אחריות לנזקי גוף עקב ניתוח בברך לאחר תאונת דרכים

התובע עבר ניתוח לאיחוי השבר, אך במקום הפציעה החל להתפתח זהום נרקוטי שהוביל בסופו של דבר לכריתת רגל שמאל מתחת לברך ביום 18.8.2016.

המחלוקת בין הצדדים היא גם בשאלת האחריות וגם בשאלת הנזק.

הנתבעת מנתחת ארוכות את קביעת בית המשפט העליון ברע"א 8744/18 הנ"ל אולם לטעמי, אין בפסק דין זה כדי לתמוך בטיעוניה ואסביר: ברע"א 8744/18 נבחנה השאלה, האם ניתן לשייך פעולה מסוימת שביצע הניזוק, לאחד השימושים המוכרים בחוק הפלת"ד. לצורך כך, נקבע מיתחם על ציר הזמן בין המגע הראשוני של הניזוק עם הרכב, זמן שהותו בתוך הרכב ועד לסיום יציאתו מהרכב כשהוא עומד עמידה יציבה מחוץ לרכב כשדלתו סגורה.

סעיף 1 לחוק הפלת"ד: ""תאונת דרכים" - מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה;.

לכן, גם היציאה מהרכב הייתה לאחר שנעשה בו שימוש למטרות תחבורה והתאונה שהתרחשה בעת היציאה – מהוה תאונת דרכים כהגדרתה בחוק הפלת"ד. משנקבע כי התאונה מהוה תאונת דרכים, על הנתבעת לשלם לתובע פיצוי בגין נזקיו כתוצאה מהתאונה.

...

בנוסף לסכומים המפורטים לעיל, אני סבור כי יש מקום לפסוק לתובע סכום נוסף, באופן גלובאלי עבור רכישת אביזרים שונים כגון כיסא גלגלים, אבזרים לסיוע במעברים, תחבושות וכדו'.

התוצאה התוצאה היא כי התביעה מתקבלת.

הנתבעת תשלם לתובע 633,821 ₪ בתוספת הוצאות משפט בסך 8,000 ₪ ושכ"ט עו"ד בסך 96,404 ₪ כולל מע"מ. את סכום ההוצאות קבעתי בהתאם לסכום שסביר כי בעל דין יוציא במהלך המשפט, בהתחשב בהיקף ההליכים שנוהלו, לרבות בקשות הביניים.

עוד נטען, כי לאחר מכן אושפז בבי"ח החל מיום 31.5.14 ועד ליום 2.06.14, כאשר במהלך האישפוז עבר ניתוח ארתרוסקפיה לברך שמאל.

לחילופין, התובע טען, כי אם יקבע, כי אין מדובר ב"תאונת דרכים", יש להטיל אחריות נזיקית בגין הארוע על הנתבעת 1 ולחייבה לפצות את התובע בגין נזקיו.

לאחר מכן אבחן האם נסיבות הארוע שהוכחו על ידי התובע מהוים "תאונת דרכים", כהגדרתה בחוק הפיצויים, אם לאו.

סיווג התאונה כ"תאונת דרכים" סעיף 1 לחוק הפיצויים, מגדיר "תאונת דרכים" בזו הלשון: "תאונת דרכים" - מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה; יראו כתאונת דרכים גם מאורע שארע עקב היתפוצצות או היתלקחות של הרכב, שנגרמו בשל רכיב של הרכב או בשל חומר אחר שהם חיוניים לכושר נסיעתו, אף אם ארעו על-ידי גורם שמחוץ לרכב, וכן מאורע שניגרם עקב פגיעה ברכב שחנה במקום שאסור לחנות בו או מאורע שניגרם עקב ניצול הכוח המכני של הרכב, ובילבד שבעת השמוש כאמור לא שינה הרכב את ייעודו המקורי; "שימוש ברכב מנועי" מוגדר, כך: "נסיעה ברכב, כניסה לתוכו או ירידה ממנו, החנייתו, דחיפתו או גרירתו, טפול-דרך או תיקון-דרך ברכב, שנעשה בידי המשתמש בו או בידי אדם אחר שלא במסגרת עבודתו, לרבות הדרדרות או היתהפכות של הרכב או היתנתקות או נפילה של חלק מהרכב או מטענו תוך כדי נסיעה וכן הנתקות או נפילה כאמור מרכב עומד או חונה, שלא תוך כדי טיפולו של אדם ברכב במסגרת עבודתו ולמעט טעינתו של מטען או פריקתו, כשהרכב עומד". התובע טען, כי נסיבות התאונה כפי שנטענו והוכחו על ידו מובילות למסקנה, כי המדובר "בתאונת דרכים", שכן חלופות השמוש "כניסה לתוכו" ו"ירידה ממנו" גוברות בכל מקרה על טענה אחרת לטעינה ופריקה.

...

לאור המסקנה אליה הגעתי כאמור לעיל, מצאתי כי אין מקום להידרש לטענת התובע לעניין אחריותה של הנתבעת מספר 3 בעילה הנזיקית, אשר, כנטען, מבטחת את אחריות הנתבעים 1-2 "על פי דין", במסגרת פוליסת ביטוח החובה.

לסיכום, לאחר בחינת מכלול הראיות והנסיבות בתיק, לא עלה בידי התובע להוכיח את עילת תביעתו כנגד מי מהנתבעות ברמה הנדרשת במשפט אזרחי.

סוף דבר לאור כל האמור לעיל, הגעתי למסקנה, כי דין התביעה להידחות.

תביעה כספית בגין ניזקי גוף שנגרמו לתובע, יליד 1994, בתאונת דרכים שארעה ביום 5.7.16, כאשר התובע נהג באופנוע בבעלותו.

נסיבות ואחריות נגד הנתבע הוגש כתב אישום בקשר למעורבותו בתאונה.

נזק פגיעות וטיפולים לאחר התאונה התובע פונה לבית החולים קפלן, שם אובחנו קרע בטחול, ושברים בכף יד ימין ובברך שמאל.

פרופ' סלעי, המומחה מטעם בית המשפט, קבע לתובע נכויות אלו: 15% נכות בגין מצב לאחר ניתוחי קיבוע לפיקת ברך ימין עם השפעה קלה עד בינונית על כושר הפעולה והתנועות, לפי סעיף ליקוי 35 (1) ב – ג; פרופ' סלעי ציין כי נכות זו עשויה לרדת לכדי 5% - 10%, אם התובע יעבור ניתוח אמבולטורי להוצאת הקיבוע, שסכויי ההצלחה שלו הם מעל 85%.

מכוח קל וחומר לתובע אין בסיס עובדתי לטעון להחמרה בעקבות הניתוח, בנגוד לסכויים הסטטיסטיים, וכאשר לא ראה לנכון לעתור לבצוע בדיקה חוזרת.

...

אני דוחה את טענות התובע באשר לכך שהמומחית לא התייצבה לחקירה.

מאחר שאין עדיין הכרעה בתביעת המוסד לביטוח לאומי, אני מורה להקפיא מסכום פסק הדין סכום של 50,000 ₪ (בהתחשב בכללים הקבועים בתקנות המוסד לביטוח לאומי (שיקום מקצועי) תשט"ז – 1956).

ככל שלא תוגש חוות דעת אחרת בנושא, הסכום יוקפא עד לאחר שהתובע יציג את אישור המוסד לביטוח לאומי – שיקום, בקשר לתגמולים ששולמו לו (או דחייתה של תביעת התגמולים בקשר לדמי שיקום), ובתוך 30 ימים לאחר הצגת האישור, תשלם הנתבעת את היתרה לאחר ניכוי תגמולי המל"ל שיקום (דמי מחייה), אם תיוותר כזו, בצירוף הצמדה וריבית מהיום ועד למועד התשלום בפועל.

לאחר התאונה ובשל היתגברות הכאבים, פנה התובע ביום 16.5.2018 אל בית החולים EMMS בנצרת כשהוא סובל מכאבים בברכו ובקרסולו הימני.

בשל מימצאי הבדיקה הוזמן התובע לבצוע ניתוח ארתרוסקופיה בברך ימין.

על כן, פסק הדין להלן ידון רק בשאלת אחריות הנתבעת מספר 1 ובשאלה האם "ארוע התאונה" מהוה "תאונת דרכים", כמשמעותה בחוק הפלת"ד. טענות הצדדים התובע טען, כי בהיות התאונה נופלת בגדרה של "ההגדרה הבסיסית" או נכללת בגדרן של מי מבין "החזקות המרבות", מהוה התאונה "תאונת דרכים", כמשמעותה בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה- 1975 ובגינה חייבת הנתבעת 1 לפצות התובע כ"נפגע" על מכלול "ניזקי הגוף" שנגרמו לו בתאונה.

משכך ברור, כי אין המדובר בשימוש ברכב מנועי על פי חוק הפלת"ד. לסיכום, לאחר בחינת הראיות והעדויות בתיק מצאתי, כי לא עלה בידי התובע להוכיח את נסיבות התאונה, כפי שנטען על ידו בתצהיר עדותו הראשית.

...

לסיכום, בשים לב לעדותו של התובע ושל העדים הנוספים ובשים לב לסתירות שהתגלו במהלך שמיעת הראיות נמצא, כי לא עלה בידי התובע להוכיח את גרסתו באשר לנסיבות אירוע התאונה וכי גרסתו העובדתית של התובע לעניין נסיבות פציעתו לא הוכחה ברמה הנדרשת במשפט אזרחי.

משכך ברור, כי אין המדובר בשימוש ברכב מנועי על פי חוק הפלת"ד. לסיכום, לאחר בחינת הראיות והעדויות בתיק מצאתי, כי לא עלה בידי התובע להוכיח את נסיבות התאונה, כפי שנטען על ידו בתצהיר עדותו הראשית.

סוף דבר לאור כל האמור לעיל, הגעתי למסקנה, כי דין התביעה להידחות.

לתובע נקבעו נכויות זמניות במל"ל וביום 1.1.2019 הועמדה נכותו הצמיתה והמשוקללת בשיעור 32%, בחלוקה כדלקמן: בתחום הפסיכיאטריה- 15% בגין פוסט טראומה, לאחר היתחשבות בעברו בתחום הנפשי (25% בענף הנכות הכללית), בתחום האורתופדיה- 10% נכות בגין שורש כף יד שמאל וכן 10% נכות בגין ברך שמאל.

באשר לשכרו לאחר התאונה, טענה קרנית כי הוכח שבחודשים ינואר עד אוגוסט 2018, עבד התובע כאחראי משמרת במלון דן, כשעל פי דו"ח הרציפות, הישתכר בממוצע סך של 6,125 ₪ ברוטו בחודש, כך שבאופן מעשי, לא נגרם לתובע הפסד שכר כנטען, אלא להיפך.

ככל שיזדקק לעזרה בעתיד, טענה קרנית כי עליו למצות זכויותיו במל"ל. לאחר שבחנתי טענות הצדדים ובהיתחשב בנכויות הממושכות שנקבעו לתובע במל"ל, בפגיעתו הקשה, בעובדה כי הושבת למשך תקופה ארוכה בשל שני ניתוחים שעבר, בעובדה כי היה נתון בגבס בידו וברגלו למשך תקופה ארוכה, עבר הליך שקומי ארוך ובפרט לנוכח תקופת ההחלמה הראשונית שבה היה התובע נתון במצב כימעט סיעודי ונעזר באביו (ראו: תצהיר התובע פס' 6-12) אני קובעת, כי התובע נזקק להוצאות מרובות ולעזרה לאחר התאונה ובפרט בתקופה הסמוכה לה. לעניין עזרת צד ג', כבר הובהר לא אחת בפסיקה, כי יש לפסוק פיצוי בגין סיוע אותו הגישו קרובים או מקורבים לנפגע אף אם לא שולמה תמורה כספית ישירה בגין סיוע זה, ואף אם עסקינן בקרובי מישפחה אשר מפאת קירבתם לנפגע היו מסייעים לו בכל מקרה (ראו: ע"א 2341/04 מנורה נ' גילבוע, (2005); תא (חיפה) 1274/01 אמיר רנד ואח' נ' החברה לאומנות תרבות וספורט בעמ ואח', (2009), ע"א 6978/96 סמדר עמר נ. קופ"ח (1999); ע"א 2115/93 בורקוב חיים נ' מוריה אלעזר ואח' (1995); ע"א 5774/95 יצחק שכטר ואח' נ' אלה כץ, (1997); ע"א 5557/95 סהר חברה לביטוח בעמ נ' אלחדד דוד, (1997).

בעיניין זה, דנה הפסיקה בהרחבה: כך כתבה השופטת דורנר ברע"א 6825/01 שלום נ' שריקי, תק-על 2001(4) 507: "סעיף 7א' לחוק הפיצויים מסייג את החריג לכלל בדבר הטלת אחריות מוחלטת לניזקי גוף שנגרמו בתאונות דרכים, ומאפשר למי שנהג ברכב בהיתר, הגם שללא ביטוח, לקבל פיצוי מקרנית, ובילבד שלא ידע ולא סביר היה שיידע כי הוא נוהג בלא ביטוח. סעיף 7א' לחוק הפיצויים פורש בפסיקת בית-משפט כחל על מצבים שבהם על רקע קירבה מיוחדת בין מי שניפגע כשנהג ברכב בהיתר לבין מי שאפשר לו לנהוג ברכב, נימנע הנפגע, עובר לנהיגתו ברכב, מלערוך בירור בשאלת קיומו של כסוי בטוחי". צא ולמד, כי במצבים של קרבה מיוחדת עשוי בית המשפט לקבוע כי אי-הידיעה הייתה בגדר הסביר.

...

על כן, אני קובעת, כי לקרנית זכות חזרה כלפי סוחמן וכלפי ועקנין והם אחראים, ביחד ולחוד, לשפותה בגובה הפיצוי כפי שנפסק לתובע.

סוף דבר: לאור כל האמור, אני קובעת כי נתבעת 3, קרנית, תשלם לתובע סך 198,492 ₪, הוצאות אגרה והמחצית השנייה של האגרה וכן שכ"ט עו"ד כקבוע בחוק.

בהודעת צד ג' - אני קובעת כי סוחמן וכן ועקנין, ישפו את קרנית, ביחד ולחוד, בגובה הפיצוי האמור לתובע, בצירוף הוצאות בהן נשאה קרנית בגין הודעת צד ג' בסך 15,000 ₪.