טענות הצדדים בקליפת האגוז
בסיכומיו התובע טען כי הנסיבות שתוארו מקימות כנגד המישטרה עילה לחייבה בפיצויים בגין עוגמת הנפש והכאב והסבל שהיו מנת חלקו בעקבות הארוע הנ''ל. התובע גורס כי העובדה כי השוטר ע' סרב להזדהות בפניו, חרף דרישתו בהצטרפה לזו של המפגין האחר, עולה כדי הפרת הוראת סעיף 5 א (ד) של פקודת המישטרה, תשל''א- 1971 (להלן- "פקודת המישטרה") בגדרה מעוגנת חובת ההזדהות של שוטר בפני אזרח.
עינינו הרואות אפוא כי יש לבחון את אחריות המדינה גם בראי העובדה כי דובר בפעילות משטרתית שנועדה למנוע הפרות סדר במקום, ובכוח משטרתי כונן שהוקפץ למקום, על מנת לסייע בהשלטת ושמירת הסדר הצבורי לאחר שהדברים יצאו מכלל שליטה במהלך ההפגנה שנערכה אותה עת. במהלך עדותו בבית המשפט, השוטר ש' שב, פעם אחר פעם, על כך כי דובר בהפגנה שיצאה מכלל שליטה, כי נרשמו אירועים חריגים במהלכם מפגינים התעמתו עם שוטרים, וכי הכוח שבפיקודו, שהיה אותה עת בכוננות, הגיע למקום על מנת להציב חסמים, ולהשליט סדר ולמנוע הישנות של הפרות סדר במקום.
לצד האמור, מן הראוי להפנות לאמור ברע''א 4672/14 יהודה גליק נ' מדינת ישראל (פורסם במאגרים משפטיים, 06.01.15) בגדריו נקבע כי:
"גובה הפיצויים נגזר ממידת הרשלנות בה לקתה פעולת הגורמים המעכבים מחד גיסא, ומן הנזק שניגרם לפלוני מאידך גיסא, ובאומדן הנזק יש להביא בחשבון את אופיה של שלילת החרות- האם עיכוב בתחנת המישטרה או כליאה מאחורי סורג ובריח, את האופן בו התבצע העיכוב או המעצר- למשל, האם נעשה במקום הומה תוך פגיעה בשמו הטוב של האדם, או שמא הרחק מעיני הציבור, וכמובן את ארכה של שלילת החרות".
ככל שנחיל את אמות המידה שנקבעו בפסק הדין הנ''ל, הרי לא יימצא חולק כי המקרה דנן נופל לגדר קשת המקרים שאינם קשים במיוחד, וברף חומרה יחסית נמוך, שכן התובע לא הובא לתחנת המישטרה, הוא עוכב ונכבל לזמן שאינו עולה על 15-20 דקות, ונלקח הצידה על מנת לשמור על כבודו, ולא לפגוע בצנעתו ובפרטיותו בפני באי ההפגנה.
...
ההכרעה
אקדים אחרית לראשית; לאחר שבחנתי את כלל הראיות שהובאו לפניי, צפיתי פעם אחר פעם בתיעוד המצולם שהתובע הציג לפניי, וכן בחנתי את עדויות הצדדים במהלך חקירותיהם הנגדיות בבית המשפט, ושקלתי את מכלול השיקולים הצריכים לעניין, אני מוצא לנכון לקבוע כי התובע עמד בצדק על זכותו המעוגנת בפקודת המשטרה שהשוטר ע' יזדהה בפניו, וכי בנסיבות העניין, ניתן לומר כי זכותו זו הופרה.
ראו גם האמור בע"א (מחוזי ירושלים) 3238/09 מ"י נ' טלי בן לולו (פורסם במאגרים משפטיים, 9/8/09) בגדרו נקבע כי:
"אין מקום להצר את צעדיה של המשטרה על-ידי הרחבת האפשרות למצאה חייבת בנזיקין מעבר להכרחי, ויש להישמר מפני קביעת נורמת זהירות שתביא ליצירת משטרה הססנית שתירתע להפעיל שיקול דעת ולממש את סמכויותיה במקרים הראויים (או שתמהר להפעיל סמכותה במקרים שאינם ראויים)."
ולשורה אחרונה בנושא זה, סבורני כי צידוד בשיקולי מדיניות משפטית ראויה יוליך לתוצאה בדבר הטלת אחריות על המשטרה, אם כי ברף הנמוך, בעיקר אמורים הדברים שעה שמדובר בגוף שמרכז תחת ידיו כוח רב וסמכויות שלטוניות, ולעניינינו הסמכות לשלול חירותו של אדם בדמות עיכוב, כבילה ומעצר.
יתרה מכך, יש רגליים לטענת התובע כי נפל פגם בהליך העיכוב, זאת לצד המסקנה שהוא נכבל שלא כדין, כפי שהדברים פורטו בהרחבה לעיל.
מכל מקום, גם לגופה של הטענה, אין בידי לקבל את הנרטיב כי בנסיבות תיק זה התנהלות השוטרים עולה כדי המקרים שבהם בית המשפט יטה אוזן או יקבל באהדה טיעון בדבר פסיקת פיצוי עונשי.
