כן נטען, בין היתר, כי במצב דברים מעין זה, יש להכריע גם בשאלות רלוואנטיות נוספות, וביניהן – האם אחריותן של חברות השכרה עומדת בעינה אף כאשר הנזק הנידון נגרם על-ידי אדם שלא היה מורשה לנהוג ברכב המושכר או פעל שלא כדין; והאם חברות השכרה פועלות בהקשר זה כמבטחות לכל דבר, וכפופות למלוא החובות המוטלות על חברות ביטוח.
זאת, כך נטען, בעיקר על רקע הסיכון הגבוה למעורבות רכבי חברות להשכרת רכב בתאונות דרכים, הנובע מתחלופה רבה של נהגים בפרקי זמן קצרים, אשר חלקם אף אינם מתגוררים בישראל, והחשש להותרת ניזוקים שלא יוכלו להפרע את נזקיהם.
עוד צוין כי נוהל המפקח מאפשר לחברות השכרת רכב לנקוט אחת משתי דרכים חליפיות: הראשונה, לבטח את רכביהן בביטוח צד ג' באמצעות חברת ביטוח חיצונית; השנייה, לפעול כמבטחות, וליטול על עצמן התחייבות לכסוי נזקים לרכוש צד ג'.
העקרון הנובע מתקנות אלה, הוא כי במקרים שבהם גובה הנזק עולה על דמי ההישתתפות העצמית כפי שנקבעו בהסכם שבין חברת ההשכרה לבין חברת הביטוח החיצונית, או בהסכם שבין הנהג השוכר לבין חברת ההשכרה (הכול בהתאם לחלופה שנבחרה), חברת הביטוח (או חברת ההשכרה הנחשבת כמבטחת), תדרש לשלם לצד השלישי את סכום הנזק המלא, וזאת בלא קשר לדמי ההישתתפות העצמית שתהא זכאית לגבות מהמבוטח עצמו בהתאם לתנאי הפוליסה.
...
על רקע האמור, נראה כי הטלת החובה הקבועה בנוהל המפקח על חברות ההשכרה, על שתי חלופותיה, אף מובילה למימוש תכליות ראויות של צדק ויעילות.
מן הכלל אל הפרט
יישום כל האמור על ענייננו מוליך למסקנה כי יש לדחות את ערעור המבקשת, ולקבוע כי עליה לשלם למשיבה את גובה נזק הרכוש שנגרם לה על-ידי רכב שבבעלות המבקשת.
סוף דבר
לוּ תשמע דעתי, אציע לחבריי לדחות את הערעור, וכן לאמץ את תרשימי היועמ"ש המצורפים להלן כתרשימים מחייבים המשקפים את הדין החל בסוגיות הנדונות.
