אחריות בעלי נכס לנזקי כלב שוכר

עוד נטען בתביעה כי לאחר פינוי המושכר נימצאו בנכס נזקים, ונידרש לתקנם בעלות (עבודה וחומרים) של 25,995 ₪.

סעיף 8 להסכם השכירות קבע כך: "השוכר מתחייב להחזיק במושכר במצב טוב ותקין, ומתחייב להחזירה בתום תקופת השכירות באותו מצב כפי שקבלו. השכור מתחייב לתקן על חשבונו כל קילקול שוטף אשר יגרם משימוש בלתי סביר כולל תכולת הבית. תקוני קילקול של מערכות בסיסיות בבית כגן: מער' ביוב, מים, חשמל ומזגן יחולו על המשכיר, להוציא קילקול שיגרם באשמת השוכרים". סעיף 7(א) לחוק השכירות והשאילה, התשל"א-1971, קובע כי "המשכיר חייב, תוך זמן סביר לאחר שקבל דרישה לכך מאת השוכר, לתקן במושכר... כל דבר הגורם הפרעה של ממש לשימוש הרגיל במושכר או לשימוש בו על פי המוסכם בינו ובין השוכר (להלן – פגם), בין שהפגם היה בזמן מסירת המושכר לשוכר ובין שהיתהווה לאחר מכן, זולת פגם שהשוכר אחראי לו לפי חוק השומרים, תשכ"ז-1967, או שתיקונו, לפי ההסכם או לפי המקובל בנסיבות, אינו חל על המשכיר“.

כאשר הבהרתי לתובע בדיון את נוסח הסכם השכירות והחוק, השיב כך (עמ' 2, שורות 22-2): "אני שומע מבית המשפט... שמשכיר נכס הוא זה שצריך לדאוג לשפוץ ונוסח סעיף 8 לחוזה שכירות מחייב את השוכר לתקן רק קילקול שניגרם באשמתו. זה לא אמיתי, אני לא מוכן לזה. ארונות מטבח זה באשמתו... 5 שנים הוא צריך לעשות את זה. כתוב בפירוש שכל נזק הוא צריך לעשות אותו. הדלתות של המטבח, גם כן ארונות המטבח, אם הוא פותח וסוגר כל הזמן והכלבה עולה על זה למעלה. יש חוזה וכתוב שהוא צריך לעשות הכל". לא הוכח כי הנתבע עשה שימוש בלתי סביר או כי גרם באשמתו לקלקול או פגם כלשהוא במושכר.

...

על כן, התביעה בסוגיה זו נדחית.

עם זאת, אין בכך כדי להביא למסקנה כי הנתבע חייב לשאת באותה הוצאה.

סוף דבר התביעה נדחית.

התובע טוען לאחריות הנתבע כלפיו, כמשכיר הדירה ובעל הנכס, ומכאן תביעתו.

ובהמשך: "תבעתי את הנתבע. האחריות שלו כלפי היא...סה"כ חשבתי שאם אני תחת חוזה ברמה מסויימת חוסה תחת כנפו...הוא אמור לדאוג לזה...הוא לא טיפל בי ולא דאג לי. אני ומשפחתי נזרקנו לכלבים" (שם, שורות 13-16).

איזון נאות של אינטרסים, מחייב בנסיבות אלה, הטלת חובה על בעל הבית לנקוט באמצעים ראויים, כדי שהנכס המושכר לא יינזק ולא יביא לנזקים נוספים של השוכרים.

...

סוף דבר: התביעה מתקבלת בחלקה.

הודעות לצדדי ג' – נדחות.

לפיכך, הנני מחייבת את הנתבע לשלם לתובע סך של 6300 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה (04.06.13) ועד התשלום המלא בפועל.

עניינה של תביעה זו בנזקים אותם גרמו הנתבעים לפי הנטען לנכס שבבעלות התובעת, אותו שכרו הנתבעים, לחפצים שהיו בבית ולמחסן שאף הוא בבעלותה.

בנסיבות העניין, משהנתבעים לא העלו כל טענה לסתור, ומשהסכום שהתבקש בגין רכיב זה הוא סכום סביר (סך של 250 ש"ח), יחויבו הנתבעים בסכום זה. נזקים למושכר ולמחסן - התובעת טענה לנזקים שונים אשר נגרמו למושכר על ידי הנתבעים והכלבים שלהם.

באחת מן ההודעות ציין התובע 1 "לגבי הצנור השקיה והעציצים אני אדאג לסדר לך את הנושא". בכך יש משום הודאה "מזמן אמת" כי הנזקים שנגרמו בעיניין זה (הנתמכים גם בתמונות הצבעוניות שהוצגו בדיון) אכן נגרמו בתקופת השכירות וכי הנתבעים אחראים למצבה הכללי של הגינה של המושכר (וזאת בנגוד לטענתם בדיון כי מערכת ההשקיה לא פעלה וכי השתילים והפרחים נהרסו בשל מזג האויר).

...

במענה לנשאל בהקשר זה לא היה בידי התובעת להציג תאריך בו צולמה אותה תמונה, ובנסיבות אלו - בהיעדר תמונה הנושאת תאריך, בהיעדר רשימה של החפצים והאביזרים שהיו במושכר, ובהיעדר אסמכתא לעניין רכישת אותם חפצים או השווי שלהם (צורפה רשימת חפצים ומחירים שערכה התובעת עצמה), אין בידי לקבוע כי התובעת הרימה את הנטל המוטל עליה להוכיח אילו חפצים נלקחו בפועל מן המושכר או מה שווים.

בהיעדר תמונות עם תאריכים ממועד שחל ערב כניסתם של הנתבעים למושכר, אין בידי לקבוע, על יסוד החומר שהונח לפניי, כי נזקים אלו - המוכחשים נמרצות על ידי הנתבעים - אכן נגרמו על ידי הנתבעים (וכך הוא גם לגבי יתר הנזקים שנטענו, ובכלל זאת הטענה כי נדרש לבית עצמו, להבדיל מן הגינה, ניקיון החורג מן הסביר).

משלא הרימה התובעת את הנטל להוכיח את גובה הנזקים לחצר או למחסן לא ניתן לחייב את הנתבעים בגינם, אולם אני מוצאת לחייבם בגין רכיב הנזק הלא ממוני שנגרם לתובעת כתוצאה מן המתואר לעיל, המגולם למעשה בתביעה (כעולה מן הסכום הנתבע, מרכיביה, ומדברי התובעת בדיון), ובנסיבות העניין יעמוד זה על סך של 1,000 ש"ח. סיכומם של דברים - מן הטעמים המפורטים לעיל התביעה מתקבלת בחלקה, כך שעל הנתבעים לשלם לתובעת סך של 1,250 ש"ח. היות שהתביעה התקבלה בחלקה בלבד, לא ייעשה צו להוצאות.

עדות השוכר, הנתבע 1 עדות זו דוקא מחזקת את גרסת התובעים, שכן היה בעדותו ובאופן בו היתייחס לטענות, כדי להצביע על כך שהיה אדיש למצוקתם של התובעים, היתעלם מפניות רבות שנעשו אליו בנושא ואף היתנהל בצורה כוחנית: כך למשל העיד כי הנתבע 3, בעל הדירה, לא מנע ולא יכול היה למנוע ממנה להחזיק כמות כזו של כלבים ("הוא לא מנע ממני ולא יכול למנוע ממני" עמ' 45 ו-46 לפרוט' מיום 03.04.22).

באחריותו של בעל הדירה לדאוג לכך כי מהנכס שבבעלותו לא יווצרו מטרדים או נזקים לבעלי דירות סמוכים וכי נקט באמצעים סבירים כדי לצמצם או למנוע מטרדים אלה.

באשר לטענות הנתבע, בעל הדירה, כי לא קיימת עילה חוזית כנגדו מצד התובעים, הרי שאמנם בכתב התביעה טענו התובעים כי אחריותו של בעל הדירה נובעת גם מכוח חוק החוזים (חוזה בעל פה) אלא שכאמור התובעים גם הפנו לדיני המיטרד הכלליים ומכוחם יש להשית אחריות על בעל הדירה בפרט כאשר הנתבע אישר כי התובעים פנו אליו והתלוננו על הרעשים והריחות מהם סובלים עוד בתחילה תקופת השכירות ולמעט ביקורים בנכס לא הציג דרישות ממשיות מהשוכרים לטפל במפגעים.

...

הפסיקה הכירה בדרך זו. ובעניין זה הפנה כב' השופט היימן לפסק הדין בת"א (מחוזי ירושלים 1528/99 יזדי נ' עיריית ירושלים (פורסם בנבו): "(ש)עניין המיטרד הוא מקרה מתאים לפיצוי בדרך של אומדנא. דרך של אומדנא מתאימה, לדעתי, להערכת הנזק הלא-ממוני שמקורו ברעש. טיבו של נזק לא-ממוני, הוא שתשלום בכסף איננו משיב למעשה את המצב לקדמותו, אך יש הכרח לשום בדרך כלשהי יסודות כמו אובדן הנאה, סבל וכיוצא באלה. כך הוא גם כשמדובר בהפסד הנאה מרכוש. נזק לא-ממוני בגין מיטרד הוא נזק קשה להערכה. אין מנוס אלא לאמוד אותו בשים לב לכל נסיבות הענין". במכלול השיקולים שפורטו לעיל, ובכלל זה תקופת המטרד (כשנה וחצי) היותו של המטרד כולל מטרדי רעש וריח בשל הצחנה (כפי שגם עולה מדוח העירייה שהתריע על המפגע התברואתי החמור בחלוף כשנה ממועד בו עברו להתגורר במושכר) העובדה שבאותו תקופה המנוח שהה בדירה משך רוב שוב היממה, ומנגד כי אין מדובר ברעשים רציפים וכן סביבת הבית והשכונה, מצאתי לחייב את הנתבעים בפיצויים על דרך האומדנה בסכום של 14,000 ₪, כאשר מתוך סכום זה הנתבע 3 כבעל הדירה ישא בעלות של 6,000 ₪.

יש לדחות דרישה זו. כאמור לעיל לא שוכנעתי כי הנתבעים (משפחת זבטני) הם אלה שהתנכלו לשוכרי הדירה, נהפוך הוא, השוכרים הם שיצרו מטרדי רעש וריח ומפגעים תברואתיים אחרים בחצר הבית, מטרדים שפסקו רק לאחר הגשת התביעה הנוכחית ולאחר שהשוכרים עזבו את הדירה.

התוצאה: אני מקבל את התביעה העיקרית (ת"א 24075-07-18) באופן חלקי ומחייב את הנתבעים 1 ו-2, ביחד ולחוד, לשלם לתובעים את הסכומים הבאים: 14,000 ₪ - פיצויים בגין עוולות המטרד.

ומסביר הרמב"ם בהלכות נזקי ממון פרק ד הלכה ד: "המוסר בהמתו לשומר חנם או לנושא שכר או לשוכר או לשואל, ניכנסו תחת הבעלים, ואם הזיקה – השומר חייב. במה דברים אמורים? בזמן שלא שמרוה כלל. אבל אם שמרוה שמירה מעולה כראוי ויצאת והזיקה, השומרין פטורין והבעלים חייבין, אפילו המיתה את האדם. שמרוה שמירה פחותה – אם שומר חנם הוא, פטור, ואם שומר שכר או שוכר או שואל הוא, חייבין". [במאמר מוסגר: התייחסתי לכלב כאל "נכס", ואין בכך כדי להביע עמדה בשאלה הסבוכה של מעמד בעלי החיים במשפט בכלל והקניין בבעלי חיים בפרט].

כל זאת, מבלי שנעלם מעיניי כי מטרות דיני הנזיקין אינן זהות למטרת דיני העונשין – ע"א (מחוזי חיפה) 2174/04 כרמי נ' סבג (ניתן ביום 29.12.2004) – ולא נעלמו מעיניי שלושת הרציונלים המיוחדים להטלת אחריות ללא אשם על בעלי כלבים: כיוצרי סיכונים, כמי שיכולים לפזר הנזק על-ידי ביטוח, ושיקולי הרתעה – אריאל פורת "דיני נזיקין" ספר השנה של המשפט בישראל תשנ"ב-תשנ"ג (רוזן-צבי עורך), 301, 345.

...

לשיטת הערכאה הראשונה, אין להטיל על נדב אחריות בנזיקין בגין התאונה, שכן הוא שהה בלבנון והשאיר את הכלב ברשות אמנון, כך שלא הייתה לו, בנסיבות אלה, "כל זיקה לתאונה". החב בנזיקין הוא אמנון; חבותו מביאה בעקבותיה אחריות שילוחית של המעביד –הקיבוץ; זכות השיבוב מן המעביד נשללת מכוח ס' 82(ג) הנ"ל, ובנסיבות אלה, אין לאפשר את השיבוב גם כלפי עובדו של המעביד, אמנון.

גם ההגנות המנויות בסעיף 41ב, הרלוואנטיות רק למי שמחזיק בכלב בעת האירוע, מובילות למסקנה זו. לכל אלו אוסיף כי הטלת אחריות על הבעלים מקום שאין כלל באפשרותו למנוע את היתרחשות הנזק, מאחר שהשליטה והפיקוח נמצאים בידי מחזיק הכלב, אינה תואמת את רגש הצדק ואת שקולי ההרתעה ומניעת הסיכון שעומדים בבסיס משטר האחריות המיוחד הקבוע בסעיף 41א. זאת, להבדיל מבעלים של מקרקעין, שעשוי להתחייב לצד המחזיק במקרקעין-יצחק עמית "ועשית מעקה לגגך ולא תשים דמים בביתך" על חובת הזהירות של המחזיק במקרקעין", פרשת השבוע (ד"ר א' הכהן וד"ר מ' ו****, עורכים) 41 (תשס"א).

סיכומו של דבר, שאני מבכר את התוצאה שאליה הגיע בית משפט קמא וחברי השופט סוקול ולפיה אין להטיל אחריות על נדב כבעלים.

המערער ישלם למשיבים הוצאות בסך של 6,000 ₪.