אחריות חמורה לעונשין תאגיד שנתן חסות

המאשימה, בתגובתה לטענות המקדמיות, מדגישה כי ניתן להעמיד לדין פלילי גם בעבירות שעניינן הפרת אמונים בתאגיד, וכי זה מקרה מתאים לעשות כן, בהתייחס לפסיקה בעיניין.

כתב האישום מייחס באישום השני לנאשמים 4-1 כולם, ללא הבחנה ביניהם, כמו גם לחברות, הנאשמות 9-7), ובאשום השלישי, לנאשמים 1, 2 ו-4 ולחברה הנאשמת 9, עבירות של קבלת דבר במירמה בנסיבות מחמירות, עבירה לפי סעיף 415 לחוק העונשין בצרוף סעיף 29(ב) לחוק העונשין (ביצוע בצוותא) או סעיף 23(ב) לחוק העונשין (לגבי החברות – אחריות תאגיד).

עיסקאות אלו, המבוססות על חופש הרצון מוסדרות בדינים אחרים, וככלל, למעט אולי נסיבות חריגות בחומרתן כפי שעולה מהפסיקה, המעטה יחסית, של הרשעה בעבירה זו בהקשר תאגידי, אין מקום כי הדין הפלילי יגן על כך. סעיף 425 לחוק העונשין - מירמה והפרת אמונים בתאגיד עבירה שנייה בה מואשמים הנאשמים באישומים השני והשלישי, על בסיס אותן עובדות שפורט לעיל, הנה עבירה של מירמה והפרת אמונים בתאגיד.

על אף שמקורו של האיסור על המצאות במצב של ניגוד עניינים הוא בדין המינהלי, במצבים אלו הדין הפלילי פורש עליו את חסותו וקובע את הסנקציה בצידה של הפרת האיסור.

...

בע"פ 385/89 אמנון אבנת נ' מדינת ישראל, פ"ד מו(1) 1, 12 (1991), עמד על כך בית המשפט בהקשר של רשלנות: "אדם המורשע בפלילים, בשונה ממי שנתחייב בנזיקין, מוכתם מעצם ההרשעה בתדמית השלילית המיוחדת לעבריין. בטרם תוטבע באדם סטיגמה כזו, המייחסת לו התנהגות נמהרת או רשלנית, נזהיר את עצמנו שלא להרחיב את היריעה הפלילית יתר על המידה, ונשאל את עצמנו, אם העובדות מחייבות זאת. אין לגלוש מתחום האחריות האזרחית אלי מישור האחריות הפלילית על השלכותיה הקשות, אלא אם כן טובת החברה ושלום הציבור מחייבים זאת, בשל רמת האחריות הגבוהה." בע"פ 6790/18 משה טטרו נ' מדינת ישראל (נבו 29.07.2020), נדונה עבירת הפרת האמונים בתאגיד, עבירה בה מואשמים הנאשמים באישומים 2 ו-3 (אם כי פסק הדין עוסק בחבר ועד עובדים של בנק).

בית המשפט הדגיש כי בשני המקרים דנקנר פעל בניגוד עניינים תוך שהוא מסתיר מבנק הפועלים את ניגוד העניינים שהיה מצוי בו. המשנה לנשיאה א' רובינשטיין נימק את הצורך בעבירות פליליות בהקשר של האמון התאגידי (בהקשר של העבירה של מרמה והפרת אמונים בתאגיד), אך גם תחם את גבולותיה (פסקה נה' לפסק דינו): " כשלעצמי סבורני, כי המציאות של "לפתח חטאת רובץ" (בראשית ד', ז') מצדיקה להגן בחוק, באמצעות עבירה פלילית, על האמון הנדרש בתאגידים, ובמיוחד בתאגידים ציבוריים.

משכתב האישום נעדר עובדות בסיסיות להרשעה בעבירות אלו, יש מקום לבטלו מכוח סעיף 150 לחסד"פ. לפני סיום אדגיש, כי אין בהחלטה זו כדי להשליך באופן כלשהו על הפן האזרחי, וההליכים התלויים ועומדים בהקשר זה. סוף דבר אני מבטלת את האישומים השני והשלישי בכתב האישום נגד כל הנאשמים באישומים אלו: שאול אלוביץ', אור אלוביץ', עמיקם שורר ולינור יוכלמן, וכן נגד החברות הנאשמות באותם אישומים.

לכן, אף שניתן לפסוק פיצוי בצד אי-הרשעה מכוח ההלכה הפסוקה, הדבר מותנה בכך שהוטל על הנאשם עונש נוסף אחר החל באי-הרשעה – מבחן, שירות לתועלת הציבור או התחייבות להמנע מעבירה (ראו גם קנאי "עונשים בחומרה בינונית", בעמודים 246, 249, הסבורה כי פיצוי אינו יכול לבוא כעונש בפני עצמו).

הטלת אחריות גם על נושאי המשרה תבהיר למקבלי ההחלטות בתאגידים כי הם עלולים לשלם מחיר אישי על עבירות שביצעו בחסות המסך התאגידי.

זאת, בין היתר, נוכח ההשלכות התקציביות הלא מבוטלות הנובעות ממהלך כזה, וכן נוכח מורכבותו והצורך להכשיר כוח אדם מתאים בשירות המבחן או בכל מנגנון אחר שיקבע לעניין זה. בשולי הדברים ראיתי להעיר כי בהנתן המצב המשפטי האמור, מן הראוי ככל הניתן ובהתאם לנסיבותיו של כל עניין ועניין (ראו, למשל, ההסתייגויות שהעלה חברי השופט י' עמית בחוות דעתו בשלב העירעור לגבי עבירות של אחריות קפידה), שלא להיחפז להסדרי טיעון הפוטרים כליל מאחריות פלילית את נושאי המשרה בתאגיד בשל מעורבותם במעשים נושאי האישום.

...

תפיסתי, המובאת למעלה בפיסקה 3, בצד טעמיהם של חברי השופטים הנזכרים בפיסקה 1(א) שלעיל – מובילים למסקנה שאין מקום לפרש את סעיף 72(ב) לחוק העונשין כאילו הוא מתאר מצב בלבד ("קבע בית המשפט שנאשם ביצע עבירה אך לא הרשיעו") וכאילו חסרה בו הסמכה לבית המשפט לצוות כי הנאשם יתן התחייבות להמנע מעבירה – כעיצום בלעדי ללא הרשעה.

על אף התובנות הנ"ל, הרואות להבחין, כאמור, בין הוראות חוק העונשין לבין הוראות פקודת המבחן באשר להחלת צו שירות על תאגידים – נראה לי שראוי להמתין בשלב זה לטיפולו של המחוקק במכלול.

הביקורת גרסה שבכך חברי, השופט (כתארו אז) א' רובינשטיין, "הקדים את זמנו" (עיינו: דון סוסונוב "התאגיד כאדם – על טשטוש נוסף בגבולותיה של תורת האורגנים (בעקבות פרשת חברת נמלי ישראל)", תאגידים י' 73, 108 (מאי 2013), ואילו אני סבור שחברי דווקא הרחיק ראות וביקש בצדק לנסות ולהתאים את דיני העונשין לצרכי המאה ה-21.

ב"כ המדינה הדגישה, שבית משפט קמא לא נתן בגזר דינו את המשקל הראוי לא לעובדה שהתקיפה הייתה מכוונת לעובד ציבור, לא לחבלות החמורות שנגרמו למתלונן, ולא לכך שבעניינו של המערער אין מדובר בארוע חד-פעמי, כי אם בארוע מתמשך.

דעת הרוב, מפי הנשיאה ד' ביניש, קבעה בנסיבות אותו עניין כי לצורך העבירה של שוחד הקבועה בסעיף 290 לחוק העונשין, המונח "עובד של תאגיד המספק שירות לציבור" משתרע אף על מאבטח שעבד בלישכת מינהל האוכלוסין של משרד הפנים (עניין ברק כהן, פסקות 19-11 לפסק דינה של הנשיאה ביניש).

כך גם דבריה של כב' השופטת (בדימוס) ע' ארבל ב-ע"פ 6001/13 אלמו קסה נ' מדינת ישראל " אשר לסוגיית האלכוהול. אין לי אלא להסכים עם הניתוח והמסקנות של בית המשפט המחוזי בעיניין זה. אין חולק כי המערער היה שרוי תחת השפעת אלכוהול בעת ביצוע העבירות. דומה כי גם אין חולק שהתנהגותו הייתה מבולבלת ומשונה, אף בעיני קורבנו. ואולם איני סבורה כי יש בכך משום נסיבה להקלה בנסיבות שלפנינו. סייג השכרות פורס את חסותו בראש ובראשונה על מי שביצע את העבירה במצב של שיכרות שנגרמה שלא בהתנהגותו הנשלטת או שלא מדעתו (סעיף 34ט(א) לחוק). בעניינינו לא נטען כי המערער שתה לשוכרה שלא מדעתו או מרצונו. מקובלת עליי קביעת בית המשפט קמא בהקשר זה כי לא היה בדעת המחוקק לעודד אנשים להישתכר או ליטול סמים על-ידי מתן הגנות למעשים אסורים שביצעו בחסותם של חומרים אלה. ועוד, כשם שהעיר בית המשפט המחוזי, דוקא העובדה שאלכוהול פוגע בעכבות של מי שצורך אותו בכמות גדולה, עלולה לגרום לכך שאדם ינהג באלימות רבה יותר מאשר שהיה נוהג לו היה פיכח. בהקשר זה ראוי לציין כי בתסקיר שהוגש לבית המשפט קמא צוין כי גם בעבר נטה המערער לצמצם את אחריותו לעבירת אלימות שבה הורשע בטענה כי היה תחת השפעת אלכוהול. אם כן, נראה שאין זה המקרה הראשון שבו ברקע ביצוע העבירה ניצבת צריכת האלכוהול של המערער. ואכן, שירות המבחן העריך כי חלק מהסתבכותו של המערער עם החוק נובעת מדפוסי צריכת אלכוהול בעייתיים. סיכומו של דבר, בנסיבות שתוארו, אף אם האלכוהול ששתה המערער השפיע על שיקול-דעתו בשעה שביצע את העבירה, אינני סבורה כי שיקול זה צריך להוביל להקלה עימו. (ההדגשה שלנו).

...

נוכח כל האמור לעיל, מסקנתנו היא שיש לקבל את ערעורה של המדינה, חלקית בלבד, במובן זה, שאנו מחייבים את המערער בתשלום פיצוי כספי למתלונן בסך 8,000 ₪ (שמונת אלפים ₪).

אנו מורים לב"כ המדינה להמציא בהקדם את העתק פסק דיננו למתלונן, וכן להביא לידיעת מזכירות בית-המשפט את פרטי חשבון הבנק של המתלונן.

התוצאה מכל האמור לעיל היא, שאנו דוחים את ערעורו של המערער.

הנאשמים הורשעו לאחר שמיעת ראיות בעבירות של קבלת דבר במירמה לפי סעיף 415 סיפא לחוק העונשין, רישום כוזב במסמכי תאגיד לפי סעיף 423 לחוק (אישום ראשון).

מעשיו של הנאשם חמורים ומשמעותיים יותר מאלו של רמתי, שפנה לעמותה על מנת שתיקח את המדרשה תחת חסותה ובמעשה תחבולה – מדרשה לא מתפקדת – גרם לעמותה להתגייס.

מכאן שיש מקום לתת משקל לעונשו של מעורב אחר, אך אחריותו של הנאשם 1 כאן גבוהה יותר והפגיעה בערכים המוגנים מהותית יותר.

...

הנאשם 1 ראוי לעונש מאסר מאחורי סורג ובריח, אולם אין מנוס ממתן משקל מסוים לעונשו של רמתי וכן ל-6 שנים שחלפו מאז החקירה ועד היום ומכאן למסקנה שיש למתן את עונש המאסר ולהעמידו לביצוע בעבודות שירות.

לאור האמור אני גוזר על הנאשמים העונשים הבאים: נאשם 1: מאסר של 8 חודשים אשר ירוצה בעבודות שירות אך ורק אם הממונה על עבודות שירות יאשר זאת.

כפי שפרטה ב"כ המאשימה בטיעוניה תוך הפנייה לפסיקה, אין חולק כי קיימת חשיבות ראשונה במעלה בהטלת אחריות פלילית על תאגידים במקרים מתאימים, בראי האנטרס הצבורי, מרכזיותם של תאגידים בפעילות הכלכלית והתחזקות מעמדם, ועל מנת שלא ניתן יהיה לחסות מעשי עבירה תחת מסך המבנה התאגידי (ראו את הסקירה המשפטית הנרחבת על ידי כב' השופטת אגמון-גונן בת"פ (ת"א) 59453-07-19 מדינת ישראל נ' אבי מוטולה (22.7.2020) (להלן: "עניין מוטולה") וההפניות שם גם ביחס לענישה לתאגיד).

אמנם קיימת חשיבות לענישה ממשית לתאגידים כפי שפורט בהרחבה בעיניין מוטולה, בפרט כשמדובר במי שביצעו עבירות רבות וחמורות כמפורט בפרטי האישומים, תוך פגיעה ממשית בערכים המוגנים בעבירות.

...

אשר על כן, אני גוזרת על כל אחת מהנאשמות 7-3 קנס בסך 1,000 ₪ אשר ישולם עד ליום 9.5.2021.