התובע הבהיר בעדותו כי אומנם הוא לא שמע באוזניו את הדברים שנמסרו ע"י איאד מוחמד, אך ראה את איאד מדבר עם הפראמדיק [footnoteRef:8], כאשר איאד עצמו לא היה עד לתאונה.
כך בכתב ההגנה, הוכחשו נסיבות ארוע התאונה כפי שנטענו ע"י התובע מבלי להעלות גרסה נגדית, ובתחשיב הנזק של הנתבעות נטען "באשר לנסיבות הארוע – מדובר בארוע שארע אך ורק באשמתו של התובע שכן הוא זה שבנה את הפיגום ממנו הוא נפל, ולפיכך אין לו אלא לבוא בטרוניה לעצמו בלבד. לחילופין בלבד, וככל שישנה אחריות נזיקית למאן דהוא, פרט לתובע, הרי שבנסיבות התיק דנא היא מושתת לפתחה של מעסיקתו של התובע לבד, ומכאן שתביעת המל"ל מתאיינת בנסיבות ודינה להדחות". בהמשך לכך, טען ב"כ הנתבעות בקדם שהתקיים "אנחנו עומדים על הטענה שהתובע הוא שבנה את הפיגום"!
מאליו יובן כי לא סתם טען ב"כ הנתבעות בתחשיב הנזק ובקדם המשפט כי התובע היה זה שבנה את הפיגום, ונראה כי קו הגנה זה מקפל בחובו הודאה לכך שהתובע ניחבל בזיקה לפיגום.
ב"כ התובע טען כי יש להפוך את נטל הראיה, לפי סעיף 41 לפקודת הנזיקין ומכוח חזקת "הדבר מדבר בעדו" משנגרם לתובע נזק ע"י נכס שהיתה לנתבעת שליטה מלאה עליו, שהנו קרש שנשבר, וארוע התאונה מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבעת לא נקטה בזהירות סבירה לגביו, וכן לפי סעיף 38 לפקודת הנזיקין, בנימוק שהנזק נגרם לתובע ע"י דבר מסוכן שהיה בבעלות ובשליטת הנתבעות או מי מהן.
...
לאחר עיון במכלול התיעוד הרפואי שהוגש ובמסמכי הביטוח לאומי, כולל הפרוטוקולים של הוועדות הרפואיות שבדקו את התובע והאישורים של הרופא התעסקותי, אני סבורה כי קיימת הצדקה לפסוק לו הפסד שכר מלא לתקופה של 12 חודשים, שכן גם לאחר תום התקופה בה נקבעה לתובע נכות זמנית בשיעור של 50%, הוא שהה בתקופת אי כושר בה הוכר כנכה נזקק ע"י המוסד לביטוחי לאומי, כאשר בתקופה זו המשיך להיות במעקב רפואי ולסבול מהגבלות, הומלצה לו חופשת מחלה ע"י רופאיו [footnoteRef:21] ובפועל גם לא עבד.
סוף דבר
אני מורה על קבלת התביעה ועל חיוב הנתבעות, ביחד ולחוד, לשלם לתובע סכום של 126,875 ₪ [footnoteRef:25].
]
בנוסף, ישלמו הנתבעות לתובע הוצאות משפט בסכום של 4,200 ₪, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה (אגרת ההליך ועלות חוות דעת מטעם התובע) ושכ"ט עו"ד בסכום של 29,688 ₪.
