העמותה הכחישה את טענות התובע, וטענה כי היא לא יכולה היתה לחזות את ארוע ההיתאבדות של המנוח (ארוע שהוכחש על ידה), ומשכך לא ניתן לייחס לה רשלנות ו/או הפרת חוזה השכירות כלפי התובע.
במצב דברים זה שוכנעתי כי יכולת הפיקוח והשליטה בדירה בתקופת שכירותה על ידי המנוח, היתה נתונה בידיה של העמותה, וכי העמותה היתה בעלת הזיקה הקרובה הן לדירה והן למנוח, ובנסיבות אלה, אין הצדקה להטיל על התובע אחריות בגין ארוע השריפה.
...
לאור האמור לעיל, ובזיקה למבחן הצפיות, הנני קובעת כי העמותה היתה צריכה לצפות גרימת נזק לדירה לרבות על ידי הצתה מכוונת, קל וחומר בנסיבות המקרה שבפנינו שבו היא היתה מודעת לאותות המצוקה הנפשית ששודרו על ידי המנוח עובר לאירוע, ובזיקה למבחן הסיכון הנני קובעת כי אירוע ההצתה היה במתחם הסיכונים שהעמותה היתה צריכה לראות בעת כריתת החוזה, ומשכך, אין בפנינו נסיבה מסכלת.
בנסיבות המקרה שבפנינו, לא שוכנעתי כי יש לפסוק פיצוי בגין נזק לא ממוני.
לאור כל האמור לעיל, הנני מחליטה לקבל את התביעה, ומחייבת את הנתבעת לשלם לתובע את הסך של 97,560 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה ועד התשלום המלא בפועל.
בנוסף הנני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובע אגרת משפט, וכן שכ"ט עו"ד בסך של 23,000 ₪ (תוך לקיחה בחשבון ההוצאות בסך של 1,200 ₪ שנפסקו בהחלטה מיום 7.6.16), בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.
