אחריות הורית משותפת - משמעותה ויישומה בפסיקה

הכלל האמור סויג בפסיקה במובן זה שלהורה המשמורן נתון שיקול הדעת לקבל החלטות שהן טפלות או אינהרנטיות לזכות למשמורת פיזית, בלא צורך להיוועץ בהורה האחר.

ובכן, לכאורה, הפיתרון שאליו מובילה הפסיקה לעיל הנו ייחוד האחריות לטפול יומיומי ושיגרתי בקטין לאם ואילו בקבלת החלטות כבדות משקל וגורן כגון קביעת המוסד החינוכי, זרם חינוכי, חוגים, מקום מגורים, עינייני בריאות וכיו"ב, להותיר את האחריות משותפת לשני ההורים.

הכרעה שכזו מעניקה משקל וחשיבות לגידול של הילד, לטפול בו ולמימוש האחריות בפועל והעדפתה על פני "המעורבות בשלט רחוק". הכרעה שכזו גם לא מבטלת את ההסדרים בעיניין האפוטרופסות שבהסכם הגירושין אלא משכללת את המנגנון ליישומם בפועל.

...

סבורני שפתרון שכזה בנסיבות הייחודיות של המקרה שלפניי שבו מוכח כי אין תקשורת בין ההורים בעת האחרונה דווקא סביב קבלת החלטות בעניין מרכזי כגון רישום למסגרת לימודית מחייב פתרון יצירתי, מתחשב ומעשי.

כיום, שניים מתוך שלושת הילדים הם בגירים; שלושת הילדים היו מצויים תחת אחריות הורית משותפת, ונקבעו זמני שהות ביחס של 43%-57% לטובת האישה.

בפסיקה מאוחרת יותר, שניתנה בע"א 229/10 שי שילר נ' מנהל מקרקעי ישראל (16.1.2014) נקבע כי שם טוב, כשלעצמו אינו יוצר רכיב נפרד ומובדל מתוך רכיב המוניטין, במובנו הכלכלי של רכיב זה, וכי מבין המאפיינים המובהקים של זכות קניינית היא עבירותה וסחירותה של הזכות.

בעיניינו, נעשה שימוש בסעיף 8(2) לחוק יחסי ממון לשם איזון הפער הבולט בכושר ההישתכרות שבין האיש לבין אישה, בפסיקת פיצוי בסך של 529,776 ₪ (ראו סעיף 243 לפסק הדין, שבו תוקן סכום הפצוי שנקבע בחוו"ד) בגין פערי כושר הישתכרות על יסוד שיטת החישוב שיושמה בחוו"ד. הוראה לאיזון שלא מחצה על מחצה לטובת האישה בנסיבות עניינו, תביא להפעלת החריג במקרה שנסיבותיו אינן חריגות ולחלוקה שאינה הוגנת ואינה צודקת.

הקריטריונים שהעמידה הפסיקה לשם החלת שתוף ספציפי על נכסים חיצונים אינם מתקיימים בעיניינו: זכויות האישה בנכסיה הוקנו לה עובר למועד הנישואין; בניית שלוש הדירות מומנה ממקורות הורי האישה; נכסי האישה לא הוצגו לצדדים שלישיים כנכסים משותפים.

...

לפניי ארבע תובענות שהגישו הצדדים, ושבהן אדון במאוחד: תלה"מ 66756-01-18 – תובענה למזונות אשה, מזונות קטינים ומדור שהגישה האשה (להלן – "תביעת המזונות") – עמ' 36-1 לפסק הדין; תלה"מ 63643-01-18 – תובענה לאיזון משאבים, מוניטין ונכסי קריירה שהגישה האשה (להלן – "תביעת הרכוש מטעם האשה") – עמ' 90-36 לפסק הדין; סוגיית מיסוי החברות – עמ' 73-65 לפסק הדין; תלה"מ 25932-06-20 – תובענה למתן פסק דין הצהרתי ואיזון משאבים שהגיש האיש שלפיו גם נכסים הרשומים על שם הנתבעת הם נכסים משותפים (להלן – "התביעה לשיתוף ספציפי"/"תביעת הרכוש מטעם האיש") – עמ' 99-90 לפסק הדין; תלה"מ 60346-12-22 – תובענה לדמי שימוש שהגיש האיש (להלן – "התביעה לדמי שימוש") עמ' 107-99 לפסק הדין; סוף דבר והוראות ביצוע – עמ' 111-107 לפסק הדין.

סוף דבר והוראות ביצוע עתה, משתמה המלאכה וניתנה הכרעה בכל התובענות שלפניי יש להתכנס ולהדרש לשם מתן הוראות כמפורט להלן: אשר לתביעת המזונות התובענה למזונות ולמדור אשה – נדחתה.

חברות ההזנק – מצאתי לאמץ את המלצות המומחה אשר לאופן חלוקת זכויות האיש בחברות ההזנק, ואני מורה על חלוקתן בעין, בחלקים שווים, בין הצדדים.

אשר לתובענה לשיתוף ספציפי תביעת האיש לשיתוף ספציפי נדחית, כקבוע בסעיף 394 לפסק הדין.

כידוע, ביום 18.5.21 ניתן פסק דינו של ס"נ, כב' השופט שאול שוחט בעמ"ש (ת"א) 13008-02-21 א' ק' נ' מ' ע' ק' [פורסם בנבו] (18.5.21) במסגרתו נאמרו לעניין מושג "המשמורת" הדברים הבאים: "במסגרת הנורמאטיבית הקיימת כיום, אציע להמנע מקביעת הורה זה או אחר כמשמורן. תחת זאת יש לשאוף לכך, שההסדרים שנקבעים על ידי בית המשפט, בכל הנוגע לאחריות ההורית ולהסדרי השהות יהיו כאלה שיאפשרו את מימוש האחריות ההורית, שמבוטאת כיום במושג האפוטרופסות (ויש מי שמכנה זאת "משמורת משפטית משותפת") של שני ההורים, בצורה המטיבה ביותר, מבחינת טובתו של הקטין.

עוד נקבע כי יישום עיקרון זה במקרה הטיפוסי של משמורת פיזית משותפת, ייעשה ברוח העקרונות שבפיסקה 61 לחוות דעתה של כב' השופטת דפנה ברק-ארז, כבררת מחדל שניתן לסטות ממנה: "(א) במשמורת משותפת יישא כל הורה בעין בהוצאות הקיום השוטפות הנוגעות לילדים ולכן הוצאות אלה "יתקזזו" ללא צורך בהעברת תשלומים בין ההורים (לפי אחוז מסוים משעור המזונות שעליו יורה בית המשפט לעינייני מישפחה, בהתאם לגילם של הילדים ולהערכתו את העלויות הכרוכות בהוצאות קיום שוטפות אלה מתוך כלל צורכיהם המגולמים במזונות).

בנסיבות אלו, אני סבורה כי אין מקום לפסוק הוצאות, וזאת על מנת שלא לפגוע במירקם העדין של יחסי הצדדים המתנהלים כיום כהורים באחריות הורית משותפת ושווה.

...

בנסיבות אלו, אני מורה כי חלוקת זמני השהות הנוהגת כיום תמשיך להתקיים.

ייאמר כי אין בידי לקבל את טענת הנתבע לפיה התובעת נתמכה ונתמכת על ידי הוריה ויש לראות בכך הכנסה.

נוסף על כך, ולאחר שבחנתי את טענות הצדדים, צרכי הקטין XXX, היכולות הכלכליות של ההורים, הפער בהשתכרותם, בהתחשב בחלוקת זמני השהות השוויונית, ובהתחשב במכלול השיקולים כמבואר לעיל, הנני ממנה את האם כהורה מרכז אשר תקבל לידיה מהאב סך של 1,200 ₪ לחודש בגין הקטין XXX, זאת החל ממועד מתן פסק דין זה. עד למועד זה, יחולו החלטותיי למזונות זמניים.

שיעור מזונות הקטינה XXX: לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, צרכי הקטינה, היכולות הכלכליות של ההורים, בהתחשב בחלוקת זמני השהות, ובהתחשב במכלול השיקולים כמבואר לעיל, אני מוצאת כי ראוי במקרה דנן להורות כי ההחלטות למזונות זמניים יעמדו בתוקפן עד מלאות לקטינה 6 שנים (הן לענין סכום המזונות 1,400 ₪ לחודש, והן לענין המדור וההוצאות הרפואיות והחינוכיות).

סוף דבר: בטרם חתימה, ייאמר כי אינני מקלה ראש בעובדה שהאב התנהל, בכל הנוגע למומחה, באופן שעיכב את ההליכים (ראו למשל: החלטתי מיום 27.5.21 והנסקר במסגרתה).

בנסיבות אלו, אני סבורה כי אין מקום לפסוק הוצאות, וזאת על מנת שלא לפגוע במרקם העדין של יחסי הצדדים המתנהלים כיום כהורים באחריות הורית משותפת ושווה.

אשר על כן, הנני מורה כדלקמן: ביחס לשני הילדים תהא אחריות הורית משותפת ושווה לשני ההורים.

הנני מחייבת את הנתבע לשאת בהוצאות המדור של הקטינים בסך של 1,440 ₪ לחודש.

בגדרה של התלה"מ עתר המערער לבטל את ההוראה בהסכם הנוגעת למשמורת ולקבוע כי חלף האמור שם, החל ממועד אישור ההסכם היתקיימה בין הצדדים אחריות הורית משותפת.

נוסף על האמור צוין בפסק הדין כך: "מושג המשמורת איבד ממשמעותו כימעט כליל, פסיקת בתי המשפט מתייחסת לכך, מפרטת את העידר המשמעות של המונח "משמורת" ובעצם מרוקנת אותו מתוכן.

בית המשפט הוסיף, כי "לדברים האמורים לעיל יש להוסיף את מצוות המחוקק לצמצם את ההתדיינויות המשפטיות בין הצדדים, בעיקר לטובת הקטינים המשותפים להם, כפי שנקבע בתקנה 2 לתקנות בית משפט לעינייני מישפחה (סדרי דין) התשפ"א – 2020". בית המשפט ציין כי התובע ביקש למחוק את כתב תביעתו ללא הוצאות, אולם בדיון שהתקיים, חזר בו מבקשתו ובקש לפסוק את הדין בתביעה ולחייב את הנתבעת בהוצאות משפט.

הפסיקה בעיניין התקנות החלות בעניינינו, מיישמת ככלל את הפסיקה הקודמת (ר' למשל ע"א 7777/21 עין הנמר הסעות נמר בע"מ נ' מועצה אזורית נווה מדבר (29.9.2022)), תוך מתן הדעת לעקרונות היסוד בתקנות הקיימות ולמטרות שעמדו בבסיס התקנתן.

...

בעניין הבקשה לתיקון כתב הערעור ניתנה החלטה מיום 29.11.2023, בה נקבע: בהינתן שהמבקש הגיש כבר בקשה מתוקנת לתיקון כתב הערעור, בהכירו בכך שבקשתו אינה עומדת בדרישות הדין, הכל גם כפי שנקבע בעמ"ש 74443-01-23 הבקשה כנוסחה נדחית.

בד בבד מובהר כי אין בפסק דין זה כדי לגרוע מסמכות המותב שידון בעמ"ש לגופו כדי לקבל כל החלטה, לרבות בעניין גדר טיעוני הצדדים שידונו בעמ"ש. הערעור נדחה.

במקרה דנן, ניתן לראות בפסק הדין שהורה על מינוי מתאם הורי מכריע, כטפל לפסק הדין ממאי שהורה על אחריות הורית משותפת וכאמצעי ליישומו (ראו גם: ע"א 1894/19 הורוביץ אורן נ' קרן אינטגרל (22.1.20)).

בע"א 8513/19 הבנק הבנלאומי הראשון נ' שושנה גזונדהייט (19.11.20) נקבע כי: "גם אם קיים ספק באשר לסיווגה הנכון של ההחלטה, הרי שכבר נפסק, כי לגבי החלטות שניתנו לאחר פסק הדין הסופי, מן הראוי לנקוט מדיניות ליבראלית בסיווגן כהחלטות שיש עליהן זכות ערעור או במתן רשות לערער עליהן". לפיכך, בכל מקרה, לאור חשיבות השאלה העקרונית שמעלה המבקשת בבקשתה והעוסקת באפשרות לחייב הורים לפנות לתיאום הורי ובאפשרות להעניק למתאם הורי סמכות הכרעה, יש לתת רשות ערעור ולפיכך, אדון בעירעור לגופו.

הדר' גוטליב במאמריו: "מתאם הורי – מודל ליישוב סכסוכים בין הורים הגרים בנפרד" רפואה ומשפט, גיליון 36 (2007), 118 מדגיש כי "מתאם הורי אינו פועל כמטפל. תהליך תאום הורי אינו תהליך טפולי במובן הרגיל של המלה". מאחר שמנגנון התאום ההורי הוא מטבעו הליך מעין גישורי וקיימת חשיבות שכל צד ירגיש חופשי לומר את כל מה שעל ליבו ולפרט את מלוא עמדתו ללא כל חשש ומורא שדברים מסוימים שיאמר יוכלו לשמש כנגדו באם לא יושגו הסכמות, אין להעניק למתאם ההורי סמכות הכרעה.

...

יש לדחות את הבקשה ולהותיר את פסק הדין על כנו.

אני סבור שבנסיבות מקרה דנן, שבו אף התנהל הליך פלילי כנגד האב, יש לכבד את רצונה של האם שלא לשבת בחדר אחד עם האב שאיים להרוג אותה.

ודוק: לא עסקינן בחיוב ההורים לשלם עבור טיפול שהקטין זקוק לו. מדובר על הליך שאמור בסופו של דבר לסייע לקטין ואולם התיאום ההורי הוא כלי עזר לפתרון הסכסוך בין ההורים עצמם ולא מדובר בהליך שהקטין משתתף בו. סיכומו של דבר: יש לקבל את הערעור ולבטל את ההוראות הנוספות שבפסק הדין מנימוקים אלו: ביהמ"ש קמא לא היה מוסמך לשנות את ההסכמות שגובשו בין הצדדים ושעוגנו בפסק הדין ממאי ושבמסגרתו נקבע מנגנון לפיו הצדדים יפעלו בהתאם להמלצת הגורם הטיפולי המקצועי של הקטין ואם מי מהצדדים לא יפעל בהתאם להמלצתו תהיה פנייה לבית המשפט במסגרת הגשת בקשה לסעד דחוף בתיק יישוב סכסוך.

משהערעור התקבל, המשיב ישלם למבקשת הוצאות ושכ"ט עו"ד בסך של 5,000 ₪.