התובעת פנתה לנתבע בדרישה לפצוי בגין נזקיה עקב תידלוק שגוי של דלק במקום סולר, וגבתה מחשבונו בדרך של חיוב כרטיס האשראי שלו, סך של 15,000 ש"ח.
הפלוגתות:
בתביעה העיקרית חלוקים הצדדים בשאלת האחריות ולגבי הקף הנזק שניגרם לרכב התובעת.
המתדלק בתחנה ביצע את תידלוק הרכב ללא כל הנחיה ממנו לגבי סוג הדלק, ולאחר סיום התידלוק, החזיר את הרכב לתובעת ושילם במזומן סך של 120 ₪ דמי השכירות עבור הרכב.
בתביעה שכנגד עותר הנתבע להשבת סכום זה.
הנתבע שלל הטענה כי הודה בהתרשלות בתדלוק סוג דלק שגוי, וטען כי מכל מקום מקרה בסוג זה מכוסה בפוליסת הביטוח ועל כן היה על התובעת לתבוע מלוא ניזקה מחברת הביטוח.
...
עוד טענה התובעת כי הנתבע הודה באחריותו לנזקים וביקש שישלחו לו חשבוניות התיקון, אולם בסופו של דבר לא שילם לתובעת את הסכומים המגיעים לה על פי חוזה ההשכרה, ולשיטתה מאחר והפר את החוזה עליו חתם, חייבה התובעת את כרטיס האשראי של הנתבע בסך של 15,000 ₪.
בנסיבות אלה, התובעת לא הרימה הנטל המוטל עליה להוכיח את התרשלותו של הנתבע ואת גרימת הנזק לרכבה באמצעות התדלוק שביצע עובר להחזרת הרכב ועל כן דין התביעה להידחות.
מבלי להידרש לשאלת זכאותה של התובעת לבצע החיובים על סמך השוברים שהופקדו אצלה או חיוב כרטיס האשראי, אין חולק כי התובעת גבתה מהנתבע סך של 15,000 ש"ח. לפיכך ומשקבעתי כי לא הוכחה אחריותו של הנתבע לנזקי התובעת וכי דין התביעה העיקרית להידחות, זכאי הנתבע להשבת הכספים שנגבו ממנו ועל כן אני מקבלת את התביעה שכנגד.
סוף דבר:
התביעה העיקרית נדחית והתביעה שכנגד מתקבלת.
