אחריות לנזקי רכב צד שלישי בשריפה ברכב חונה

הנתבעת 1 הגישה הודעה לצד שלישי, היא הנתבעת 2, שבעקבותיה ביקש התובע לתקן את כתב תביעתו ולצרף את הצד השלישי כנתבעת 2 לתביעתו, ולפיכך, נמחקה ההודעה לצד השלישי.

דיון והכרעה לאחר שמיעת עדויות הצדדים, עיון בראיותיהם ובחינת סיכומי טענותיהם, מצאתי לדחות את התביעה כנגד הנתבעת 2, ולקבוע כי הנזק לרכב התובע נגרם באשמם המשותף של הנתבעת 1 ושל התובע בעצמו, כפי שיובהר להלן.

כעת נשאלת השאלה, על מי מוטלת האחריות לניזקי רכב התובע? אחריות הנתבעת 2 התובע טוען, כי התאונה אירעה עקב רשלנות מלון קלאב הוטל ועובדיו בעצם הפנייתו למגרש החניה הלא מוסדר ומבלי שהזהירו אותו כי מדובר במקום מסוכן.

התובע העיד, כי הופנה על ידי אחד משומרי המלון לחניה שבאחורי המלון, שם נסע הוא בירידה עד לחניון חולי, וכשביקש באחד הלילות לשוב ולעלות עם רכבו חזרה, נפגע הוא מבור בגחון הרכב.

...

לפיכך, דין התביעה כנגדה להידחות.

המסקנה היא, שהמלון ראה במקום כנכס תחת החזקתו ותפישתו שלו ושהמלון שימש בפועל כתופש של המקרקעין ויצר בפני אורחיו מצג שכזה.

סוף דבר לאור האמור לעיל, מצאתי לקבוע כי המלון גרם באשמו לנזק, ועל כן, הנתבעת 1, הנכנסת בנעלי המלון כמבטחתו, אחראית לנזק שנגרם לתובע בעוד שלנתבעת 2 אין כל אשם לנזק.

הנתבעת טענה להגנתה כי רכב המבוטח של הוצת על ידי עבריין לא ידוע בעת שחנה במקום מוסדר כדין ולכן מבוטח הנתבעת לא התרשל לא במעשה לא במחדל, ומכאן שאין הוא אחראי לניזקי השריפה ברכב התובע.

בין הצדדים אין מחלוקת כי האש עברה מרכב הנתבעת לרכב התובעת וכי התובע לא ראה את הארוע ועל כן ויתר ב"כ הנתבעת על עדותו.

אם אכן הוא היה חשוף לאיומים הרי שצודק הוא בדבריו כי היה רוכש ביטוח מקיף ולא דוקא ביטוח צד ג' בלבד, ובנוסף, סביר להניח כי לא היה מחנה את הרכב בסמוך לביתו אלא במקום מרוחק יותר באופן שיסכל אפשרות לאתר את הרכב בסמוך לאזור מגוריו.

...

אנשים אלו ראו את האש, את אופן התפשטותה, את עוצמתה ושאר הנתונים אשר לדעתם המקצועית היה בהם כדי לבסס את המסקנה כי מדובר בהצתה ולא בגורם אחר, אף אם מי שרשם את הדו"ח נקט גם במילה חשד.

אשר לטענה השניה אציין כי לא שוכנעתי כי מבוטח התובעת התרשל בטיפול ברכבו.

נוכח כל האמור לעיל – דין התביעה להדחות.

הנזקים נגרמו – כך לטענת התובעת – בעטיה של שריפה, שפרצה ברכב אחר, אשר חנה בסמוך לרכב התובעת, והתפשטה לעברו של רכב התובעת.

רכב הנתבעת מבוטח אצל הנתבעת בביטוח אחריות לניזקי צד ג'.

המחלוקת בין הצדדים מיתמקדת בשאלת אחריות הנתבעת לנזקים שנגרמו בעטיה של השריפה לרכב התובעת.

...

העולה מן הדברים, כי לא הוכח שאכן התרחשה הצתה, וזאת בהעדר כל ראיה מספקת להוכחת טענה זו. משנדחתה הטענה בדבר הצתה, ולא הובאה כל ראיה אחרת להעדר רשלנות מצידה של הנתבעת ומי שהיתה מבוטחת הנתבעת, דין התביעה להתקבל.

סוף דבר התביעה מתקבלת.

הנתבעת תשלם לתובעת סך של 7,597 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד הגשת התביעה, 2.4.17, ועד התשלום המלא בפועל.

בית משפט השלום בתל אביב - יפו בס"ד לפני כבוד השופט בכיר מנחם (מריו) קליין ת"א 55925-06-17 התובעת: קרנית הנתבעים: .1 מרקו בן ציון .2 זברה שירותי רכב בע"מ צדדי ג' : הפניקס חברה לביטוח בע"מ פסק דין

עוד טוען כי השמוש ברכב מנועי במקרה דנן, (ירידה מן הרכב), אינו כרוך בנהיגה ברכב, ועל כן אינו מצריך רישיון נהיגה ומפנה לפסק דינה של כבוד השופטת גלאור בתיק אזרחי 625/06, אנתאר אוסמה נגד אנתאר סירת, משכך, האחריות לפיצויים בגין ניזקי הגוף הנטענים בתביעה, אינה על הנתבעת 2.

דיון והכרעה הוכחת החבות סעיף 1 לחוק הפלת"ד מגדיר את המונח "תאונת דרכים": "מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה; יראו כתאונת דרכים גם מאורע שארע עקב היתפוצצות או היתלקחות של הרכב, שנגרמו בשל רכיב של הרכב או בשל חומר אחר שהם חיוניים לכושר נסיעתו, אף אם ארעו על-ידי גורם שמחוץ לרכב, וכן מאורע שניגרם עקב פגיעה ברכב שחנה במקום שאסור לחנות בו או מאורע שניגרם עקב ניצול הכוח המכאני של הרכב, ובילבד שבעת השמוש כאמור לא שינה הרכב את ייעודו המקורי; ואולם לא יראו כתאונת דרכים מאורע שארע כתוצאה ממעשה שנעשה במתכוון כדי לגרום נזק לגופו או לרכושו של אותו אדם, והנזק נגרם על ידי המעשה עצמו ולא על ידי השפעתו של המעשה על השמוש ברכב המנועי;" בגדר השלב הראשון הכרוך בהכרעה בשאלה האם מדובר ב"תאונת דרכים" כמשמעה על פי חוק הפיצויים, על בית המשפט לבחון את קיומם של ששת המרכיבים הבאים של ההגדרה הבסיסית המצויה בסעיף 1 לחוק הפיצויים: (1) מאורע; (2) נזק גוף; (3) עקב; (4) שימוש; (5) ברכב מנועי; (6) למטרות תחבורה.

...

אני סבור שבקבלת העובד לעבודה התרשלה נתבעת 2 ולא בדקה את רישיונו של הנהג כנדרש היות והעובד משובץ לעבוד בתור נהג.

כמו כן ישלמו הנתבעים 1-2 לקרנית הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסך כולל של 3,000 ₪.

משכך, הודעת צד ג' נדחית, לפנים משורת הדין, ללא צו להוצאות.

מונחת לפניי תביעה כספית לפצוי התובע בגין גרימת נזק לרכבו אשר חנה בסמוך לרכב הנתבע שנשרף בגין הצתה מכוונת ובוטח על ידי נתבעת 2, שפיצתה את הנתבע במלוא סכום הנזק לרכבו אולם סייגה את הפצוי עבור צד ג'.

יכול והעובדה שהרכב חנה בחניה ציבורית סייעה למצית האלמוני בבצוע ההצתה, אך אין די בעבודה זו לבדה כדי להטיל אחריות על הנתבעת (ראו והשוו: תא 3119/03 (נצ') אחמד אנואר נ' ענתר חיים (4.1.2006)).

...

עולה, שקיים קושי להטיל על הנתבע חיוב כלשהו, שהרי כל עוד מותר לו לחנות בחניה ציבורית – וכי מה נלין עליו ? סיכומו של דבר, על יסוד כל האמור לעיל, אני סבורה כי יש תחולה לסעיף 39 לפקודת הנזיקין וכי נטל הראיה עובר לנתבע להוכיח כי לא הייתה התרשלות.

אני קובעת כי הסיכון כן היה צפוי ביחס לפגיעה ברכושו או בחייו של הנתבע אולם הסיכון לא היה צפוי ביחס להצתת רכבו ועל כן ניתק הקשר הסיבתי המגולם בסעיף 39 לפקודת הנזיקין.

בנסיבות העניין בהן אין חולק שרכבו של התובע ניזוק כתוצאה מהאש שיצאה מרכבו של הנתבע, והיה עליו לשאת בחלק מהתיקונים על חשבונו, והתוצאה היא מכוח הכרח הנסיבות הגם שסבורני כי היה מקום ולו מבחינת "ועשית הישר והטוב" לפצות את התובע מש"רוח חכמים אינה נוחה הימנו" עם תוצאה בה הניזוק סופג את נזקיו מבחינת דיני היושר – איני סבורה כי יש להכביד ולהטיל עליו הוצאות נוספות.