אחריות בעלים של כלב על נשיכה

וכך הוא קובע לאמור: "בתובענה בשל נזק לגוף שניגרם על ידי כלב, חייב בעליו של הכלב או מי שמחזיק בכלב דרך קבע (להלן - הבעלים) לפצות את הניזוק, ואין נפקא מינה אם היתה או לא היתה התרשלות מצידו של הבעלים". ללמדך, כי האחריות בעיניין נשיכת כלב היא אחריות מוחלטת.

כאן, המדובר באדם העומד בפני עצמו וננשך על ידי כלב המצוי תחת אחריות של אדם אחר שיש לו יכולת לשלוט בסיכון, אדם שיש לו "רישיון" לגדל את הכלב.

...

אומנם המוציא מחברו עליו הראיה ועל התובע, ככלל, לעמוד במאזן ההסתברותי הנדרש במשפט האזרחי כי כלב הנתבע הוא אשר נשכו, ומקום בו כפות המאזניים מעויינות, הרי שיש לדחות את תביעתו.

אני סבורה כי הכנסת כלבו של הנתבע תחת הגדרת "כלב מסוכן" והעובדה שלא היה לו זמם והוא אשר התקרב לכלב התובע, מעבירים יחד את הנטל לנתבע להוכיח שכלבו שלא נשך את התובע.

על כן, אני מקבלת את התביעה והנתבע יפצה את התובע בהוצאות טרחה ועגמת נפש בסך כולל של 3000 ₪, תוך 30 יום מהיום.

לגבי עצם נשיכת המתלוננת על ידי הכלב – תגובת הנאשם הייתה כי הדבר מוכחש מחוסר ידיעה ( יצויין כי בסיכומי ההגנה לא נטען מפורשות כי המתלוננת כלל לא ננשכה, אלא צויינה טענת ההגנה כי היא הגזימה בדבריה ובתיאוריה) לנוכח תגובה זו לאישום , חלה על המאשימה החובה להוכיח את העובדות לגבי נשיכת המתלוננת על ידי הכלב, וכן החובה להוכיח כי הנאשם התרשל בהשגחתו על כלבו, כנדרש בחוק.

פירטתי בקצרה את הדרישות הראייתיות במישור האזרחי לגבי אחריות בעלי כלבים, רק כדי להדגיש שוב, כי באישום פלילי התמונה שונה, וכי הנטל להוכחת כלל הנסיבות, לרבות ההתרשלות, מוטל במלואו על המאשימה.

אין בידינו נתונים לגבי הכלב, לדוגמא אם מדובר בכלב "אנרגטי" במיוחד, שנטה בעבר להשתחרר מקשירה, או לגבי מעורבות קודמת של כלב זה באירועים, שכן אז הייתה חלה לגביו חובת זהירות קונקרטית מוגברת.

...

בפתח דברי אני מודיעה כי החלטתי לזכות את הנאשם.

לאחר ששמעתי את העדים ועיינתי במוצגי הצדדים, שקלתי את טענות הצדדים כפי שהוצגו בסיכומיהם, בשים לב להוראות החוק והפסיקה, לגבי סעיפי האישום ובהקשר לנסיבות האירוע, מצאתי, כאמור, כי לא עלה בידי המאשימה להוכיח מעל לכל ספק את האישום על עבירותיו, וכי גרסת הנאשם, שהוצגה עוד בחקירתו במשטרה, עוררה כשלעצמה ספק באשר לטענה כי התרשל.

מצאתי איפה להביא לסיום את דבריו של כב' השופט שפירא באותו עניין, דברים שיפים, לדעתי, גם לענייננו – "סבור אני כי כאשר מביאים בחשבון את הצעדים שנקט הנאשם למניעת הסכנה, צעדים שאמנם לא הספיקו, כפי שהתברר בדיעבד, אין מקום להכתימו בכתם ההרשעה. העובדה שהכלב הערים עליו ועל המיגון שבנה סביב חצריו ומצא את הדרך לצאת את החצר אינה מעידה כי הוא לא נקט אמצעים סבירים כנדרש, וכפי שיכול היה האדם הסביר לצפות מראש. בהתאם סבור אני כי באמות המידה של המשפט הפלילי אין מקום להטיל בנאשם את כתם ההרשעה. ככל שיידרש הדבר ניתן יהיה לדון ולקבוע את אחריותו למעשה במסגרת ההליך האזרחי. בהחלט יתכן, ואיני קובע דבר בעניין זה, כי שם לא תעמוד לו ההגנה שעומדת לו בהליך זה שבפנינו." לנוכח כל האמור לעיל - כאמור, הנאשם זכאי.

האחריות למצבו של כלב בעת שהותו בפנסיון חלה על בעלי הפנסיון ומי שאמון על הטיפול בו. הדבר נובע גם מפקודות הנזיקין המטילה חובת זהירות, במקרה שלנו - על מי שהחזיק בכלב כלפי בעליו.

לא בכל מקרה בו כלב ננשך על ידי כלב אחר, יש צורך בהול בזימון וטרינאר או הבאת הכלב לוטרינר, הכל בהתאם לחומרת הפציעה.

אין מדובר בטיפול רפואי שוטף, או טפול רפואי שיכול לנבוע מהתרשלות בעליו של כלב (למשל במקרה של אי מתן חיסון לכלב וכתוצאה מנשיכה, נדבק הכלב במחלה) .

...

הווטרינר בן זקן מכיר את שני הצדדים, לא היה לו אינטרס להעיד כנגד צד כלשהו, עדותו הינה בבחינת עד ניטרלי ועשתה עלי רושם מהיימן, ולפיכך אני מקבלת אותה במלואה.

סה"כ ישלם הנתבע לתובע סך של 1,670 ₪.

בנוסף ישלם הנתבע ישירות לווטרינר פביאן בן זקן את שכר בסך של 350 ₪.

לגבי טענת ההגנה של אכיפה בררנית, השיבה ב"כ המאשימה כי עבירת היתעללות בבעל חיים אינה דומה לסוגית אחריות בעלים על כלבים.

לגבי היתנהלות הכלבים בעודם משוחררים, עדויות עדי הגנה אלה אינן בעלות משקל ביחס לטיעוני הנאשמת, במיוחד לאור העובדה ששני העדים פירטו כי גם כשהכלבים היו משוחררים הם לא נשכו אותם.

ב"כ המאשימה צדקה בדבריה: "תמונה אחת שווה אלף מילים". עיון בסירטון המתעד את הארוע, אינו מותיר כל מקום לספק כי מעשי הנאשמת עולים בגדר היתאכזרות לבעל חיים והיתעללות בו. עבור הקורא, ממנו נבצר מלצפות בסירטון, אפרט פעם נוספת: איסוף האבנים הגדולות; הגעה לפתח השביל ועמידה במקום; הנפת יד יציבה בעת שהכלבים רצים לעברה; המתנה עד להגעת הכלב בסמוך אליה; זריקת האבן בראשו של הכלב תוך כיפוף ברכיים; זריקת אבן נוספת לעבר הכלב הנוסף.

...

זאת ועוד: הנסיון המוצלח של הנאשמת במפגש הראשון, כאשר לא הותקפה ואף הצליחה להניס את הכלבים בצעקות בלבד, מוסיף ומבסס מסקנה זו. ניתוח הראיות הביא לדחיית הטענה בדבר סכנה לנאשמת.

במקרה הנדון לא הוגשה כל בקשה לקבלת מידע וממילא – לא הוצגו כל מידע או ראיה בסוגיה זו. לפיכך, טענת ההגנה מן הצדק נדחית.

לאור כל האמור לעיל, אני מוצא את הנאשמת אשמה ומרשיעהּ בעבירת התעללות בבעל חיים והתאכזרות לו. ניתנה היום, כ"ג חשוון תשפ"ג, 17 נובמבר 2022, במעמד הצדדים 1 מתוך 19 image2.

לא נדרשת הוכחה, שאי פעם בעבר הכלב (או בעל חיים אחר) כבר נשך אדם, ומסתפקים בראיה (דרך משל), שהוא נהג לפרוץ ממלונתו, כל אימת שעבר אדם זר בסביבה, וניסה לנשוך אותו: ‎OBSBORNE V. CHOQUEEL (1896); J. CHARLESWORTH & R.A. PERCY, ON NEGLIGENCE LONDON, 7TH ED., BY R.A. PERCY, 1983) 943-944 נסיבות מסוג זה הוכחו בענייננו, ואף את אופיים התוקפני של הכלבים לפי סוגם ניתן לקחת בחשבון.

הגישה שנזק כזה ניתן לחלוקה, נדחתה במפורש בפסק הדין בעיניין [ARNEIL ]28, בו התעוררה שאלת האחריות של בעלי הכלבים על-פי פרשנותו של חוק חרות.

...

לשון אחר: האם אפשר לייחס חלק בלבד של הנזק לאחד המעוולים רק במקרה שניתן להוכיח, שאותו מעוול גרם לתובע נזק מסוים ומוגדר, ואילו יתר המעוולים או גורמי הנזק למיניהם אחראים לפגיעות האחרות (כאשר לדוגמא מוכח, שמעוול אחד פגע בראשו של הנפגע, ואחר או אחרים הסבו נזק לגפיים), או האם תתכן "חלוקת הנזק" גם במקרים, שבהם-בהעדר ראיה ספציפית כאמור-קיימת בכל זאת תשתית הגיונית למסקנה, שהנזק הכולל נגרם על-ידי המעוולים במידה שווה, או מקרים שבהם ניתן, על-פי הנסיבות המוכחות, לחלק את האחריות לגרימת הנזק ביחס פרופורציונלי אחר כלשהו ביניהם.

כמו השופטת בן פורת סבור גם אנוכי, שאם קבע השופט ברנזון בע"א 304/68 שהנתבעים אחראים לשליש הנזק שנגרם לשדה בשל כניסת הפרות לשטח ביום השלישי, וזאת כאשר לא הובהר כלל, כמה פרות נכנסו לאותו שדה בשני הימים הראשונים, ומהו איפוא הנזק שיכול היה להגרם אז, הרי, בבחינת קל וחומר, יש להסיק מסקנה דומה לגבי המשפט דנן, שבו יודעים אנו, כי הנפגע הותקף בו זמנית על-ידי שלושה כלבים בעלי טבע פחות או יותר שווה.

לכאורה, תומכת החלטה זו בדעתה של חברתי הנכבדה, השופטת נתניהו, אך מסקנה זו נחלשת במידה ניכרת על-ידי הסיפא של פסק-דינו של ה-VISCOUNT HAILSHAM, שם נאמר בעמ, 564: IN THIS CASE WE HAVE AN ADMISSION THAT THE TWO DOGS WERE ACTING" TOGETHER, AND WHEN THAT ADMISSION IS MADE, THEN I THINK THAT IN LAW EACH OF THE TWO OWNERS IS RESPONSIBL FOR THE WHOLE OF THE DAMAGE.