אחריות המעסיק כלפי עובדי חברות כוח אדם

יתר על כן, אף שלכאורה נקיטת הליך משמעתי כלפי עובד חברת כח אדם שנטל רכב ללא היתר מצביעה על היתייחסות בחומרה להפרה זו של נוהל הבטיחות, כאשר מתברר שעובדים אלו (בנגוד לעובדי המפעל עצמו), מועסקים ממילא לתקופות קצרות של 9 חודשים (עמ' 9 ש' 3) ומפוטרים חדשות לבקרים גם בלא עילה ברורה (כפי שעולה מקורות חייהם של התובע עצמו ושל נהג הרכב), ניתן להבין מדוע העובדים לא ייחסו חומרה יתרה לצעד המשמעתי האמור, ולא הסיקו ממנו את המסקנות הנדרשות.

מי"ה מבססת תביעתה כלפי המעסיקה על סעיפים 11.1 ו- 11.3 בהסכם ביניהן, אשר זו לשונם: "11.1. הספק (המעסיקה – מ.צ'.) יהיה אחראי לכל נזק שייגרם, בין לגוף ובין לרכוש, לו, למי מטעמו, או למי שיועסק על ידו באספקת השרות כמפורט בהסכם זה, או לצד ג' כלשהוא, או למי מעובדי החברה, מנהליה או אורחיה כתוצאה מכל מעשה או מחדל של הספק או של מי מטעמו...

...

בנסיבות אלה, אני סבורה שלתובע נגרם הפסד שכר מלא עקב התאונה, מיום התאונה (29.9.15) למשך 3 חודשים, ופוסקת לו פיצוי בסך 32,514 ₪ בראש נזק זה. לסכום זה יתווספו הפרשי הצמדה וריבית מאמצע התקופה.

לא שולמו לתובע גמלאות מעבר לסך הנ"ל. לסיכום התובע נפגע בתאונת דרכים, כשנסע ברכב של הצד השלישי, נהוג בידי הנתבע 1.

יחד עם זאת, אני דוחה את ההודעה כנגד הצד הרביעי מס' 2.

יוער, כי התובעת אמנם הרחיבה לגבי ההלכה הפסוקה, אך בתחילה טענה כי שחקים ותגלית הן קבלניות ניקיון, לאחר מכן כי הקניון החליף חברות כוח אדם, וכי "בימים אלה, בעקבות חקיקת חוק העסקת עובדים על ידי קבלני כוח אדם, התשנ"ו- 1996...מתרבה התופעה בה חברות המספקות שירותי ניקיון בעלות סממנים בולטים של קבלן כוח אדם, נוטות להגדיר עצמן כקבלניות שירותים...במקרה הספציפי של התובעת ניצול זה מומש במלוא חומרתו...". לטענת שחקים, התובעת הועסקה אצלה והיא האחראית הבלעדית על העסקתה, שכן היא זו שגייסה אותה לעבודה וכן נתנה לה הוראות.

ממילא, בהתאם להלכה הפסוקה, התובעת יכולה לטעון לאחריות של הקניון כמעסיק כלפיה אך ורק במקרה של חידלות פירעון של אחת מהחברות שהעסיקו אותה בפועל – דבר שאינו מיתקיים בעניינינו.

...

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, בחנתי את המסכת הראייתית והתרשמתי מהעדויות שבפניי, הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה ברכיב זה להידחות.

סוף דבר אשר על כן, התביעה מתקבלת בחלקה כנגד הנתבעות 1 ו-2 ונדחית כנגד הנתבע 3, כדלקמן: א. הנתבעת 1 תשלם לתובעת תוך 30 יום מהיום כדלקמן: (1) בעד פיטורין שלא כדין פיצוי בסך של 2,500 ₪.

התביעה כנגד הנתבע 3 נדחית.

ארוע התאונה ונסיבותיו הנתבעת 1 הנה "חברת כח אדם" אשר העסיקה את התובעת, והציבה אותה כ"עובדת כללית" במפעל של הנתבעת 3, אשר עוסק בין היתר בחיתוך וכיפוף רכיבי מתכת (להלן: "המפעל").

על אחריותו של מעביד כלפי עובדו ראה, בין היתר, ע"א 477/85 בוארון נ' עירית נתניה, פ"ד מב(1) 415; ע"א 662/89 מ"י נ' קרבון, פ"ד מה(2) 593; ע"א 707/79 וינר את טיקו נ. אמסלם, פ"ד לה(2) 592; ע"א 655/80 מפעלי קירור בע"מ נ. מרציאנו, פ"ד לו (2) 592, עמ' 603-604 ועוד פסקי דין רבים אחרים.

...

בשים לב לכל אלה הגעתי למסקנה, כי סמוך למועד התאונה וכתוצאה מתסמונת הכאב ומהמצב הנפשי בו היתה שרויה התובעת, היא ניזקקה לעזרה משמעותית בטיפול בעצמה ובבנה שהיה אז כבן שלוש.

את תגמולי הביטוח ששילם וישלם התובע 2 לתובעת 1 בסך של 775,919 ₪, יש לנכות מהפיצוי לו זכאית התובעת 1.

סוף דבר הנתבעות, ביחד ולחוד, ישלמו לתובעת 1 פיצוי בסך של 415,381 ₪.

הנתבעת 1 לא חבה אחריות אזרחית כלפי התובע מכוח חוק להגברת אכיפה מפני שהנתבעת 2 לא מספקת כל "שירות" למלון אכדיה אלא כוח אדם וכי בכל מקרה, לא נימסרה לנתבעת 1 הודעה בכתב ו/או בעל פה על ידי התובע בנושא תנאי העסקתו.

למעלה מהצורך נוסיף כי סעיף 13(א) לחוק העסקת עובדים קובע כך: "תנאי העבודה, ובמקום שיש בו הסכם קבוצי - הוראות ההסכם הקבוצי, החלים על עובדים במקום העבודה שבו עובדים גם עובדי קבלן כוח אדם, יחולו, לפי הענין, על העובדים של קבלן כוח האדם המועסקים באותו מקום עבודה, בהתאמה, בין היתר, לסוג העבודה ולוותק בעבודה אצל המעסיק בפועל.

בחקירתו בפנינו העיד מר אור טראובה כי הנתבעת 1 ביקשה לסיים את הצבת התובע בחציריו בתום תקופת העסקתו השנייה (עמ' 17 ש' 2 לפרוטוקול) והוסיף כדלקמן: "ת. דקה הודיעה לעובד שהמלון מבקש לסיים את ההצבה שלו אצלם ואנחנו בתור חברת כוח אדם יש לנו מלונות שמתאימים לו הרבה יותר בתנאים טובים ובשכר טוב יותר והתובע סרב לכל הצעה.

...

בנסיבות אלה, אנו מוצאים כי התובע קיבל מלוא התמורה ואף למעלה ממנה בגין עבודתו בשעות נוספות ובשעות שבת ומנוחה ולכן תביעתו בגין רכיב זה – נדחית.

סוף דבר: התביעה מתקבלת בחלקה.

התובע ישלם לנתבעת 2 דמי הודעה מוקדמת בסך 648 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית חוקית ממועד סיום תקופת העסקתו הראשונה (1.11.2015) ועד למלוא התשלום בפועל.

[12: בנספח 2 לתצהיר התובעת, שלא נסתר] עם זאת, אין בהיותה מנהלת ועובדת בעלת תחומי אחריות וסמכויות כדי לקבל את טענת הנתבע, כי התובעת היתה מעסיקה בעצמה, ולמעשה אף אין זו טענת הנתבע בהליך שלפנינו, שהרי טענתו היא כי הוא והתובעת היו שכירים יחדיו בחברות פלפל ונטו, עד שהקים את הנתבעת 1.

זאת, הן בהתאם למבחני זהוי המעסיק שפורטו לעיל, והן מכוח סעיפים 12א(ג) ו- 12(א)(ד) לחוק העסקת עובדים על ידי קבלני כוח אדם, תשנ"ו- 1996 (להלן: חוק קבלני כוח אדם), שלפיהם היה על הנתבעת 3 לקלוט את התובעת כעובדת בחלוף תשעה חודשים מהמועד שבו הוצבה לעבוד בחצריה, תוך שמירה על הותק והזכויות שצברה התובעת קודם לכן.

...

אשר לתקופה הראשונה, שהחלה ביום 1.12.2016 והסתיימה ביום 31.10.2017 השתכנעו, כאמור, כי תלושי השכר שהופקו לתובעת על ידי חברות נטו ופלפל לא שיקפו נכונה את זהות המעסיק בתקופה זו (הנתבע), ואף מצאנו פערים בין הסכומים הנקובים בחלק מתלושי השכר לסכומי ההעברות הבנקאיות באותם חודשים (בנוסף להעברות מזומן מאחות הנתבע).

איננו מקבלים טענות אלה.

סוף דבר לאור כל המפורט לעיל התביעה מתקבלת בחלקה בלבד, כך שהנתבעים נדרשים לשלם לתובעת, בתוך 30 ימים ממועד המצאת פסק הדין לידיהם, את הסכומים שיפורטו להלן: הנתבעות 1 ו-3 תשלמנה לתובעת, ביחד ולחוד, הפרשי שכר עבודה בסך של 5,467 ₪ בתוספת פיצויי הלנת שכר בסך כולל של 1,500 ₪; פיצוי בגין העדר הפקדות לתגמולים בסך של 1,307 ₪; פיצוי בגין העדר הפקדות לפיצויים בסך של 1,206 ₪; גמול שעות נוספות בסך של 2,280 ₪; גמול עבודה בימי המנוחה השבועית בסך של 900 ₪; דמי הבראה בסך של 1,984 ₪; דמי חגים בסך של 4,000 ₪; פדיון חופשה בסך של 1,873 ₪; פיצוי סטטוטורי מכוח חוק הגנת השכר בסך של 5,000 ₪; הנתבע 2 ישלם לתובעת דמי חגים בסך של 2,240 ₪; פדיון חופשה בסך של 1,084 ₪; פיצוי בגין אי מסירת הודעה לעובד בסך של 3,000 ₪; ופיצוי סטטוטורי מכוח חוק הגנת השכר בסך של 11,000 ₪; הנתבעת 1 תשלם לתובעת דמי חגים בסך של 960 ₪; דמי הבראה בסך של 232 ₪; גמול שעות נוספות בסך של 310 ₪; גמול עבודה במנוחה שבועית בסך של 1,360 ₪; ופיצוי בגין אי מסירת הודעה לעובד בסך של 3,000 ₪; כשיש להפחית מסכומים אלה את יתרת הסכום שנותר מההעברה הבנקאית, כמפורט לעיל, בסך של 4,134 ₪[footnoteRef:78]; [78: הפחתת סכומי הפיצוי שפורטו במכתב בסך כולל של 5,866 ₪, מסכום ההעברה הבנקאית בסך 10,000 ₪] הנתבעת 3 תשלם לתובעת פיצוי בגין אי מסירת הודעה לעובד בסך של 3,000 ₪.