אחריות חברת השכרת רכב לדוחות תנועה

ידוע לתובע כי חלק מהקיזוזים לא הועברו ליעדם שכן הוא נתבע על ידי חברת בלו סקאי 2000 השכרת רכב בע"מ, שהנה חברת הליסינג של הרכב עליו נהג במסגרת העסקתו, שם הוא נתבע בגין תשלומים שכבר הופחתו משכרו, כמו למשל הישתתפות עצמית (כתב התביעה צורף כנספח ת/2 לתצהיר התובע).

כמו כן החברה הגדילה לעשות עת הפיקה בתלוש שכרו לחודש 5.17 ניכוי מפרעה וקנסות תנועה ומספר ימים לאחר מכן הפיקה תלוש חדש והוסיפה לנכויים גם ניכוי 2,000 ₪ בגין הישתתפות עצמית.

בסיכומיה, טענה הנתבעת כי התובע קיבל על עצמו את האחריות לנזקים והפנתה לשיחות מוקלטות של התובע עם חברת ההשכרה (סעיף 38 בסיכומיה), אלא שההקלטות לא צורפו.

הנתבעת נימנעה כאמור מהצגת העתק הקנסות אותם קזזה משכרו של התובע, הגם כי הנתבע 2 הודה כי הדוחות הוצאו על שם חברת בלו סקיי (עמ 22-23, שורות 32, 1-3 בהתאמה), ועל כן יכלה הנתבעת לפנות אליה לקבל העתק הדוחות ולהציגם בפנינו.

...

לאור כל האמור הגיש התובע כתב תביעתו ועתר לתשלום הפרשי שכר בגין עבודה בשעות נוספות בסך 78,819 ₪.

למעלה מן הדרוש נציין כי בכל מקרה נראה שטענת הקיזוז הייתה נדחית, אף לגופו של ענין.

סוף דבר אשר על כן, על הנתבעת 1 לשלם לתובע הסכומים הבאים: הפרשי שכר בגין עבודה בשעות נוספות- בסך 61,488 ₪.

לאור האמור לעיל ובשים לב לסכום הנפסק החלטנו כי הנתבעת תשא בהוצאות התובע ובשכ"ט עו"ד בסך של 7,000 ₪.

לדבריה, כאשר ניתן דו"ח תנועה לשוכר רכב, הנתבעת מסבה את הדו"ח על שמו של שוכר הרכב ומחייבת אותו בדמי הסבה.

ב"כ הנתבעת עוה"ד כהן, טען בדיון, כי בהתאם להוראות סעיף 27ב לפקודת התעבורה, במקרה של עבירת תנועה, די בכך שבעליו של כלי הרכב המעורב בבצוע העבירה הוכיח למי נימסרה החזקה במועד ביצוע העבירה, כדי להעביר האחריות ממנו אל מחזיק הרכב, ולפיכך, משהוכיחה הנתבעת זהות שוכר רכב הנתבעת עברה חזקת הבעלות אליו.

הוראות הדין הכירו אמנם באחריות חברה להשכרת רכב (להלן: "חברת השכרה") לניזקי רכוש שנגרמו לצד ג' על ידי מי ששכרו ממנה כלי רכב, אך זאת מתוך ראיית חברת ההשכרה כמבטחת - לנוכח החובה המוטלת עליה לבטח כלי הרכב שבבעלותה אשר מושכרים על ידה, בהתאם לצוו הפיקוח על מצרכים ושירותים (הסעת סיור, הסעה מיוחדת והשכרת רכב), התשמ"ה -1985 וכן בהתאם להוראות המפקח על התעבורה - לרבות במקרים שבהם לא אותר הנהג (ראו: בר"ע (ת"א) 3057/05 בסט קאר חברה להשכרת רכב בע"מ נ' דגן עופר ואח' [פורסם בנבו]).

...

העובדה שהתובע עותר לתשלום פיצויים עונשיים, אשר להם פן פלילי ומטרתם כפי שנזכרה גם בכתב התביעה, היא הרתעה, יש בה כדי לחזק המסקנה כי שוכר רכב הנתבעת אשר החנה את הרכב שבו השתמש במקום החניה השמור , חרף השילוט הניצב במקום, הוא בעל דין הדרוש לתביעה.

הגם שלא הובהרה לחלוטין סוגית עדכון התובע על ידי הנתבעת, בדבר אפשרות הסבת חיובים על שמו של שוכר רכב הנתבעת, ואף שלדיון לא התייצבו סמנכ"ל הנתבעת אליו נשלח מכתבו של התובע וגם לא נציג הנתבעת עמו שוחח התובע - אין בכך כדי לשנות מהמסקנה אליה הגעתי לפיה, בנסיבות התביעה ומשלא הוכח הבסיס הנורמטיבי לחיוב הנתבעת בגין מעשיו של שוכר רכב הנתבעת , הרי שלא קמה אחריות של הנתבעת כלפי התובע.

לנוכח האמור, משלא עלה בידי התובע להוכיח התביעה – התוצאה היא שהתביעה נדחית.

אף על פי שהכפירה שונתה ונפרסה על פני חזית שונה מזו שהצהיר מלכתחילה, נראה לבית המשפט כי לאור ההתנהלות בתיק יש לבחון אף טענה זו. הוכחת העברת החזקה על הרכב לידי הנאשמת אכן החזקה על הרכב מלכתחילה ומכאן אף האחריות לבצוע העבירה שבוצעה חלה על בעלי הרכב- חב' קרדן, ואולם, משזו העבירה מסמכים הממלאים אחר דרישת התביעה וזו הסבה את דו"ח התנועה על שמה של הנאשמת, אזי הייתה צריכה הנאשמת ע"פ סעיף 27ב (ג) להוכיח את חפותה על ידי הצבעה על אדם אחר, ככזה אשר הרכב היה בחזקתו, ואין הכוונה איזכור שמו בעלמא כפי שנעשה במשפט אלא הוכחה ממש כפי שנידרש במשפט פלילי.

כמו כן, לו עשתה הנאשמת פעולה פשוטה של הודעה לחברה בדבר סיום התקשרותה ככל שזה נוגע לחוזה ההשכרה, הרי שבו ברגע חוזה זה היה מסתיים והחזקה הייתה חוזרת לבעלי הרכב – משלא עשתה כן ומשלא הוכיחה מיהו אותו האדם אשר החזיק ברכב באותה העת, הרי שהחזקה ברכב ממשיכה לחול עליה והיא זו האחראית לעבירות המיוחסות לביצוען ברכב זה. וכפי שנאמר ע"י כבוד השופט אמנון כהן בעפ"ת 34663-09-10 מאיר צמח נ' מד"י: "חזקת הבעלות באה לעולם במטרה שלא להשאיר שטח הפקר בצילם יוכלו לחסות בעל הרכב או מי שנהג בו. מקום בו בוצעה עבירת תעבורה מוטל על בעל הרכב להוכיח באופן פוזיטיבי מי נהג ברכב". ההגנה הגישה 2 פסקי דין של ערכאות השלום אשר לדעתה מבססים את טענותיה- אין זה כך כלל ועיקר.

...

אינני מקבלת טענה זו, שכן הנאשמת הייתה מודעת לחוזה המקורי והשכרת הרכב נעשתה על דעתה בהסכמתה ובאישורה תוך שהיא נותנת את רישיון הנהיגה שלה לצורך צילומו ואף חותמת על החוזה ולפי דבריה: "הייתי מזכירה בחברה והייתי מטפלת בכל הניירת והם ביקשו ממני להשכיר כמה רכבים, השכירו אחד על השם שלי ואף פעם לא נהגתי על הרכב הזה" (עמ' 9 ש' 1- 3).

לאור כל זאת אני מחליטה כי המאשימה הוכיחה כי במועד ביצוע העבירה הייתה הנאשמת המחזיקה ברכב, אף אם בפועל לא נהגה ברכב זה. רשומה מוסדית: בסופן של טענות טוען ב"כ הנאשמת כנגד תצהיר החברה אשר הוגש מטעם הגב' נוראני (עדת הגנה) ת/12 – שם נאמר כי על פי הנתונים השאובים מתוך פלט מחשב הרי שהמחזיקה ברכב באותם זמנים הייתה הגב' לבנה אלבז – הנאשמת, לטענתו תצהיר זה אינו קביל ואין לקבל את תוכנו , שכן פלט נתוני המחשב עליו מסתמך אינו בגדר "רשומה מוסדית", לדידו, מי שהזין בפועל את הנתונים למחשב הוא זה אשר היה צריך לבוא ולהעיד ובהעדרו לא ניתן לקבל תצהיר זה, שכן מדובר בעדות מפי השמועה.

על פי עובדות כתב האישום ביום 22.9.11 בנתיבות השתמש הנאשם במרכיביו של כרטיס האשראי של אילנה בכוונה להונות בכך ששילם באמצעות מרכיביו של כרטיס האשראי סך של 2500 ₪ לחברת השכרת רכב אונליין תמורת השכרת רכב וזאת שלא בהסכמת אילנה.

בנוסף ציין שירות המבחן כי התמשכות ההליכים הפליליים בעיניינו של הנאשם מחזקת את תפיסתו לפיה אין לו אחריות למצבו ומעשיו, וכי אלו נגרמו כתוצאה מחובות והיעדר אלטרנאטיבות להיתנהגות.

בשים לב שהמאשימה לא עתרה להטיל על הנאשם רכיב עונשי בדמות פסילת רישיון, לא אחמיר עם הנאשם מעבר לעתירת המאשימה, על אף שהיה מקום להטלת רכיב פסילה בשים לב שעבירות ההתחזות כאדם אחר במטרה להונות אשר יוחסו לו בתיק 57998-04-13 נעברו על ידו, אגב מפגש עם שוטרים בעת שקבל דוחות תנועה, בגין עבירות תנועה שביצע לכאורה.

...

לאור כל האמור לעיל אני קובעת כי מתחמי העונש ההולם לארועים שבפני הם כדלקמן: · בתיק 47460-02-14: גניבה במציאה של פנקס שיקים, זיוף 4 שיקים בסכום כולל של 22,000 ₪ ושימוש ב- 4 שיקים מזוייפים.

אני מורה על הפעלת המאסר המותנה למשך 6 חודשים שהוטל על הנאשם בתיק 38159-08-11 בבית משפט השלום באשקלון ביום 23.1.14.

<#6#> החלטה לבקשת ב"כ הנאשם אני מורה על עיכוב ריצוי עונש המאסר עד ליום 5.7.17 וזאת בתנאים הבאים: הנאשם יחתום על התחייבות עצמית על סך 10,000 ₪ להבטחת התייצבותו לריצוי המאסר.

היות והרכב לא בבעלות המערערת, אלא שכרה רכב מחברת ההשכרה לטובת עסקיו של בן זוגה, ובשים לב לכך כי כלל לא ביצעה את העבירות המיוחסות לה בכתב האישום ואין לה כל נגיעה לעבירות אלה זולת היותה המחזיקה של הרכב מכוח חזקת הבעלות- פנתה לבטל את פסקי הדין בעיניינה, ולהסב את הדו"חות על שם בן זוגה שמחזיק ברכב דרך קבע.

כך, חדשות לבקרים נרשמים דו"חות כנגד נהגים שביצעו עבירות תנועה חמורות מסוג הזמנה לדין, ובשונה מהמערערת- זוכים לכאורה ליחס "מועדף" שכן הדו"ח נימסר להם ביד מיד וניתן להם תאריך משפט בהתאם לסעיף 237 לחסד"פ ואילו למערערת מספיק להודיע על מועד הדיון בהתאם לחזקת המסירה, כשהעבירה הנה אותה עבירה.

סעיף 239א לחסד"פ קובע, תחת הכותרת "מסירת הודעה בעבירות תעבורה", כדלקמן: "(א) עברה שנה מיום שבוצעה עבירה לפי פקודת התעבורה או לפי התקנות לפיה, או לפי פקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש], תש"ל-1970, שלא גרמה לתאונת דרכים שבה נפגע אדם או ניזוק רכוש, לא יוגש עליה כתב אישום ולא תומצא בענייניה הזמנה למשפט לפי תקנה 38 לתקנות סדר הדין הפלילי, תשל"ד-1974, אלא אם כן, תוך אותה תקופה, הוזמן החשוד בבצוע העבירה לחקירה, או נשלחה לו הודעה על ביצוע העבירה; אולם, אם הוכיח בעל הרכב החשוד בעבירה כי לא חלה עליו אחריות לעבירה לפי סעיף 27ב לפקודת התעבורה, ניתן להגיש כתב אישום ולהמציא הזמנה למשפט למי שנהג ברכב, אם לא עברו שנתיים מיום ביצוע העבירה.

...

יש לומר באופן ברור- הלכה פסוקה היא מבימ"ש העליון רע"פ 3202/16 אבי בן נחום נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, מיום 18.5.16), שניתנה ע"י כב' הש' א' שהם, וזו לשונה- "...עם זאת, החלטתי לדון בקצרה בטענתו המשפטית של המבקש, על מנת להעמיד הלכה על מכונה.

אף לעניין זה קבע כב' הש' שהם ברע"פ 7709/13 שמעון סאסי נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, מיום 28.11.13) כדלקמן- "כך גם, אין בידי לקבל את טענת המבקש, כי דחיית בקשתו תגרום לו עיוות דין, שכן לא הוצג כל טעם ממשי המצביע על חשש כלשהו לעיוות דין שנגרם לו. ועוד אוסיף, כי טענתו לפיה הוא עצמו לא נהג ברכב, אינה מבססת חשש לעיוות דין כלפיו." יתרה מכך, כפי שאף קבע בימ"ש קמא- עיון בהמצאות נוספות שבוצעו למערערת מעלה כי אף לא דרשה דואר רשום בדבר הודעה על פסילת רישיון הנהיגה שנשלח אליה בשני התיקים בהם הורשעה, אשר נמסרו במענה ביום 16.10.16, ועל כן בדין קבע בימ"ש קמא כי "רוצה לומר, המבקשת עושה מנהג לעצמה שלא לקבל דואר רשום אשר נשלח למענה כדין. המבקשת עשתה דין לעצמה, בחרה שלא לקבל את דבר הדואר הרשום, ולפיכך אין לה להלין אלא על עצמה. " (החלטה עמ' 5 ש' 34-30).

לאור כל האמור, דין הערעור להידחות.