אחריות חברת כוח אדם להעסקת עובדים זרים ללא היתר

על פי עובדות כתב האישום הראשון, ביום 23.5.19 נערכה ביקורת על ידי מפקחי משרד העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים אצל הנאשם, ובעקבותיה נמצא כי הנאשם היתקשר עם שלוש מזמינות שירות: חברת תמוז וקום פורמינג, חברת תעשיות פולירז אגש"ח בע"מ ודשן הצפון אגש"ח בע"מ. הנאשם סיפק למזמינות השרות 35 עובדים החל מחודש 1/2017 ועד חודש 7/2019, ובאותה עת לא החזיק ברישיון לעסוק כקבלן כח אדם או כקבלן שירות כנדרש בחוק.

לכן, העונש המירבי שבסמכות בית הדין הוא עונש המאקסימום על מעשה עבירה אחד, זאת בשונה למשל מעבירה לפי סעיף 2(א)(2) לחוק עובדים זרים הקובע עבירה של העסקת עובד זר שאינו בעל היתר לעבוד בישראל (מעסיק ש"העסיק עובד זר שאינו רשאי לעבוד בישראל"), שאז העסקתו של כל עובד ועובד ללא היתר מהוה מעשה עבירה בפני עצמו, להבדיל מעיסוק של קבלן כח האדם עצמו ללא היתר.

באופן דומה, בע"פ (ארצי) 12606-04-19 ל.מ. שירותי כח אדם (צפון) בע"מ - מדינת ישראל (מיום 16.2.20) דובר בהעסקה שלא כדין של ארבעה בני נוער על פי חוק העסקת נוער, תשי"ג-1953, ונקבע כי מדובר בארוע אחד הכולל מספר מעשים, מאחר והעבירות מתייחסות לכל עובד ועובד בנפרד, ולא להיתר כללי שאמור להחזיק המעסיק – וזאת בשונה מענייננו.

סעיף 14א(א) לחוק שכר מינימום קובע כך: "מעסיק שלא שילם לעובדו שכר מינימום, דינו – מאסר שנה או קנס כאמור בסעיף 61(א)(4) לחוק העונשין; עבירה לפי סעיף זה היא מסוג העבירות של אחריות קפידה". סעיף 61(א)(4) לחוק העונשין קובע כי "אם קבוע לעבירה עונש מאסר למעלה משלוש שנים - קנס עד 226,000 שקלים חדשים". בנסיבות התיק שלפנינו לא נדרש לרמת הענישה הנוהגת היות והצדדים הגיעו להסכמה ביחס לרכיב זה, כי הקנס יעמוד על 1,000 ₪.

...

לאחר עיון בפסיקה, לא שוכנעתי כי יש לקבל את טיעון המאשימה כי מדובר ב- 35 עבירות בגין כל אחד מהעובדים שהעסיק הנאשם ללא היתר.

סעיף 20(ב) לחוק קובע כי "העובר על הוראות סעיף 2(א) או 10(א) או (א1), דינו – מאסר ששה חודשים", וסעיף 61(א)(1) לחוק העונשין קובע כי "אם קבוע לעבירה עונש מאסר עד ששה חדשים או קנס בלבד, או קנס שלא נקבע לו סכום - קנס עד 14,400 שקלים חדשים". מתחם הענישה של עיסוק כקבלן ללא רישיון נע בין 20% ל- 60% מהעונש המרבי, כאשר מדובר בעבירה שבוצעה כלפי מספר עובדים מצומצם, מול מזמינת שירות אחת, ולתקופה מצומצמת: בת"פ (ת"א) 75705-10-18 מדינת ישראל - מוחמד כבהא (12.12.2021) העבירה בוצעה כלפי שישה עובדים, כשבעה חודשים, ונקבע מתחם ענישה שנע בין 30% ל- 60% מהעונש המרבי; בת"פ (ת"א) 17919-08-18 מדינת ישראל - ניקיון אחד מעל כולם בע"מ (01.11.2021) העבירה בוצעה כלפי תשעה עובדים למשך חמישה חודשים, ונקבע מתחם עונש הולם בין 20% ל- 60% מהעונש המרבי; בת"פ (ת"א) 70437-05-18 מדינת ישראל - דין אזולאי (24.08.2021) העבירה בוצעה כלפי שבעה עובדים במשך תשעה חודשים ונקבע מתחם עונש הולם בין 20% ל- 60% מהעונש המרבי; בת"פ (ב"ש) 32556-07-14 מדינת ישראל - פוינט א.נ. אבטחה בע"מ (29.12.2015) נקבע בדומה לענייננו כי מדובר באירוע אחד ובמעשה אחד נוכח יסודות העבירה, העבירה בוצעה כלפי שמונה עובדים במשך שלושה חודשים ונקבע מתחם עונש הולם בין 30% ל- 60% מהעונש המרבי; בעניינו מדובר בעבירה שנמשכה שנתיים וחצי, כלפי 35 עובדים, מול 3 מזמינות שירות, אין ספק כי העבירה שביצע הנאשם בנסיבותיה היא חמורה מפסקי הדין שהוצגו לעיל, ולכן אני סבורה שבמקרה זה יש להסיט את המתחם כלפי מעלה כך שהוא יהיה בין 45% ל- 75% מהקנס המרבי, כלומר בין 6,480 ₪ לבין 10,800 ₪.

ביחס לעבירה של אי תשלום שכר מינימום, אני מקבלת את ההסדר אליו הגיעו הצדדים ומעמידה את הקנס על 1,000 ₪.

כתב האישום הוגש גם כנגד הנאשם 2 (להלן: "הנאשם") בגין ביצוע עבירה של הפרת אחריות נושא משרה, עבירה לפי סעיפים 5, 2(א)(1) ו-2(א)(2) לחוק עובדים זרים.

כתב האישום במועדים הרלוואנטיים לכתב האישום הנאשמת, חברה בע"מ, סיפקה שירותי כוח אדם וניקיון לחברת שירותי מזון יואב בע"מ (להלן: "חברת יואב") באולם אירועים בבני ברק (להלן: "האולם").

(א) מעסיק שעושה אחד מאלה - (1) העסיק עובד זר שאינו רשאי לעבוד בישראל מכח חוק הכניסה לישראל והתקנות לפיו; (2) העסיק עובד זר בנגוד להוראות סעיף 1יג, ובילבד שהמעשה אינו נכלל בין המעשים המפורטים בסעיף קטן (ב); סעיף 1יג'(א) לחוק קובע: 1יג. (א) לא יקבל אדם עובד זר לעבודה, אלא אם כן הממונה או עובד משרד הפנים מטעמו, התיר בכתב את העסקתו של העובד הזר אצל אותו מעסיק, ובהתאם לתנאי ההיתר; היתר כאמור יכול שיהיה למכסה מסוימת של עובדים זרים שיועסקו אצל אותו מעסיק או לפי רשימה שמית.

...

לאחר עיון בכלל הראיות והעדויות, לא שוכנעתי כי הנאשמים הקימו ספק סביר לגרסת המאשימה, כפי שזו עולה מכתב האישום.

חרף האמור, בחר הנאשם לעצום את עיניו ולא להוסיף כל בירור בעניין זה. על יסוד כל האמור, החלטתי להרשיע את הנאשמת 1 בעבירות לפי סעיפים 2(א)(1) ו-2(א)(2) לחוק.

לאור האמור, החלטתי להרשיע את הנאשם 2 בהפרת אחריות של נושא משרה לפי סעיף 5 לחוק, עבירה לפי סעיף 2(א)(1) לחוק ועבירה לפי סעיף 2(א)(2) לחוק.

לאור האמור, החלטתי להרשיע את הנאשם בהפרת אחריות של נושא משרה לפי סעיף 5 לחוק, עבירה לפי סעיף 2(א)(1) לחוק ועבירה לפי סעיף 2(א)(2) לחוק.

בקביעת מיתחם הענישה יש להביא בחשבון את הצורך בהרתעה מפני פגיעה בעובדים הזרים בשל העדר פקוח על תנאי העסקתם, הפגיעה במדיניות הכלכלית האוסרת העסקת עובדים זרים ללא היתר תוך פגיעה עקיפה באבטלה ובעובדים הישראלים, וכן החשש כי המניע לבצוע העבירה הוא במקרים רבים כלכלי על כן, קיים צורך בעונש אפקטיבי.

באותה תקופה תומר לא היה בבית ואני התרוצצתי בין רופאים , אף רופא לא ראה את מה שיש לבן שלי, זה התחיל באחיות שנעזרנו בהם בוקר וערב וכל פעם הבריזו לנו , הייתי בכמה חברות כוח אדם ולא הצליחו למצוא לנו תחלופה הולמת, היום בדיעבד אני יודעת שהייתי בדכאון אחרי לידה ולא תיפקדתי, אני לא מנסה להצדיק את זה אבל זה היה היתמוטטות ברמה של להיות או לחדול, אני מביעה חרטה וכמובן שזה לא משהו שחזור על עצמו.

עוד יש לציין את נקודת המוצא שנקבעה בפסיקה לפיה משק הבית הוא שותפות ואין בחלוקת המטלות בין בני הזוג, תהא החלוקה אשר תהא, כדי לפטור בן זוג אחד מאחריות להעסקת עובד זר שלא כדין ולמעשה היא נעדרת משמעות מבחינת היסודות העובדתיים של ביצוע העבירה [ע"פ (ארצי) 34795-06-16 מדינת ישראל - גלפנד (7.2.17)].

...

על רקע האמור לעיל, דרך המלך ליצירת הרתעה יעילה ואפקטיבית היא בהטלת סנקציה עונשית כספית מרתיעה ומשמעותית.

בהתחשב במדיניות הענישה ומשמדובר באירוע אחד שוכנעתי כי יש לקבוע מתחם ענישה הנע בין סך של 10,000 ₪ לבין 20,000 ₪.

סוף דבר לאור הדברים האמורים לעיל, מסקנתי הינה כי יש להטיל על כל אחד מבני הזוג קנס בסך של 10,500 ₪ בגין העסקת עובדת זרה ללא היתר כדין וכן בגין העסקת עובדת זרה ללא ביטוח רפואי יוטל על כל אחד מהם קנס בסך של 5,000 ₪.

כמו כן, אני סבורה שיש לראות בארוע מעשה אחד, מאחר ומדובר בהתנהלות של עיסוק כקבלן כח אדם ללא היתר לאורך כל התקופה, ועל כן העונש המירבי שבסמכות בית הדין הוא עונש המאקסימום על מעשה עבירה אחד, זאת בשונה למשל מעבירה לפי סעיף 2(א)(2) לחוק עובדים זרים הקובע עבירה של העסקת עובד זר שאינו בעל היתר לעבוד בישראל (מעסיק ש"העסיק עובד זר שאינו רשאי לעבוד בישראל"), שאז העסקתו של כל עובד ועובד ללא היתר מהוה מעשה עבירה בפני עצמו, להבדיל מעיסוק של קבלן כח האדם עצמו ללא היתר.

כך, בעיניין ספירשטיין, לא התערב בית הדין הארצי בקביעת בית הדין האיזורי לפיה עבירה של עיסוק חברת כח אדם כקבלן ללא רישיון מהוה ארוע ומעשה אחד.

רמת הענישה הנוהגת: סעיף 25ב.(א) קובע כך: "מעסיק העושה אחד מאלה, דינו – מחצית הקנס הקבוע בסעיף 61(א)(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (בסעיף זה – חוק העונשין): (1) לא מוסר לעובדו תלוש שכר עד המועד האמור בסעיף 24(ג), בנגוד להוראות סעיף 24(א); עבירה לפי פסקה זו היא מסוג העבירות של אחריות קפידה; סעיף 61(א)(2) לחוק העונשין קובע כי "אם קבוע לעבירה עונש מאסר למעלה מששה חדשים ולא יותר משנה - קנס עד 29,200 שקלים חדשים". כלומר, העונש המירבי בגין עבירה של אי מסירת תלושי שכר הוא 14,600 ₪.

...

בשים לב לערכים המוגנים שנפגעו, מידת הפגיעה בהם, משך התקופה בה בוצעו העבירות, מצבה הכלכלי של הנאשמת ורמת הענישה הנהוגה במקרים דומים, אני סבורה שבנסיבות העניין יש להעמיד את מתחם העונש ההולם בין 25% ל- 60% מהעונש המרבי, כלומר בין 3,600 ₪ לבין 8,640 ₪.

אי מסירת תלושי שכר ריבוי עבירות ביחס לעבירה של אי מסירת תלושי שכר, אני סבורה שיש לראות בעבירה בה הורשעה הנאשמת אירוע אחד שכן מדובר במסכת עבריינית אחת, כך אי מסירת התלושים התבצעה באותן נסיבות, ובאותו פרק זמן.

בשים לב לערך החברתי שנפגע, מידת הפגיעה בו, מצבה הכלכלי של הנאשמת כפי שפירטנו לעיל, מספר המעשים- שני תלושי שכר, ורמת הענישה הנוהגת, אני סבורה שיש להעמיד את מתחם העונש בין 10% ל 30% מהעונש המרבי בצד עבירה זאת.

העבירות המיוחסות לחברה השנייה ולגב' מאור היתרחשו במועדים סמוכים למועד הגשת בקשת ההיתר, ויש לכך משמעות מקום בו על חברה ונושאי משרה בה מוטלת אחריות כבדה לשמירה על יחסי אמון עם הרשות השלטונית, האמונה על מתן ההיתר.

באותו מקרה, נדונה החלטת הממונה לדחות בקשה של חברה לחדש היתר שניתן לה להעסקת עובדי בנין זרים, בין היתר מן הטעם שכנגד חברה נוספת של אותו בעלים, הוגש כתב אישום בגין מתן שירותי כוח אדם של עובד זר ללא היתר לפי חוק קבלני כוח אדם.

...

לא מצאנו לנכון להיעתר לבקשת המערערות לקבוע שהעבירה על פי כתב האישום אינה עולה כדי "עבירה חמורה", שכן, כפי שפורט לעיל, יש לבחון את העבירה לאור כלל הנסיבות הרלוונטיות והסמכות בעניין זה ניתנה לממונה.

משמצאנו כי נפלו פגמים בהפעלת הסמכות, כמפורט לעיל, הדרך הראויה היא להשיב את הסוגיה לבחינה נוספת על ידי הרשות המוסמכת לקביעת עמדתה ביחס לכך [השוו: בג"ץ 4140/95 סופרפארם (ישראל) בע"מ נ' מנהל המכס ומע"מ, פ"ד נד(1) 49, 69 (1999)].

סוף דבר – בקשת ההיתר תוחזר למנהל הכללי של רשות האוכלוסין וההגירה במשרד הפנים, על מנת שיבחן בשנית עמדתו ביחס לשאלה האם העבירה נשוא כתב האישום עולה כדי עבירה חמורה, בשים לב לכלל הנסיבות וכמפורט בסעיפים 27-32 לעיל וכן ביחס ליתר התנאים למתן ההיתר, כאמור בסעיף 37 לעיל.