אחריות יצרן רכב לנפילה עקב חגורת בטיחות פגומה

אם הרשות אחראית לנזק שנגרם למתלונן עקב אי-הקפדה על מילוי הוראות אותה תקנה בעת רישום שינוי הבעלות על מכונית מסוימת.

בהקשר זה ארשה לעצמי להדגים עוד, מדוע איני רואה הבדל לגבי סוגיה זו בין תקנות התעבורה בכלל לבין חיקוקים אחרים: חוק חגורות בטיחות ברכב, תשל"ג-1973, והתקנות שהותקנו על-פיו, מחייבים בעל מכונית להתקין במכוניתו חגורות בטיחות, וכן נקבע, כי "הנוהג רכב מנועי פרטי או מונית לא ינהג בדרך אלא אם הוא חגור חגורת בטיחות ולא ירשה למי שאינו חגור חגורת בטיחות לשבת במושב הקידמי;...

הוראת התקנה 82 שעל-פיה נוהג רוב בנינו ורוב מנינו של ציבור הנהגים מראה מהי רמת ההתנהגות הנדרשת מאדם זהיר, ומשהתנהגותו נופלת מהמקובל על רוב הציבור, הוא אשם ברשלנות".

בא-כוח המערער הסתמך לפנינו על פסק הדין בע"א 26/78 בו קבע בית המשפט תרומת רשלנות ביחס לנהג של רכב, אשר ניסה להתניע את רכבו הפגום על גבי הכביש במקום להורידו לשוליים, ואשר במצב זה נפגע על-ידי רכב אחר.

...

המערער, שנסע אחרי הטרקטור, ביקש לעקוף את הטרקטור, אך עשה זאת בחוסר זהירות וללא תשומת לב מספקת לנעשה לפניו, והחלק הימני הקידמי של המשאית פגע בחלקו השמאלי האחורי של המכבש, אשר קודם לכן "סטה לכביש לנתיב נסיעת המשאית". קביעות אלה היוו לפני בית המשפט המחוזי במשפט דנן רק ראיה לכאורה; אולם בית-משפט קמא-לאחר שסקר את כל חומר הראיות שהיה לפניו, לרבות הסימנים האובייקטיביים על גבי הכביש ועל כלי הרכב המעורבים בתאונה, חוות הדעת של המומחים שהוגשו לו, וגרסאות העדים-הגיע, למעשה, למסקנה דומה.

סיכומו של דבר: בכל חיקוק, הדן בהסדרת אופן ביצוע עבודות ופעולות אחרות, ישנן הוראות, הקובעות נורמות של זהירות, ועשויה להיות בהפרתן משום עילה לתביעת נזיקין מצד הניזוק שלהגנתו נועד החיקוק, בין בדרך של ביסוס עילה של הפרת חובה חקוקה ובין על-ידי שהיא משמשת ראיה לצורך הוכחת עוולת הרשלנות.

נתבונן עתה בהוראה הספציפית בה עסקינן בערעור זה, ונגיע אמנם למסקנה, כי מדובר בהוראה מהסוג האחרון.

כאן מצא בית המשפט, שהיה במעשהו של אותו נהג משום מעשה רשלני, שלא רק שהפריע לתנועה, אלא אף יצר סיכון עבור נוסעי המכונית.

שלישית, נהוג ומקובל בטיולים מסוג זה, שהחברה המקומית שנבחרה כמארגנת הראשית, היא זו שבוחרת את ספקי המשנה, משום שהיא זו שמכירה את השוק המקומי ואת איכותם של נותני השירותים בו. אשר על כן, העובדה שווירה, ולא אקו, היא שבחרה באנדראה כחברת ההסעות הבוליביאנית, שספקה את הג'יפים והנהגים לטיול בסלאר – עובדה זו תואמת את הנהוג והמקובל בתחום, ולא נפל בכך כל פגם.

העובדות הבאות מוסכמות על הכול: בג'יפ שהתהפך נסעו הנהג וארבעה מטיילים; היו בג'יפ חגורות בטיחות תקינות וזמינות לכל; הנהג היה חגור, ונותר ללא פגע בתאונה; ארבעת הנוסעים לא היו חגורים, ונזרקו כולם מהרכב בעת שהתהפך; כלנית ודורית נהרגו, רחל שנקר ניפצעה, ו**** שנקר לא נפגע.

ואולם מקביעה עובדתית-סיבתית זו, ועד להטלת אחריות על הנתבעים למותן של המנוחות בשל העידר אזהרה ופקוח בעיניין החגורות – ארוכה היא הדרך.

יתרה מכך, הרמן פנה בעיניין זה ליצרנית הרכב טויוטה, ולא קיבל כל תשובה; גם בהוראות הבטיחות של היצרנית אין כל נתון כזה; ולמעשה לא היה בידי הרמן כל נתון רישמי או אחר בעיניין זה (עמ' 50-48).

...

לסיכום, לא הייתה כל נהיגה מהירה, ולא הייתה כל רשלנות בפיקוח על מהירות הנהיגה.

סוף דבר המסקנה העולה מכל האמור לעיל היא , שהתביעה לא הצליחה להוכיח כל רשלנות של הנתבעים – לא באי-מתן מידע ואזהרות בטרם היציאה לטיול, לא בהיערכות לטיול ובארגונו, ולא בעת ניהול הטיול בבוליביה.

התוצאה היא, שעליי לדחות את התביעה, וכך אני מורה.

נקבע כי זוית הפציעה אינה תואמת את האופן בו מונחת החגורה על הכתף וכי ההגנה לא הביאה מומחה מטעמה להעיד בעיניין זה. עוד נקבע כי בשל הנזק הרב שניגרם לרכב והפציעות שנגרמו למנוח ולמבקש לא ניתן לאבחן מה מקור פציעת המבקש בכתפו.

נקבע כי בשל מידת הנזק לרכב ואופן מציאת המנוח והמבקש לאחר התאונה לא ניתן היה לקבוע מסקנה ביחס לאחריות המבקש לתאונה על בסיס הממצאים בזירה ואף אם היו מתבצעות בדיקות דנ"א לא היה ניתן לדעת בודאות מי נהג ברכב בעת התאונה.

כן נקבע כי הפגם שנפל בשל מתן האישור להגשת כתב האישום באיחור נבע מתקלה וכי בנסיבות העניין צדק בית משפט השלום בקובעו כי פגם זה אינו מביא לבטלות כתב האישום וההליך מכוחו.

עוד נקבע כי אין מקום להתערב בקביעות בית משפט השלום לפיהן לא ניתן לקבוע באופן חד משמעי שהפגיעה בכתף נגרמה מחגורת הבטיחות במושב שליד הנהג.

...

בשם המבקש: עו"ד תומר גונן החלטה בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' הנשיא ר' שפירא וכב' השופטות ב' טאובר ו-ע' חן-ברק) בעפ"ת 21675-02-18 מיום 12.4.2018, בגדרו התקבל באופן חלקי ערעורו של המבקש על חומרת עונשו ונדחה ערעורו על הרשעתו.

לאחר שעיינתי בבקשה ובצרופתיה וכן בפסקי הדין של בית משפט השלום ובית המשפט המחוזי, לא מצאתי כי עניינו של המבקש מעלה שאלות בעלות תחולה כללית או כל עילה אחרת המצדיקה מתן רשות ערעור.

כך גם מקובלת עלי הקביעה כי לנוכח מצבו של הרכב לאחר התאונה לא היה בביצוע בדיקות מהסוג שציין המבקש כדי להכריע בשאלת זהות הנהג.

סוף דבר, הבקשה נדחית.

בפסקי הדין דלעיל, כמו גם בפסקי הדין שאוזכרו בעקרי הטיעון מטעם המערערים (פסיקה של ערכאות מחוזי ושלום), היו הפסקות או פעולות שאין בהן כדי להפסיק את השמוש ברכב, אלא פעולות שנעשו אגב נהיגה, במהלך הנהיגה, או לצורך הנהיגה, ולכן גם נופלות לתחום הסיכון התעבורתי המונח בבסיס ההגדרה הבסיסית של תאונת דרכים בחוק פלת"ד. לפיכך, נקבע שם כי היושבים ברכב, בחניה הזמנית, הם בגדר משתמשים ברכב, והחבות חלה על מבטחת הרכב החונה זמנית, ולא על מבטחת הרכב הפוגע.

הטלת החבות על מבטחת הרכב הפוגע בעניינינו, לא רק שהנה המסקנה המשפטית הנכונה, אלא שהיא גם המסקנה המתחייבת משורת הצדק, ובשים לב לפסיקה שקבעה כי מקום שבו כפות המאזניים תהיינה מעוינות, יש להטיל האחריות על הגורם האשם בתאונה.

באותו מקרה, כפי שתואר בפסק דינו של כב' השופט ברלינר ב- ת"א (מחוזי חי') 1073/06 יונס נ' הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ (פורסם בנבו, 30.9.2009) (להלן: "עניין יונס"): "נוסעים שהתכוונו לעלות אל מיניבוס שחנה במקום מותר בעת שנהגו ישב במיניבוס והמתין לעליית הנוסעים נפגעו מרכב מתדרדר שפגע בהם והצמידם אל המיניבוס. בית משפט השלום קבע כי במצב דלעיל לא נעשה שימוש במיניבוס, שכן הנסיעה בו טרם החלה והנוסעים לא היו בעיצומה של העליה לתוכו. בית המשפט המחוזי הוסיף כי "אין בעובדה כי הרכב נמצא במקום לצורך ביצוע נסיעה עתידית, וכי היה בדעתו של הנהג להתחיל בנסיעה בשלב כלשהוא, כדי להפוך את מצבו של רכב המיניבוס למצב של 'נסיעה ברכב'". על כך התבקשה רשות לערער, ובית המשפט העליון קבע כי לא נמצא פגם בפסיקה הנ"ל, והוסיף כי: "המבחן שהוצע על ידי המבקשת, הקובע כי מרגע כניסת הנהג לרכב לשם נסיעה בו מתחילה ה'נסיעה ברכב' כהגדרתה בחוק, נדחה כבר על ידי בית משפט זה (ראו: רע"א 5099/08 נביל נ' הדר... רע"א 9084/05 אגד נ' ינטל ... בעניינינו, בזמן התאונה עמד המיניבוס בתחנת היציאה לדרך כשמנועו דומם והאנשים שנמצאו בו, ובכלל זה הנהג, ישבו והמתינו להתחלת הנסיעה. לא נעשו בזמן התאונה פעולות אקטיביות המקדמות את התחלת הנסיעה. בנסיבות אלה יש לראות במיניבוס רכב חונה, הגם שנמצאו בתוכו באותה שעה נוסעים (ראו בהקשר זה: ע"א 1042/00 מגדל חברה לביטוח בע"מ נ' שושי, פ"ד נו(4) 481, 486). בצדק נפסק אפוא כי לא נעשה במיניבוס 'שימוש' כמשמעו בחוק הפיצויים" (עניין יונס, בפיסקה 11 לפסק הדין).

המשיב חנה במקום מותר, ישב ברכב והאזין לרדיו (והעובדה שנותר חגור עם חגורת הבטיחות אינה מעלה ואינה מורידה), באופן שלא ניתן לומר כי נסע ברכב או כי פעולתו מצויה במיתחם הסיכון התעבורתי של השמוש ברכב [וראו, לעניין זה: ת"א (מחוזי חי') 16445/01 אלקיים נ' שלום, בפיסקה 16 לפסק הדין החלקי של כב' השופטת וילנר (פורסם בנבו, 18.11.2003)].

...

אין לנו מידע באשר לפרק הזמן שהיה נדרש לבת להשלמת הקניות, ויכול ובסופו של דבר, הקניות היו מתארכות מעבר לצפוי, בין בשל המתנה בתור, ובין בשל נסיבות אחרות.

סוף דבר, אנו סבורות כי הממצאים העובדתיים שנקבעו בפסק דינו של בית המשפט קמא, שאינם במחלוקת במסגרת הערעור, תומכים במסקנתו המשפטית, כי אין לגלות בפסק הדין של בית המשפט קמא טעות שבחוק, ואנו מאשרות את פסק הדין לפי תקנה 460 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984.

לפיכך, הערעור נדחה.

על פי כתב האישום, מעשיו של הנאשם (צריך היה להרשם רשלנותו או אחריותו של הנאשם) מתבטאים בכך ששרשרת ההרמה של העגורן היתה ללא לשון בטיחות ולא נבדקה על ידי בודק מוסמך בששת החודשים לקדמו לתאונה, וזאת בנגוד להוראות סעיף 75 לפקודת הבטיחות בעבודה [נוסח חדש] תש"ל-1970 (להלן: פקודת הבטיחות בעבודה).

בסיפא לסעיף 7 הוא מתאר כי כתוצאה מהפעולות שתיאר "פיתאום השתחררו 2 אונקלי השרשרת וברזל הקלונס נפל על העגורנאי ופצע אותו". הקונספציה העולה מן התאור היא כי בשרשרת היו שני אונקלים (הם לשונות הבטחון), אולם במהלך העבודה האונקלים השתחררו וגרמו לנפילת הברזל.

בפרק המסקנות שבעמ' 5 לדו"ח מצויין בסעיף 1 כי "התאונה היא תוצאה ישירה של פגם גלוי, דהיינו חוסר לשוני בטיחות באביזר הרמה (שרשרת הרמה), שגרם להשתחררות ברזל הקלונס....". גם כאן אין הסבר להעדר לשונות הבטיחות, האם היו קיימות והשתחררו או שלא היו קיימות כלל, האם חייבות היו להיות, ואם השתחררו – כיצד ומדוע קרה הדבר.

בנוגע לסוג הוו שבו יש להשתמש לעבודה מסויימת השיב העד כי אין הוראות יצרן או הוראות של גורם כלשהוא המבהירות באיזה סוג של מטען יש להשתמש בווים ללא לשון בטיחות, והדבר נתון להחלטתו של המשתמש (עמ' 38).

הדבר תומך בטענת הנאשם לפיה היו ברכב במקום העבודה באופן קבוע שרשרות רבות ותקינות שהמפעיל יכול היה לעשות בהן שימוש (עדות הנאשם בעמ' 29, עמ' 33 ועוד).

באשר ליתר האבזרים שעמדו לרשות המפעיל, הנאשם העיד כי הוא חלה בתקופה שלפני הארוע והנאשם נשא בעול העקרי של תפעול העסק, כך ש- 90 אחוז מהקניות של חגורות ושרשראות והעברת הטסטים נעשו על ידי המפעיל, הוא היה מוודא ועושה את הטסטים, ולפעמים היה מודיע לנאשם והנאשם היה עושה את שנידרש (עמ' 27 שורות 1-9).

...

לאחר שמיעת העדים ועיון בראיות שהוגשו אני מקבלת את טענת הנאשם.

לנוכח העובדה שהמפעיל היה עובד מומחה ומיומן, והנאשם לא היה חייב להיות נוכח במקום ולפקח על מעשיו, אני סבורה שהשאלה אם המפעיל נעזר בעד לקשירת הקלונס אם לאו, והאם היה רשאי לעשות כן, אינה רלוונטית בקביעת אחריותו של הנאשם.

על כן אין צורך לדון בשאלה זו. לנוכח המסקנה אליה הגעתי התייתר הדיון גם בטענות נוספות של הגנה מן הצדק וכיוצ"ב שהעלה ב"כ הנאשם.

לאור כל האמור אין להרשיע את הנאשם בעבירה כלשהי ואני מזכה אותו מכל אשמה.