אחריות לנזקי גוף בתאונת דרכים ללא ביטוח ורישיון נהיגה

התובע אף העיד כי לא בדק אם הייתה לקטנוע תעודת ביטוח לפני שנהג בו. על אף שהפול היא שהגישה במסגרת ראיותיה את טפסי התביעה לביטוח הלאומי ואת טופס מערכת תאונת הדרכים, משהתברר כי לתובע לא הייתה ידיעה אישית בנוגע לפרטי הקטנוע המעורב, היא רשאית, בהתאם להודעה שניתנה כאשר היא הגישה את המסמכים האמורים, להיתנגד להגשתם אלו ואין לראותם כראיות מטעמה.

הוכח כי המעסיק אינו מהימן; לא הוסבר מדוע הוא לא היה מעוניין שהתובע יגיש תביעה למל"ל, בתצהירו ובעדותו הוא מסר עובדות לא נכונות ביחס לנהיגה ללא ביטוח, וגם ביחס למספר הקטנועים שפעלו בעיסקו.

אחריותו של מתיר השמוש לפצוי נפגעים בגין נזק גוף שניגרם להם בתאונת דרכים בה היה מעורב הרכב קבועה בסעיף 2(ב) לחוק הפלת"ד. הוכח שמוקנית לקרנית זכות חזרה למעסיק מכוח החלופות הקבועות בסעיף 9(א)(1) ו-(9)(א)(3) לחוק הפלת"ד. סעיף 7(6) לחוק הפלת"ד בשילוב עם סעיף 9(א)(1) לחוק הפלת"ד מקנים אף הם לקרנית זכות חזרה כלפי המעסיק.

כשנשאל המעסיק כיצד היה קובע על איזה קטנוע על התובע לנהוג ביום ספציפי, השיב: "יש סידור עבודה במקרה הזה לעידן הוא ידע למשל שהוא מתחיל לעבוד בשעה שש והקטנוע מספר ככה וככה עם המפתח שלו יש מדבקה עם המספר שלו הוא ראה ונסע לעבודה. הביטוח והרישיון בתוך הקטנוע..." (עמ' 45, שו' 9-7).

בהנתן כי מכתב הדחייה של הפול אשר נשלח לב"כ התובע נושא תאריך 30.4.18, דהיינו כשנתיים לאחר התאונה, וכי התביעה דנן הוגשה בחודש ינואר 2018 בתחילה כנגד הפול בלבד, ותוקנה כך שקרנית התווספה כנתבעת נוספת רק לאור הכחשת החבות על ידי הפול, ורק לאחר מכן הוגשה ההודעה לצד ג' כנגד המעסיק, ניתן לקבל הסברו של המעסיק כי לא שמר על המסמכים הנוגעים לתאונה ולנזק שניגרם לאופנוע שכן העסק ניסגר מספר שנים קודם לכן, וכי הוא סבר שהקטנוע מבוטח ואין מחלוקת בדבר נסיבות התאונה.

...

בהינתן נכותו הנמוכה, ומן הראיות שהובאו בפניי, אין בידי לקבוע כי התובע לא יכול היה לחזור לעבוד כלל לאחר תום תקופת אי הכושר, ודאי לאחר תום תקופת הנכות הזמנית.

בהיעדר ראיות אובייקטיביות ולנוכח כל האמור לעיל, ובשים לב לגילו הצעיר של התובע, מצאתי להעמיד את הפיצוי ברכיב של עזרת צד ג' לעבר ולעתיד על סך של 10,000 ₪.

סוף דבר דין התביעה כנגד הפול להתקבל, ודין התביעה כנגד קרנית ודין ההודעה לצד השלישי להידחות.

בתביעה לניזקי גוף שנגרמו לתובע בתאונת דרכים מבוא ביום 3.8.14 בערב התובע נהג ב"אוטובוס זעיר פרטי" מסוג מרצדס מ.ר. 52-171-14.

נוכח סרוב המבטחת של המיניבוס להכיר בחבות, הגיש התובע תביעה לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים תשל"ה-1975 (להלן: "חוק הפלת"ד") ובמסגרתה תבע את המבטחת מנורה ולחילופין את "קרנית". "קרנית" הכחישה גם היא החבות וטענה כי התאונה מכוסה על ידי "מנורה", לחילופין, התובע אינו זכאי לפצוי בשל כך שהוא הנהג ברכב הלא מבוטח, והחוק מגביל זכאותו (ס' 7(5) לחוק הפלת"ד), וכי לא מדובר בנהג תמים, אלא במי שידע שאין ביטוח וכמי שנחשב לבעל הרכב מכוח החזקתו במניות חב' האחים תור – בעלת הרכב.

פרשנות זו עולה בקנה אחד עם הדין הפלילי בסוגיה זו. נהיגה ללא ביטוח חובה היא עבירה פלילית, כאמור בסעיף 2(ב) בפקודת ביטוח רכב מנועי תש"ל-1970, העונש עליה הוא עד שלושה חודשי מאסר, בנוסף לעונשים אחרים כמו פסילת רישיון נהיגה וקנס.

ביישום למקרה שלפניי, נניח שהתובע התכוון להסיע נוסעים בשכר, אלא שהתאונה ארעה טרם הגיעו למקום האיסוף, הוא לא יועמד לדין פלילי ובודאי שלא יורשע באף אחת משתי העבירות הללו, ואם לא עבר עבירה של נהיגה ללא ביטוח, הרי שהיה לו ביטוח.

גם נהיגתו של הנהג הפוגע ביודעו כי רישיונו נשלל בשל מצבו הבריאותי, תומכת בקביעה נורמאטיבית, שבנסיבות אלו אין מקום להפחית מאחריותו לקרות התאונה.

...

כהמשך ישיר למסקנה זו, אני דוחה התביעה נגד "קרנית" ונגד נתבע 3 (הנהג הפוגע) ומחייבת את התובע לשאת בהוצאותיהם בסך 11,700 ₪ לכל אחד מהם.

אני מפנה לסיכומי ב"כ נתבע 3 (סעיפים 66-69), המקובלים עליי, ואני קובעת כי לא חל סעיף 7 (5) לחוק הפלת"ד. לו קרנית היתה נושאת בנזק, היא היתה זכאית לשיבוב מבעלת הרכב , צד שלישי 1, כאמור בסעיף 9(3) לחוק הפלת"ד. אני מסופקת אם קמה לה עילת תביעה נגד מנהל החברה בסאם (ס' 2 ב' בהודעה לצד שלישי ששליה לא הוכח).

סוף דבר אני מחייבת את נתבעת 1 לשלם לתובע סך של 59,184 ₪ (36,400 ₪ כאב וסבל , 60,000 ₪ פיצוי גלובאלי לעתיד ו-2,000 ₪ הוצאות, בניכוי 39,216 ₪).

רקע כללי לפניי תביעת פיצויים לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה – 1975 (להלן – "חוק הפלת"ד"), בגין ניזקי גוף שנגרמו לתובע בתאונת דרכים מיום 5.9.19 (להלן – "התאונה").

תמצית טענות הצדדים במסגרת ההודעה לצדדים שלישיים ותחשיב הנזק מטעמה טענה קרנית, כי מוחמד האב גרם לתאונה ולפגיעת התובע תוך שימוש ברכב הנהוג על ידו, בעודו מחזיק ומשתמש בו ללא ביטוח בתוקף ולכן חייב לשפותה לפי חוק הפלת"ד. עוד טענה קרנית, כי הבן סלימאן התיר שימוש ברכב מבלי שהיה לו ביטוח חובה תקף כנדרש ומשכך חייב אף הוא לשפותה לפי חוק זה. בסיכומיה הוסיפה וטענה קרנית כי יש לקבל את ההודעה לצד שלישי כנגד הבן במלואה, ולחייבו בשיפויה כדי מלוא הוצאותיה ביחד ולחוד עם אביו.

כזכור, בתצהיר שצרף סלימאן לכתב ההגנה מטעמו ציין כי הרכב נרכש על ידי אביו בסביבות שנת 2010 כשסלימאן עדיין היה קטין וטרם היה לו רישיון נהיגה, כי סלימאן קיבל רישיון נהיגה רק בשנת 2012, וכי אביו רשם הרכב על שמו בשל חובותיו הרבים ומבלי שלסלימאן עצמו הייתה כל ידיעה אודות הרישום (ס' 3 לתצהירו, ור' גם ס' 4-3 לתע"ר מטעמו).

כזכור, בין רשימת הנפגעים בתאונות דרכים שאינם זכאים לפיצויים לפי חוק הפלת"ד הקבועה בסעיף 7 לחוק זה כלולים, בין היתר, בסעיף 7(6) "בעל הרכב או המחזיק בו, שהתיר לאחר לנהוג ברכב כשאין לו ביטוח לפי פקודת הביטוח או כשהביטוח שיש לו אינו מכסה את החבות הנדונה ושנפגע בתאונת דרכים שארעה באותה נהיגה, בין בהיותו ברכב ובין מחוצה לו." בס' 2(א) לפקודת ביטוח רכב מנועי שעניינו חובת ביטוח נקבע כי: "בכפוף להוראות פקודה זו, לא ישתמש אדם – ולא יגרום ולא יניח שאדם אחר ישתמש – ברכב מנועי, אלא אם יש על שימושו שלו או של האדם האחר באותו רכב פוליסה בת-תוקף לפי דרישותיה של פקודה זו." גם אם סלימאן איננו בעל השליטה היומיומית ברכב הפוגע, משעה שהרכב רשום על שמו והוכח כי הוא ידע גם ידע על כך – מחובתו לוודא כי הרכב נוסע בדרכים כשהוא מבוטח בפוליסת ביטוח חובה בתוקף.

יודגש שהאחריות של השניים כלפי קרנית היא ביחד ולחוד, שכן סעיף 9 לחוק הפלת"ד מעגן את זכות החזרה של קרנית כלפי מי מבין החייבים המנויים בסעיף 9 שהיא רואה לנכון לחזור אליו, כאשר כל אחד מהם חייב לשפות את קרנית בגין מלוא סכום הפיצויים ששילמה (ר' רע"א 10386/08 אטיאס נ' קרנית קרן לפצוי נפגעי תאונות דרכים (19.4.09); וכן עניין סיטבון לעיל).

...

בנוסף, הטענה כי הרכב שימש את האב בלבד לא הוכחה, ומהעדויות שנשמעו מסתברת דווקא המסקנה ההפוכה ולפיה הגם שהרכב היה בבעלותו של האב, הוא שימש דה-פקטו, לא אחת, גם את הבן.

אשר על כן, אני קובעת כממצא עובדתי שהרכב נרכש על ידי מוחמד האב ומכספו, נרשם על שם סלימאן הבן משיקולים כספיים של האב, הרישום על שמו של סלימאן היה ידוע לסלימאן לכל המאוחר בסמוך לאחר רכישת הרכב, וגם סלימאן עצמו נהג לעתים ברכב, כאשר נעשה ברכב שימוש משותף – בדרך כלל על ידי האב, ולעתים על ידי סלימאן.

סוף דבר   לאור האמור עד כאן, דין ההודעה לצד שלישי כנגד צ"ג 2 להתקבל.

סעיף 9(א)(1) לחוק מורה כי משלם הפיצויים זכאי יהיה לחזור אל אחרים החייבים בפיצויים לפי החוק כאשר אלה נמנים על משוללי הזכאות לפיצויים המנויים בסעיף 7 לחוק (מי שגרם לתאונה במתכוון, או עשה שימוש ברכב ללא רשות, או כשאין לו רישיון לנהוג בו, מי שהרכב שימוש אותו לבצוע פשע, ומי שנהג ברכב ללא ביטוח )- למעט מי שעשה כן בנסיבות המתוארות בסעיף 7א'.

וכך פסקה כב' השופטת דורנר ברע"א 6825/01 שלום נ' שריקי: "סעיף 7א לחוק הפיצויים מסייג את החריג לכלל בדבר הטלת אחריות מוחלטת לניזקי גוף שנגרמו בתאונות דרכים, ומאפשר למי שנהג ברכב בהיתר, הגם שללא ביטוח, לקבל פיצוי מקרנית, ובילבד שלא ידע ולא סביר היה שיידע כי הוא נוהג בלא ביטוח. סעיף 7א לחוק הפיצויים פורש בפסיקת בית-משפט כחל על מצבים שבהם על רקע קירבה מיוחדת בין מי שניפגע כשנהג ברכב בהיתר לבין מי שאפשר לו לנהוג ברכב, נימנע הנפגע, עובר לנהיגתו ברכב, מלערוך בירור בשאלת קיומו של כסוי בטוחי." בע"א 2853/96, קרנית נ' דחבור ג'מאל פרח, השמיע כב' המשנה לנשיא, כתוארו אז, כבוד השופט חשין, את הדברים הבאים באשר להבדל בהקף חובות הביטוח של בעל הרכב ושל הנוהג בהיתר, ובהמשך לכך באשר להשלכותיהם של יחסי קרבה וידידות ביניהם לעניין פרשנותו של סעיף 7א. נוכח חשיבות הדברים, לא למותר להביאם כלשונם: "... חובתו של בעל רכב לביטוח הנהיגה ברכבו שונה בכל-זאת מחובתו של מי שנוהג בהיתר ברכבו של הזולת. חובתו של בעל רכב היא חובה עיקרית וראשונית. זה דרכו של עולם, וכך נוהגות הבריות הלכה למעשה: כשם שבעל הרכב דואג להוצאתו של רישיון לרכב ורישיון נהיגה, כן דואג הוא - אמור הוא לדאוג - להוצאתה של פוליסת ביטוח לנהיגה ברכב. שונה מעמדו של הנוהג ברכב הזולת, שחובתו לביטוח היא חובה שניתן לסייגה כחובה משנית, חובה הטפלה לחובת הבעלים. שהרי אין זה נהוג ואין זה מקובל שהנוהג ברכב הזולת יוציא פוליסת ביטוח לנהיגתו. לא אחת נהגתי ברכב של ידידיי, ואינני זוכר כי אי-פעם שאלתי מי מהם אם הוציא פוליסת ביטוח על הנהיגה ברכב. גם לא שמעתי כי מי מידידיי שאל שאלה מעין-זו כשנהג ברכב של ידידו. בדוגמה אודות שני הידידים הנוסעים יום-יום מירושלים לתל-אביב, דרך העולם היא שכל אחד מן השניים מניח - כדבר המובן מאליו - כי האחר דאג להוצאתה של פוליסת ביטוח. כך, אני מניח, נוהגים הכל, והחוק ילך בעקבות החיים...". מקרה נוסף שבו עשוי בית המשפט לקבוע כי אי הידיעה ואי הבירור היו בגדר הסביר נוכח קיומם של יחסי קרבה מיוחדים, הוא המקרה של יחסי עובד מעביד.

...

לאחר שעיינתי בסיכומי הצדדים בדבר בסיס השר של התובע ערב התאונה, הרי שהתחשיב שבוצע ע"י הנתבעת בסעיף 16 לסיכומים מטעמה, מקובל על בית המשפט ואני מוצאת להעמיד את בסיס השכר של התובע, בשערוך להיום על סך של 4,500 ₪.

סוף דבר הנתבעת קרנית - תשלם לתובע את הסכום שפסקתי לעיל.

כמפורט לעיל, דינה של ההודעה לצדדי ג' 2 ו-3 ( מור ומשה סבן) להתקבל והם אחראים ביחד ולחוד ובשים לב לחלוקה שנקבעה להשיב לקרנית את כל הסכומים שהיא עתידה לשלם בתוספת שכר טרחת עורך דין בשיעור של 13% + מע"מ כחוק מהסכום שפסקתי לעיל לאחר ניכויי מל"ל. ההודעה לצד ג' של קרנית כנגד צד ג' 1 (יהודה אלירן) נדחית, ואני מחייבת את צדדי ג' 2-3 בשים לב להתנהלותם כפי שעלתה בתיק לפניי, ביחד ולחוד, לשלם לצד ג' 1 שכר טרחת עורך דין בשיעור של 13% + מע"מ מהסכום שפסקתי לעיל לאחר ניכויי מל"ל. לא נעלם מעיניי משמעותו של פסק הדין כלפי צדדי ג' 2-3, וכי המדובר במשמעות כספית לא מבוטלת וצר לי על כך. אולם, מתן היתר לעובדים לעשות שימוש ברכב מנועי, ללא ביטוח חובה מנוגד לחוק ומהווה מחדל חמור ביותר, אשר יש לו תוצאות כספיות לא מבוטלות, כדוגמאת פסק דין זה. הסכומים ישולמו בתוך 30 יום ויישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין.

כך נאמר בעיניין זה בע"א 8535/01, ליפשיץ נ' מדינת ישראל, פד"י נז(6)656, 663: "חוק הפיצויים הנו, ביסודו, חוק סוצאלי, ועיקרון האחריות המוחלטת הקבוע בו נועד להגשים מטרות אחדות, שבית-משפט זה עמד עליהן לאורך השנים בפסיקתו. ראשית, נועד החוק לייעל את הליכי המשפט בתיקי תאונות דרכים ולקצרם – הליכים שקודם לכן היו ממושכים ומסורבלים – ובכך להקל על הנפגעים בקבלת הפצוי. כמו כן נועד החוק להקל את העומס הרב שהוטל על בתי-המשפט כתוצאה ממתכונת ההליכים הקודמת, אשר הייתה כרוכה בבירור שאלת האשם, על כל הקשיים הנובעים מכך. ואחרונה, אך לא מבחינת חשיבותה, היא המטרה שלפיה יובטח פיצוי לכל אדם הנפגע בתאונת דרכים בלא קשר לשאלת אשמם של אחרים או אשמו שלו תוך פיזור הנזק והטלתו על כלל המשתמשים ברכב באמצעות מנגנון ביטוח חובה" (ההדגשה איננה במקור – נ"ש).

כשם שהוראותיו של חוק הפלת"ד לא תחולנה על נזק גוף, שניגרם שלא מחמת תאונת דרכים כך גם לא ניתן להחיל הוראות חוק הפלת"ד וללמוד מהן על הרחבת הכסוי הבטוחי ביחס לניזקי רכוש מעבר לאמור בפוליסה.

לכן בא המחוקק שם ומחדש, כי לעניין נפגעי תאונות דרכים, חרף אי קיומו של רשיון נהיגה תקף מחמת אי תשלום אגרה, יהיה זכאי הנזקע לפצוי בגין ניזקי הגוף שלו בכל הקשור לטענת התובע, הנזכרת לעיל, ולפיה בעצם נהיגתו ברכב בעת התאונה לא הציב את המבטחת בפני סיכון מיותר והחמרת הסיכון עפ"י הפוליסה, היות שהנתבעת עצמה קבעה בפוליסה שיינתן כסוי בטוחי מבלי צורך להוכיח נהיגה בפועל במשך שנת הותק הנדרשת וללא קשר לרכישת מיומנות באותה שנה – גם דין טענה זו להדחות.

...

לאחר עיון בטענות הצדדים נחה דעתי, כי דין התביעה להידחות, וכי יש לקבוע, כי המועד הקובע ממנו יש למנות את פרק הזמן הנדרש בפוליסה לשם הענקת כיסוי ביטוחי הינו מועד הנפקת רשיון הנהיגה התקף, יום 1.9.20.

לכן בא המחוקק שם ומחדש, כי לעניין נפגעי תאונות דרכים, חרף אי קיומו של רשיון נהיגה תקף מחמת אי תשלום אגרה, יהיה זכאי הנזקע לפיצוי בגין נזקי הגוף שלו בכל הקשור לטענת התובע, הנזכרת לעיל, ולפיה בעצם נהיגתו ברכב בעת התאונה לא הציב את המבטחת בפני סיכון מיותר והחמרת הסיכון עפ"י הפוליסה, היות שהנתבעת עצמה קבעה בפוליסה שיינתן כיסוי ביטוחי מבלי צורך להוכיח נהיגה בפועל במשך שנת הוותק הנדרשת וללא קשר לרכישת מיומנות באותה שנה – גם דין טענה זו להידחות.

סוף-דבר: סיכומם של דברים, התביעה נדחית.