רקע להגשת הבקשה:
המשיב הנו תושב השטחים הגיש כנגד המבקשות תביעה לפיצויים בגין ניזקי גוף שנגרמו לו עקב תאונת עבודה שאירעה בעת שהועסק על ידי המבקשת מס' 1 במפעל לייצור ושיווק אריזות לתעשייה וחקלאות ולייצור חוטים לתעשיית השטיחים.
בכתב התביעה טען המשיב, כי האחריות לתאונה נשוא הנזק מונחת לפתחה של המבקשת מס' 1 כמעסיקתו, בכך שבין היתר לא הנהיגה שיטות עבודה בטוחות, לא הדריכה את עובדיה, וכן שלא דאגה לבטיחות עובדיה (ראו סעיפים 19-20 לתביעה).
תושבות חוץ:
באשר להיותו של המשיב תושב חוץ כך שאין כל אינדיקאציה לנכסים המצויים בבעלותו בישראל – שיקול נוסף שיש להיתחשב בו בעת ההכרעה בבקשה להטלת ערובה להבטחת הוצאות – אציין כי אכן מסעיף 1 לכתב התביעה עולה כי המשיב הנו תושב השטחים, כאשר עפ"י ההלכה תושבי הרשות הפלשתינית נחשבים לצורך יישום תקנה 519 לתקנות סד"א כתושבי חוץ.
...
לטענתו, דין תביעתו להתקבל מאחר ומדובר בתביעה לפיצוי בגין נזק גוף, אשר ארע לו במפעל ובציוד המצוי באחריות ובשליטת המבקשת מס' 1.
לפיכך, ובהינתן קביעתי לעניין סיכויי התביעה, ועל מנת ליתן למשיב את יומו בבית המשפט בצורה אפקטיבית ובעלת משמעות אמתית, הגעתי לכלל מסקנה שאין מקום לקבלת הבקשה.
זכות הגישה לערכאות, הינה זכות יסוד במשפט ובחברה, והמקרה דנן לא נכלל בין אותם מקרים חריגים שבהם בית המשפט יחייב את התובע בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות הנתבעים" (שם, בפסקאות 45-46)
סוף דבר:
על יסוד האמור לעיל, אני קובע כי המבקשות לא הרימו את הנטל המוטל עליהן להוכיח כי סיכויי התביעה הינם קלושים מאוד עד כדי שניתן לומר על התביעה כתביעת סרק, ועל־כן, על אף היותו של המשיב תושב חוץ לצורכי תקנה 519 לתקסד"א שלא הצביע על נכסים בארץ, אין זה נכון ואין זה צודק בנסיבות העניין לחייבו בהפקת ערובה להבטחת הוצאות המבקשות.
סיכומם של דברים, בקשת המבקשות לחיוב המשיב בהפקדת ערובה נדחית.
