אחריות לנזקי רוכב אופניים בתאונה עם הולך רגל

היתנהגות הגורמת נזק - עבירה על תקנה 21(ב)(2) א (1) לתקנות התעבורה התשכ"א – 1961 יחד עם סעיף 38(3) לפקודת התעבורה התשכ"א – 1961.

הנאשם טען כי על המגע עם הולך הרגל אינו יכול להעיד מפיו.

בתשובה לשאלה בחקירה נגדית מדוע לא ביצע שרטוט שדבר ראיה כפי שנידרש, השיב העד כי זה לא רלווונטי למקרה זה מאחר ולא מדובר בתאונה בהולך רגל שרץ או רוכב אופניים.

כלומר, אף מדברי הנאשם עצמו נמצאנו למדים כי יש לו אחריות לתאונה, בין אם הולך הרגל הגיע מצד שמאל מהשטח המת ובין אם כדבריו בחקירה הולך הרגל נשען על רכבו, היה על הנאשם לנקוט אמצעי זהירות כדי לא לפגוע בהולך הרגל, ומשלא נקט באמצעי זהירות מספיקים, בכך אחריותו לתאונה.

...

מכאן ואילך מפי הנאשם עצמו ולנוכח תוצאת התאונה נמצאנו כי הפר את זכות קדימותו של הולך הרגל באופן שגרם לתאונה.

כפי שנפסק ב בע"פ 70642/08 מדינת ישראל נ' יעקב בן בידה תגדייה: "בבחינת למעלה מן הנדרש אוסיף אף זאת: גם קביעה עובדתית לפיה התפרץ המנוח אל הכביש לא הייתה מביאה לכלל מסקנה כי נותק הקשר הסיבתי-משפטי בין נהיגתו של המשיב לבין התאונה הקטלנית. ושוב, בגדר מושכלות יסוד - התנהגות רשלנית של הנפגע, כמו גם התערבותו של גורם שלישי במערכת, אינן שוללות בהכרח קשר סיבתי-משפטי בין מעשה או מחדל של הפוגע לבין תוצאה פוגעת - שעה שהפוגע, כאדם מן הישוב, יכול היה לצפות מראש את שאירע בפועל ולפעול בהתאם השאלה היא - לעולם - שאלת הצפיות הראויה והנדרשת, דהיינו, האם מי שמצוי בנעליו של הנאשם שמדובר בו, יכול וצריך היה לצפות גם התנהגות רשלנית מצד הקורבן". כבוד השופט קדמי כתב בספרו "על הדין בפלילים", חלק שלישי, עמ' 1211: "הלכה פסוקה היא שלרשלנות תורמת של הקורבן אין השלכה לעניין אחריות הנאשם במישור הפלילי ואין היא מהווה 'הגנה' מפני הרשעה". כך גם נאמר; בעפ"ת 40201/03/11 גילה בת אנג'ל טייב נ' מדינת ישראל, 26/5/11, וראה גם רע"פ 4422/11 גילה טייב נ' מדינת ישראל, פורסם בנבו, 17.7/11: "אנו מאמצים קביעת בית משפט קמא לפיה מוטלת חובת זהירות על הנהג הסביר, שנצרך לנסוע לאחור, לצפות הולכי רגל גם אם הם רשלניים ובוחרים לחצות כביש, שלא במעבר חציה..." ב"כ המשיב טען כי הולך הרגל היה בשטח מת, ולנאשם לא היה שדה ראיה לראות את הולך הרגל, דבר שאף לא נבדק ע"י הבוחן למרות חובתו לעשות זאת.

כלומר, אף מדברי הנאשם עצמו נמצאנו למדים כי יש לו אחריות לתאונה, בין אם הולך הרגל הגיע מצד שמאל מהשטח המת ובין אם כדבריו בחקירה הולך הרגל נשען על רכבו, היה על הנאשם לנקוט אמצעי זהירות כדי לא לפגוע בהולך הרגל, ומשלא נקט באמצעי זהירות מספיקים, בכך אחריותו לתאונה.

סוף דבר, הריני מרשיעה את הנאשם בכל המיוחס לו בכתב האישום.

רכב הפורד בלם את רכבו אך בשל המרחק הקצר, התאונה היתה בלתי נמנעת מבחינתו, הוא פגע ברכב הקיה ונהדף לנתיב הנגדי, בו התרחשה התאונה עם רכב הפיג'ו המבוטח אצל התובעת.

לטענתן, התפרצות רוכבות האופניים לכביש, כשאור אדום להולכי רגל דולק בכיוון נסיעתן, בשעת לילה מאוחרת וחשוכה היא בבחינת "גורם זר מיתערב" המנתק את הקשר הסיבתי בין נהיגת הנתבעת 2 לבין התאונה והיא פטורה מאחריות לאור סעיף 64(2) לפקודת הנזיקין.

" אשר לרוכבות האופניים, דומני כי אין מי שיחלוק על כך שיכלו וצריכות היו לצפות כי מקום שתתפרצנה לכביש בסמוך למעבר חציה להולכי רגל ולמופע אור אדום ברמזור להולכי הרגל, במאונך לנתיב נסיעתם של רכבים הנוסעים משמאלן למופע אור ירוק בכיוון נסיעתם – עלול הדבר לגרום נזקים כבדים להן עצמן, לנהגים אחרים בכביש, ולמשתמשי הדרך האחרים, ובכלל זה גם לניזקי שרשרת למספר כלי רכב (לעניין הקשר הסיבתי בין התפרצות לכביש על גבי מעבר חציה למופע אור אדום ברמזור בכיוון חציית הולכי הרגל לבין תאונה המתרחשת בין רכבים המנסים להמנע מפגיעה השווה לתא"מ 4290-10-16 מזרחי נ' אלון (15.10.2017)).

...

אשר על כן, אני סבורה כי יש להטיל על נהג רכב הפורד אחריות בשיעור של 30% בלבד לנזקי רכב התובעת, כאשר יתרת האחריות רובצת על כתפי רוכבות האופניים, שהתפרצו לכביש בחוסר זהירות ולמופע אור אדום.

לאור האמור, אני קובעת כי התובעת הרימה את הנטל להוכחת הנזקים שנגרמו לה בעקבות התאונה שבענייננו.

משקבעתי כי נהגת רכב הקיה אינה נושאת בכל אחריות לנזקי רכב התובעת וכי נהג רכב הפורד אחראי לנזקים אלו בשיעור של 30% בלבד, ומשרוכבות האופניים לא צורפו כנתבעות לתביעה זו על אף שניתנה לתובעת שהות לעשות כן והיא בחרה במודע להימנע מכך (עמ' 2 לפרוטוקול הדיון מיום 12.7.17), אני קובעת כדלקמן: התביעה כנגד הנתבעות 2-3 נדחית.

תאונת הדרכים אירעה ביום 02.05.2019 בין כלי רכב, מסוג פרטית, מ"ר 65-041-53 שבעת התאונה היה בבעלות התובע (להלן: "הפרטית") לבין כלי רכב, מסוג רכב מסחרי, מ"ר 47-916-13 שבעת התאונה היה בבעלות הנתבעת 1, ומבוטח על ידי הנתבעת 2 בביטוח אחריות לניזקי צד ג' (להלן: "הרכב המסחרי") (ולהלן: "התאונה").

מדובר ברוכב אופניים, אשר היה במקום במקרה.

עד הראייה העיד עוד כי לאחר התאונה ביקש מנהג הרכב המסחרי להשאיר את פרטיו על הפרטית ונהג הרכב המסחרי אמר לו "כן" אך היה לעד ראייה חשד שלא ישאיר לכן הלך לחנות ליד ובקש עט ונייר ורשם פתק והשחילו בחריץ של הדלת מבלי שנהג הרכב המסחרי יראה זאת, שכן חשש שאם יראה זאת, אז מאוחר יותר יוציא את הפתק משם.

יתירה מזאת, נהג הרכב המסחרי אומר כי הולכת רגל שהייתה במקום אמרה לו על עד הראייה "יש אנשים מוזרים". איני מבין מה המשמעות של אמירה זו ככל שהיא נאמרה.

...

על סמך מכלול החומר המונח לפניי, לרבות חוות דעת שמאית לפרטית, תמונות הנזק ותמונות מזירת התאונה שהוגשו לאחר הדיון בהתאם להחלטתי במעמד הדיון, לאור התרשמותי הבלתי אמצעית מהעדים במהלך חקירתם בבית המשפט, תוך שאני לוקח בחשבון את טענותיהם ההדדיות של הצדדים ולאחר ששקלתי את כל השיקולים הרלוונטיים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להתקבל, תוך הפחתת ראש הנזק "עגמת נפש, טרטורים ורכב חלופי". הגם שהצדדים הסמיכוני לפסוק על דרך הפשרה וללא נימוקים, מצאתי ליתן הנמקה תמציתית בלבד, כדלקמן: טענתו של התובע, בדבר נסיבות התאונה, נתמכו בגרסתו של עד ראייה שנכח במקום בעת קרות התאונה.

נוסף לכך, כי מדובר בעד ניטרלי ששוכנעתי שאין לו כל היכרות עם מי מהצדדים, ולא היה לו כל אינטרס להעיד את אשר העיד פרט לאמירת אמת.

מכאן, אני קובע כי הרכב המסחרי אכן פגע בפרטית בעודה עומדת בחניה במקביל למדרכה.

מסקנה דומה קיימת גם לגבי טרטור שנגרם כביכול לתובע בגין התאונה.

רקע כללי והצגת הצדדים עסקינן בתביעת ניזקי גוף אשר על פי הנטען נגרמו לתובעת, ילידת 1953 עת חצתה מעבר חציה ברחוב אבן גבירול פינת נורדאו בתל אביב, ולטענתה נפגעה מרוכב אופניים שרכב אותה שעה על המדרכה עת פגע בה באופן שהוטחה לכוון המדרכה, נפגעה באגן ונגרם לה שבר במפרק ירך ימין (להלן: "התאונה").

לעיתים תאונה המתרחשת בין הולך רגל עובר אורח לבין רוכב אופניים, כשמה כן היא: תאונה בין שני אנשים פרטיים שאירעה ככל הנראה בלי משים של מי מהם למדרך רגלם או לאופן נסיעתם, ללא הצורך לערב גורם מוסדי כזה או אחר בטענה כי הוא זה שאחראי לתאונה.

...

למעלה מן הצורך ובקליפת אגוז אציין כי גם אילו הייתה מוכיחה התובעת את גרסתה ביחס לנתבע 1 והיה נקבע כי הלה אחראי לקרות התאונה, גם אז דומני כי עילת התביעה כנגד העיריה הייתה צריכה להידחות מאחר ולא הוכח כי העירייה התרשלה או הפרה חובה חקוקה כלשהי בכל הנוגע לאופן תכנון ובניית שביל האופניים ברחוב אבן גבירול בכלל ובהתקרב למעבר החציה בפרט.

סוף דבר דין התביעה כנגד הנתבע 1 להידחות מאחר והתובעת לא הרימה את נטל השכנוע ולא סתרה את גרסתו הפוזיטיבית של הנתבע 1 אשר הכחיש מכל וכל את גרסתה לאופן קרות התאונה, כנדרש במאזן ההסתברויות במשפט האזרחי.

כפועל יוצא, גם תביעתה כנגד הנתבעת 2 נדחית בזאת ועימה ההודעה לצד ג' ששלחה הנתבעת 2 כנגד הנתבע 1.

מנגד, טוען הנתבע, כי האחריות לקרות התאונה מוטלת על המחזיק ברכב התובעת בעת התאונה, באשר הנוסעת ליד הנהג ברכב התובעת פתחה את הדלת הימינית הקדמית ברכב ופגעה באופניים החשמליים בזמן שהוא רכב עליהם, ואשר כתוצאה מכך אף נגרמו לו ניזקי גוף.

היה עליו לרכוב בכביש כפי תקנה 129(א) לתקנות התעבורה, הקובעת: "לא ירכב אדם על אופניים על מדרכה או על חלק מהדרך המיועד להולכי רגל בלבד; אולם מותר להולך רגל להוביל אופניים על המדרכה אם אין בכך הפרעה להולכי רגל.". יובהר, כי אין משמעות לעובדה כי רוכב האופניים רכב על האופניים החשמליים מעט זמן או למרחק קטן.

...

על יסוד החומר המונח לפניי, לאור התרשמותי הבלתי אמצעית מהעדים במהלך חקירתם בבית המשפט, בשים לב להגיון שבקרות התאונה ונסיבות התרחשותה ומוקדי הנזק בכלי הרכב, תוך שאני לוקח בחשבון את טענותיהם ההדדיות של הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להתקבל חלקית, באופן שהנתבע יישא באחריות לקרות התאונה בשיעור 25% ואילו הנוסעת ברכב התובעת תישא באחריות לקרות התאונה בשיעור 75%, מהנימוקים המובאים להלן: 6.1.

איני מקבל את גרסתו של רוכב האופניים החשמליים, לפיה מהירות נסיעת האופניים החשמליים הייתה 5 קמ"ש בלבד.

אשר למחלוקת בעניין הנזקים הנטענים שנגרמו לרכב התובעת כתוצאה מהתאונה, ובמיוחד לגבי טענתה של ב"כ הנתבע לגבי נזקים שמנויים בחוות דעת שמאי רכב התובעת אשר לא קשורים לתאונה, כדוגמת הדלת הימינית האחורית, הרי שאיני מקבל טענה זו של ב"כ הנתבע.

אשר על כן, הנתבע ישלם לתובעת את הסכומים הבאים: 7.1.