אחריות בעלי כלב לנזקים שגרם כלבו לכלב אחר

בדברי ההסבר להצעת החוק (חוק לתיקון פקודת הנזיקין (מס' 7), התשנ"ב-1992, ה"ח 2104, עמ' 172) נרשם כי : "נוכח היתגברות תקיפות כלבים על עוברי אורח, יש לראות בבעליו של כלב אחראי באופן מוחלט למעשיו. רק כך יגבר הסיכוי כי בעלי הכלבים יעשו את הדרוש למנוע תופעות אלה". הסעיף אינו עוסק בשאלת ההתרשלות, ודי להוכיח כי הנתבע הוא הבעלים או המחזיק דרך קבע של הכלב וכי נגרם נזק גוף.

שנית, הטלת מיגבלות על כלב כגון רצועה ומחסום פה מאפשרת לשלוט על היתנהגותו גם כאשר הוא מותקף על ידי כלב אחר ולא לגרום להסלמת המצב.

...

על כן, אני סבור כי התובעת עצמה נושאת באשם מוסרי לארוע גם אם אחריותה פחותה מאחריותו של הנתבע שהוא כאמור הגורם העיקרי לאירוע.

בנסיבות המקרה אני סבור שיהא זה ראוי להטיל עליה אשם תורם בשיעור של 30%.

סיכום על כן אני מקבל את התביעה בחלקה.

אין שאלה של רשלנות תורמת, באשר החוק קובע כי אחריות בעל כלב הנה אחריות קפידה.

הגנות (תיקון: תשנ"ב) בתובענה לפי סימן זה לא תהא הגנה לבעלים, אלא אם כן הנזק נגרם עקב אחד מאלה - (1) היתגרות של הניזוק בכלב; (2) תקיפת הניזוק את הבעלים, את בן זוגו, הורו או ילדו; (3) הסגת גבול של הניזוק במקרקעין של הבעלים".

הנתבעת טענה כי הסתובבה מיד כששמעה את הנביחות, ראתה את התובעת מנסה למשוך את הכלבים לתוך הבניין, מוועדת ונופלת, ולקחה את כלבתה מהמקום עם שני הכלבים הקטנים, לאחר שלא היה דבר אחר לעשות למעט להרחיק בין הכלבות היריבות.

...

אני קובעת כי לייקה, הכלבה של הנתבעת, נכנסה לשטח הפרטי של בית התובעת, ללא רצועה.

הסיכום הינו כי אני מקבלת את טענת התובעת לפיה הכלבה של הנתבעת נשכה את הכלבה שלה, ומחייבת את הנתבעת לשלם לתובעת את הסך 1,000 ₪ בגין הטיפול בכלבה.

אני דוחה את התביעה לפיצוי התובעת בגין הנשיכה או השריטה ברגלה בשל אי הרמת נטל ההוכחה כי כלבת הנתבעת היא שנשכה את התובעת או הפילה אותה (ראו מקרה דומה שנדון בת.ק. (תל-אביב-יפו) 7412-11-11 איגור ז'ולנה נ' אליהו תשובה ואח', 6.11.2012, מופיע בנבו).

עניין זה נידון במליאת הכנסת עוד לפני כ-30 שנה, ולהמחשת "שידרוג" האחריות לאחריות אבסולוטית, הדגיש ח"כ אברהם בורג, מציע תיקון 7 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] , התשנ"ב -1992 (ובגלגולו הקודם חוק פיצויים של נזקים שנגרמו על ידי כלב, התש"ן-1990) שעניינו נזקים שנגרמו על ידי כלב, בדיון מוקדם במליאה כי יש להטיל אחריות מוחלטת על בעל כלב לפצות את הניזוק למעט הסייגים המופיעים בחוק.

יחד עם זאת, מקום בו לא נתקיימו תנאי העוולה, עדיין לא סגורה לפני התובע לתבוע מכוח עוולות אחרות בפקודת הנזיקין או מחוצה לה. דומה כי הרעיון הטמון בהטלת אחריות מוחלטת הוא גילום הסיכון שהחברה מוכנה לקחת על עצמה על מנת לאפשר לעצמה לגדל כלבים בדומה לרכבים שהדרך למנוע לחלוטין תאונות דרכים היא למנוע נהיגה בכבישים וזוהי אינה פעולה חברתית רצויה ועל כן בבחינת תחשיב של תועלת מול עלות, זהו פיתרון כלכלי שהחברה יכולה להיתמודד איתו ויש בו משום הסדרת תקן היתנהגותי בחברה.

...

אומנם המוציא מחברו עליו הראיה ועל התובע, ככלל, לעמוד במאזן ההסתברותי הנדרש במשפט האזרחי כי כלב הנתבע הוא אשר נשכו, ומקום בו כפות המאזניים מעויינות, הרי שיש לדחות את תביעתו.

אני סבורה כי הכנסת כלבו של הנתבע תחת הגדרת "כלב מסוכן" והעובדה שלא היה לו זמם והוא אשר התקרב לכלב התובע, מעבירים יחד את הנטל לנתבע להוכיח שכלבו שלא נשך את התובע.

על כן, אני מקבלת את התביעה והנתבע יפצה את התובע בהוצאות טרחה ועגמת נפש בסך כולל של 3000 ₪, תוך 30 יום מהיום.

נקבע כי הוכחת אשמה בסעיף 338(6) כרוכה בהוכחת רמת רשלנות אשר, כפי שנקבע בפס"ד אבנת הנ"ל, חמורה מזו הנדרשת בתביעת נזיקין אזרחית, ואולם נמוכה מזו שנקבעה בחיקוק אחר – פקודת הכלבת".

בנוסף – מטילה פקודת הנזיקין (בסעיף41א) אחריות מיוחדת על בעלי כלבים לפצות בגין נזק שגרם כלב בבעלותם, אף אם לא התרשלו.

...

בפתח דברי אני מודיעה כי החלטתי לזכות את הנאשם.

לאחר ששמעתי את העדים ועיינתי במוצגי הצדדים, שקלתי את טענות הצדדים כפי שהוצגו בסיכומיהם, בשים לב להוראות החוק והפסיקה, לגבי סעיפי האישום ובהקשר לנסיבות האירוע, מצאתי, כאמור, כי לא עלה בידי המאשימה להוכיח מעל לכל ספק את האישום על עבירותיו, וכי גרסת הנאשם, שהוצגה עוד בחקירתו במשטרה, עוררה כשלעצמה ספק באשר לטענה כי התרשל.

מצאתי איפה להביא לסיום את דבריו של כב' השופט שפירא באותו עניין, דברים שיפים, לדעתי, גם לענייננו – "סבור אני כי כאשר מביאים בחשבון את הצעדים שנקט הנאשם למניעת הסכנה, צעדים שאמנם לא הספיקו, כפי שהתברר בדיעבד, אין מקום להכתימו בכתם ההרשעה. העובדה שהכלב הערים עליו ועל המיגון שבנה סביב חצריו ומצא את הדרך לצאת את החצר אינה מעידה כי הוא לא נקט אמצעים סבירים כנדרש, וכפי שיכול היה האדם הסביר לצפות מראש. בהתאם סבור אני כי באמות המידה של המשפט הפלילי אין מקום להטיל בנאשם את כתם ההרשעה. ככל שיידרש הדבר ניתן יהיה לדון ולקבוע את אחריותו למעשה במסגרת ההליך האזרחי. בהחלט יתכן, ואיני קובע דבר בעניין זה, כי שם לא תעמוד לו ההגנה שעומדת לו בהליך זה שבפנינו." לנוכח כל האמור לעיל - כאמור, הנאשם זכאי.

התובע הגיש תביעה כנגד הנתבע ע"ס של 5,155 ₪, עקב נזקים שנגרמו לו כתוצאה מפגיעה גופנית לכלבו, בעת שזה שהה בפנסיון בבעלותו של הנתבע.

התובע היתייחס בתביעתו גם לטענות הנתבע בדבר המסמך עליו חתם בנו בעת שהכלב הגיע לפנסיון, לעניין אחריות בעל הכלב בעת שהיית הכלב בפנסיון , ולטענתו אין חתימה ליד סעיף זה. לעניין ניזקי התובע, סכום התביעה כלל החזר כספי על הכנסת הכלב לפנסיון (900 ₪) , עלות הטיפול של הוטרינר (670 ₪) , אובדן ימי עבודה והשתכרות (2,000 ₪) , שכ"ט עו"ד שניסה להגיע לפשרה (500 ₪ בתוספת מע"מ) עוגמת נפש והוצאות.

על הנתבע, כבעל הפנסיון , היה לוודא מהו בדיוק הטיפול המוענק לכלב והאם עובדיו ממלאים אחר הוראותיו.

...

הווטרינר בן זקן מכיר את שני הצדדים, לא היה לו אינטרס להעיד כנגד צד כלשהו, עדותו הינה בבחינת עד ניטרלי ועשתה עלי רושם מהיימן, ולפיכך אני מקבלת אותה במלואה.

סה"כ ישלם הנתבע לתובע סך של 1,670 ₪.

בנוסף ישלם הנתבע ישירות לווטרינר פביאן בן זקן את שכר בסך של 350 ₪.