אחריות לנזק וחבלה של הולך רגל בתאונה

באותו עניין הובאו דברי בית המשפט העליון בע"פ 8382/03 איאד חילף נ. מ"י בו נאמרו הדברים הבאים: "...על אמצעי המילחמה בתאונות הדרכים נמנית גם מדיניות הענישה של עברייני תעבורה הננקטת בבתי המשפט, ובמיוחד הענישה המתייחסת לתאונות קטלניות המקפדות חיי אדם או אלה הגורמות נזק גוף. על מדיניות הענישה כאמור להישתלב בשאר האמצעים הננקטים להשגת מטרה עליונה בחשיבותה... עם זאת, גם על רקע מדיניות הענישה המחמירה לגבי תאונות דרכים קטלניות, הניצבת ככלל בהליך גזירת הדין, עדיין יש לשקול כל מקרה על נסיבותיו המיוחדות, ולעולם יישקל עניינו האינדיבידואלי של הנאשם על רקע המדיניות הכללית תוך איזון ראוי ביניהם. העונש ייגזר כפרי שיקלול של מכלול הנתונים האינדיבידואליים לנאשם ביחס למדיניות העונשית המחמירה, תוך הערכת משקלם היחסי". בעיניינו כאמור מדובר בתאונת דרכים שנגרמה כתוצאה מנהיגתה הרשלנית של הנאשמת, כאשר זו ציינה את נסיבות התאונה, כתוצאה ממנה נגרמו חבלות של ממש בדמות שברים מרובים להולכת הרגל.

הנאשמת הודתה בהזדמנות הראשונית במיוחס לה, נטלה אחריות על מעשיה ועל אף הנסיבות שפירטה (סינוור מהשמש ואדים על השמשה), לא היתחמקה מאחריותה לתאונה והביעה צער וחרטה על הפגיעות שסבלה הנפגעת.

...

אני סבורה כי בנסיבות אלה רשלנותה של הנאשמת הינה ברף הנמוך עד הבינוני נוכח טענתה כאמור ונוכח העובדה כי לא מיוחסות לנאשמת עבירות נוספות כגון כניסה למעבר החציה במהירות גבוהה או בנהיגה פרועה.

מעבר לסיכום רפואי זה לא הוצגו מסמכים נוספים.

בהתחשב בכל אלה ובהתחשב במתחם הענישה הנוהג ובהמלצת שירות המבחן אשר בנסיבות מיוחדות אלה, נראות בעיני ראויות והולמות, אני דנה את הנאשמת לעונשים הבאים: קנס בסך 1000 ₪ או 5 ימי מאסר תמורתו.

הנני גוזרת על הנאשמת 2 חודשי מאסר אשר ירוצו במידה והנאשם יבצע ויורשע בביצוע עבירה זהה לעבירה בה הורשע בתיק זה תוך שנתיים מהיום.

האישום כתב האישום מייחס לנאשמת עבירות של אי מתן זכות קדימה להולך רגל במעבר חצייה, נהיגה בקלות ראש, היתנהגות הגורמת נזק וגרימת חבלה של ממש עבירות בנגוד לסעיפים 38(3) ו- 62(2) לפקודת התעבורה [נוסח חדש], התשכ"א – 1961 (להלן: "הפקודה") ולתקנות 21(ב)(2) ו- 67א לתקנות התעבורה, התשכ"א- 1961 (להלן: "התקנות").

הנאשמת העידה כי לא הבחינה בהולך רגל ממש עד לרגע האחרון, ולדבריה הסיטה את הרכב ולא פגעה בו .בית המשפט קבע כי על אף שלא הוכחה הפגיע בהולך הרגל יש לנאשמת אחריות לתאונה היות ולא נתנה תשומת לב מספקת לדרך שלפניה.באשר ליסוד הנפשי ולעבירה ההולמת – בין חוסר זהירות לקלות ראש, קבע כי: " באשר לעבירה של נהיגה רשלנית, בנגוד לסעיף 62 (2), הרי אני קובע כי לעניין עבירה זו התביעה לא עמדה בנטל המוטל עליה.

...

 יחד עם זאת, סבור אני שהתביעה עמדה בנטל המוטל עליה להוכיח כי הנאשמת נהגה בחוסר זהירות בניגוד לתק' 21 (ג) לתקנות התעבורה ועברה עבירה של התנהגות בדרך שגרמה נזק לרכוש - עבירה בניגוד לתק' 21 (ב)(2) לתקנות התעבורה.

משכך אני קובעת כי יש להרשיע הנאשמת בעבירה של חוסר זהירות לפי תקנה 21(ג) לתקנות ולא בקלות ראש.

אני מרשיעה הנאשמת בעבירות של התנהגות הגורמת נזק, נהיגה בחוסר זהירות ובגרימת חבלה של ממש.

כתוצאה מהתאונה ניחבלה הולכת הרגל ונגרם נזק לרכב.

" בית משפט קמא בהכרעת דינו בחן היטב- את כל הנתונים שבסיס חוות דעת הבוחן והחליט לקבל את מסקנותיו, תוך קביעה המבוססת על הראיות שהובאו לפתחו, החל ממהירות נסיעת המערער, מהירות הולכת הרגל (הליכה רגילה ולא בריצה ולכן הסתמך על נתון סטטיסטי), מקום הפגיעה (בין הפס השני לשלישי במעבר החציה) וקיומו של שדה ראיה פתוח לפנים של 100 מטרים, וכי התאונה הייתה נמנעת במהירות 27 קמ"ש, ולא מצאתי באימוץ, חוות הדעת הבוחן ,כל טעות המחייבת היתערבות בית משפט זה. אין בסיס לטענת המערער שבית משפט קמא קבע כלל גורף לפיו האחריות בגין תאונה שהתרחשה במעבר חציה מוטלת לפתחן של הנהג, ההפך בית משפט קמא לא רק שלא קבע כלל גורף כזה, אלא בחן את רשלנותו של המערער בהתאם להלכה הפסוקה שנקבעה בע"פ 8827/01 ישראל שטרייזנט נ' מדינת ישראל: "הינה כי כן, נהג רכב המתקרב למעבר חצייה חייב ליתן דעתו ולצפות אף אפשרות של היתנהגות רשלנית מצידו של הולך הרגל. חובה זו קיימת לא אך במצב שבו עומד הולך הרגל על סף מעבר החצייה, פניו אל עבר הכביש, והתנהגותו מבטאת כוונה לחצות את הכביש. חובה זו קיימת גם במצב שבו מתעורר ספק אם אדם הנמצא בסמוך למעבר החצייה מבקש לחצות את הכביש אם לאו...חובת הצפיות קיימת גם כאשר הנעשה על המדרכה ליד מעבר החצייה מוסתר מעיניו של הנהג. או-אז, חובה היא המוטלת על הנהג לצפות אפשרות שהולכי רגל שאינם נראים ירדו אל מעבר החצייה". המערער אכן לא הבחין בהולכת הרגל עד לרגע הפגיעה בה, וממילא לא נקט כלל בפעולות בלימה, המערער לא הצליח לסתור את הטענה, לפיה ניתן היה להבחין בהולכי הרגל בקירבת מעבר החצייה, במרחק רב ממעבר החצייה.

...

על שאלה זו ענה בית משפט קמא בחיוב ואף אני סבור כך. אין חולק שהמערער לא הבחין בהולכת הרגל עד לרגע הפגיעה בה, בית משפט קמא ביסס את קביעתו על יסוד הראיות לרבות הודעת המערער במשטרה ( ת/11 שורות 3-10) וחקירתו הנגדית בבית המשפט ( עמ' 17 לפרוטוקול 5-26 ושורות 28-32).

הנני דוחה את טענת ב"כ המערער לפיה לתפיסת בית משפט קמא כל תאונה על מעבר חצייה היא באחריות הנהג, שכן הן הבוחן והן בית המשפט בחנו את הנתונים תוך התחשבות באחריות המוגברת שיש לנהג כלפי הולך רגל המצוי על מעבר חצייה, אך לא יצא מנקודת הנחה כי כל תאונה על מעבר חצייה היא באחריות הנהג.

לא מצאתי כל מקום להתערבות בהכרעת הדין וגזר הדין של בית משפט קמא- הערעור נדחה.

הנאשם שלפני הורשע, לאחר שמיעת ראיות, בעבירות של נהיגה ללא רישיון נהיגה מעולם, וללא ביטוח, נהיגה בקלות ראש, חבלה של ממש, והתנהגות הגורמת נזק.

על חשיבותה של ענישה מרתיעה בתאונות דרכים, בהן נגרמות חבלות ופציעות חמורות, עמד בית המשפט ברע"פ 2564/12 יחיאל קרני נ' מדינת ישראל: "תאונות דרכים גובות קורבנות בגוף ובנפש מדי יום, וחלקה של מערכת המשפט לא ייפקד מן המערכה נ' תאונות הדרכים... לענישה הולמת תפקיד חשוב לא רק במקרים בהם גורמות תאונות הדרכים לקורבנות בנפש, אלא אף במקרים בהן נגרמות חבלות ופציעות, ובפרט כאשר חבלות ופציעות אלו חמורות הן". במקרה שלפני הפגיעה בערכים המוגנים גבוהה, נוכח רף הרשלנות הגבוה בארוע ותוצאת התאונה, קטיעת רגלו של הולך הרגל.

בפ"ל (חדרה) 475-05-19 מדינת ישראל נ' נתנאל צח (6.7.21), שם, כתוצאה מהתאונה נקטעה ידה של הולכת הרגל שחצתה מעבר חציה, מעל המרפק, ונקבע רף רשלנות בינוני, ברף התחתון, נשקלו עברו הלא מכביד של הנאשם, כנהג מקצועי, תסקירי מבחן חיוביים, חלוף הזמן מאז התאונה, ונטילת האחריות, ונגזרו צו מבחן לשנה וחצי, פסילה לשנתיים, בנכוי חודשיים פסילה מנהלית, מאסר מותנה, פסילה מותנית, צו של"צ, בהקף 300 שעות, ופצוי לנפגעת בסך 10,000 ₪.

...

אני דנה את הנאשם ל-4 חודשי מאסר בפועל.

אני דנה את הנאשם ל-10 חודשי מאסר וזאת על תנאי למשך 3 שנים, לבל יעבור בתקופה הנ"ל עבירה של נהיגה ללא רישיון נהיגה, או של נהיגה בזמן פסילה, או עבירה של גרימת תאונת דרכים שבצידה חבלות של ממש, לפי סעיף 38(3) לפקודת התעבורה.

אני דנה את הנאשם לתשלום קנס בסך 1,500 ₪.

בהקשר זה יוער כי אנגלרד מציין בספרו כי גם כאשר אמבולנס המוביל פצוע מתאונת דרכים מעורב בדרכו לבית החולים בתאונת דרכים הגורמת להחמרת הפציעה או למותו של הפצוע, אחראי הנוהג של הרכב הראשון לנזק הנוסף שניגרם בתאונת הדרכים השניה, שכן ההובלה באמבולנס והסכון הכרוך בהובלה זו הם תוצאות צפויות מן הפגיעה הראשונית (אנגלרד, בעמ' 194).

כב' השופט בן דוד דחה טענת רוכב האופנוע כי יש לראות בו משום הולך רגל שנקלע לכביש, תוך שציטט את הקביעות שבעניין אלראהב, וקבע כי: "נראה לי שמקל וחומר יש לומר כי התובע בעניננו נפגע בעת שהשתמש באופנוע ועקב שימוש זה. בתאונה היו אמנם מעורבים גם הסוברו וגם המשאית אך כפי שנקבע בפסיקה בסיטואציה זו תביעתו של התובע לפי חוק הפיצויים יכולה היתה להיות מכוונת אך ורק נגד מבטחת האופנוע, אם כזו היתה בנמצא." לאור האמור, משעה שקבעתי כי המנוח היה בגדר משתמש באופנוע בעת פגיעת רכב הנתבע 3, וקיים קשר סיבתי בין השמוש באופנוע לבין פגיעת רכב הנתבע 3 במנוח והנזק שניגרם כתוצאה מכך, קמה לתובעים עילת תביעה כלפי הפול, מבטחת האופנוע, והיא זו שעליה לפצותם.

...

הפסיקה אליה הפנתה שלמה תומכת אף היא במסקנה כי בענייננו יש לראות במנוח כמי שעודנו בגדר משתמש באופנוע, וחובת הפיצוי של המנוח הינה על מבטחת האופנוע.

] אני דוחה את טענת המשיבים, כי שינוי מיקומו הפיזי של הנוסע במועד הפגיעה, עשוי להוציאו מכלל "נוסע" ומתחולת סעיף 3(א) ולהביאו למעמד של "הולך רגל" ולגדרו של סעיף 3(ב).

סוף דבר לאור כל האמור לעיל, תשלם הפול לתובעים את סכום הפיצוי שהוסכם על הצדדים בגובה 790,000 ₪, בניכוי השתתפות עצמית בסך 25,000 ₪, ובסך הכל 765,000 ₪, בתוספת שכ"ט עו"ד כדין בשיעור של 15.21% (כולל מע"מ), וכן החזר אגרת בית משפט כפי ששולמה.