות החוק הנ''ל, הרי שדין התביעה להידחות.

צירוף הנסיבות של השבתת המטוס ומצב הלוחמה אליו נקלענו , ביחד, מביא לכך שהנתבעת חוסה בצל הסייג הקבוע בחוק שירותי תעופה , סעיף 6, הפוטר אותה מאחריות ומכאן שדין התביעה להידחות וכך אני מורה.

סיכומו של דבר - התביעה נדחית.