אחריות בנק בגין שיקים מזויפים על פי כללי ניהול בנקאי תקין

ביום 24.10.13 קיבלה התובעת את השיקים דנן, וכנגדם הוציאה התובעת לפקודת מר רפאל אריה רוקח, בעלת של הנתבעת, "קבלת שיקים לניכיון מס' 22368". יובהר כי על פי הקבלה שהוצאה כאמור, נימסר שיק נוסף על סך של 27,200 ₪ שנמשך מחשבון הנתבעת, ותאריך פרעונו 6.11.13, אולם שיק זה לא נכלל בשתי הבקשות לבצוע שטר שהגישה התובעת, כאמור.

מעבר לנדרש, טענה התובעת להיותה אוחזת כשורה, משקיבלה את השיקים לפני מועד פרעונם, כאשר הם תקינים לפי מראם, ונתנה תמורה בעד השיקים.

הנתבעת העידה כי בעלה היה אחראי על ניהול העניינים הכספיים, "הפקיד כספים לחשבון" (פרוטוקול, עמ' 7 שורה 11),ודאג שיהיה כסוי לשיקים שנמשכו מחשבונה.

גירסתה של הנתבעת בתצהירה לפיה אין היא חתומה על השיקים, מובילה למסקנה כי לכאורה הבנק משך מחשבונה סכומי כסף רבים שלא כדין, בהסתמך על שיקים מזויפים.

קיומו של קשר נישואין מצדד בקיומה של הרשאה בין הנתבעת לבעלה, מן הסוג שנידרש לחיובה של הנתבעת בגין השיקים: "כמו בדין הכללי, גם בדיני שטרות עשויה הרשאה להווצר על-ידי היתנהגות, וככל שהקשרים בין השולח לבין מי שנחזה כשלוחו הדוקים יותר, כן תהא נטייה להסיק על קיומה של הרשאה. הרשאה נוצרת בדרך זו, בעיקר במקרה של שותפים, בני זוג או עובד בכיר בחברה" {שלום לרנר דיני שטרות 340 (מהדורה שניה)}.

בתצהיר מנהל התובעת נטען כי "כנגד השיקים נשוא עסקת הניכיון, נתנה התובעת 2 שיקים ע"ס 50,000 ₪ כ"א, לפקודת מלונות רפאל בע"מ, אשר ניפרעו על ידי הבנק בו מיתנהל חשבונה של התובעת, ויתרת העסקה קוזזה כנגד שיקים חוזרים." אני סבורה כי השיקים שהמציאה התובעת קשורים בהחלט לעיסקת הניכיון שנערכה באותו יום, אם כי אופן רישום העסקה לא הובהר בצורה מלאה.

...

אף אם נלך לשיטתה של הנתבעת, כאמור בסיכומיה, אני סבורה כי לא עלה בידי הנתבעת לסתור את חזקת התמורה.

מכאן עולה המסקנה שאילן פעל בעסקה כשלוחו של אחיו.

לאור כל האמור לעיל, אני דוחה את ההתנגדויות שהגישה הנתבעת.

בעקבות מעשי ההונאה, שנסמכו על מסמכים מזויפים אותם הכין מרציאנו, העבירה מנורה ביום 14.03.2013 בהעברת מיסלקה בין בנקאית אוטומאטית, את כספי קופת הגמל של לקוח שלה שנפטר - 1,371,892.94 ₪ - לחשבונה של החברה במקום לחשבונה של אלמנתו יורשתו.

החל מיום 17.03.2013 משך גניש מחשבון החברה את כל הסכום לעיל בדרך של ניכיון שיקים, שאת תמורתם קיבל במזומן.

מנורה, שגילתה לאחר מספר חודשים כי כספי קופת הגמל נחמסו והועברו לחשבון זר בבנק המערער, השילה מעצמה כל אחריות, אותה גלגלה אל עבר הבנק, ודרשה ממנו את השבתו המיידית של הסכום שבמחלוקת: "... מאחר שהתשלום בוצע בשל הטעה כאמור לעיל, ומאחר שידעתם, או היה עליכם לדעת, כי מדובר בהעברה לחשבון שפרטיו אינם תואמים הפרטים... היה עליכם להשיב באופן מיידי את הכספים לאחר קבלתם, או למיצער היה עליכם ליצור קשר עם החברה ולבדוק עמה שמא נפל טעות בפרטי החשבון... לאור האמור לעיל, הינכם נדרשים בזאת לחייב את החשבון השגוי בסכום העברה ולהשיבו באופן מיידי"(מכתב מנכ"ל מנורה לבנק מיום 03.06.2013).

כפי טענתו בבית משפט קמא, כך גם בעירעור, סומך הבנק את זכותו לחייב את חשבון החברה בסכום שהופקד בו במירמה, בהוראות החוזיות שבמסמך התנאים הכלליים, הן הוראת סעיף 4.6(ב) הקובע כי: "בעלי החשבון מורים בזה לבנק ומייפים בזה את כוחו באופן בלתי חוזר לחייב מעת לעת את החשבון ו/או כל חשבון אחר המתנהל ו/או שיתנהל בבנק על שם בעלי החשבון ו/או על שם אחדים מהם, לבד או יחד עם אחר/ים, בכל סכום מסכומי החוב שיגיע לבנק מבעלי החשבון במסגרת אותו חשבון, וזאת בכל מועד בו יהיה הבנק זכאי לידרוש את פרעונו של אותו סכום. ואף אם חיוב כאמור יגרום ליצירה או להגדלה של יתרת החובה בחשבון ו/או בכל חשבון אחר כאמור", אך ביחוד בהוראת סעיף 5.13 לפיה "היה הבנק סבור כי פעולה כלשהיא נרשמה בטעות בחשבון או שנפלה טעות ברשום כלשהוא בחשבון לרבות עקב סכום שגוי, מועד שגוי, שער שגוי, ערך נקוב שגוי וכו', או כי פעולה כלשהיא לא נרשמה בחשבון עקב טעות יהיה הבנק רשאי בכל עת לתקן את הטעות והנובע ממנה. התיקון יבוצע על ידי חיוב ו/או זכוי החשבון, הכל לפי העניין ובהתאם לנסיבות המקרה, ובכפוף להוראות בנק ישראל". הבנק הוסיף והפנה לסעיף 3 להוראת ניהול בנקאי תקין [3] (12/95) "רישום שגוי בחשבון הלקוח" לפיה "גילה בנק רישום שגוי בחשבון לקוח, יתקן את הרישום השגוי על פי הערך הנכון, וכן יתקן, בערכים מתאימים, את כל רשומי הריבית שנעשו עקב הרישום השגוי". עמדתי היא שבדין קבע בית משפט קמא כי אין לראות, בנסיבותיו המיוחדות של העניין, "טעות ברשום" בזיכוי חשבון החברה בכספי מנורה, וממילא אין לראות בחיוב החשבון בסכום הזיכוי משום "תיקון הטעות", משאין המדובר בפרט שגוי שהוזן לחשבון עקב שגיאה בהקלדת מספר, זהוי נתון מספרי, או חישוב אריתמטי שגויים מאלו המפורטים בסעיף 5.13 לתנאים הכלליים – "סכום", "מועד", "שער", "ערך נקוב". לא זו אף זו, סעיף 1 להוראות ניהול בנקאי אליו הפנה הבנק עצמו, המחייבות את הצדדים גם במישור החוזי, על פי הסיפא של סעיף 5.13 לתנאים הכלליים, מחריג מפורשות רישום שגוי שניגרם ע"י צד שלישי: "בהוראה זו מפורטים הנהלים שעל הבנקים לנהוג לפיהם לתיקון רישומים שגויים בחשבון הלקוח, הנובעים מטעותו של הבנק. אין הוראה זו דנה ברישומים שגויים שנגרמו על ידי צד שלישי, כגון זכוי חשבון לקוח על ידי מעביד בגין שכר, או חיוב על פי הרשאה שלדעת הגורם המזכה או המחייב נעשו בטעות וכד'". הבנק טוען בפנינו כי בגדר "טעותו של הבנק" לעיל נכלל גם כשל במנגנון ההגנה אשר נועד לדחות פעולות שנגרמו עקב טעויות של "הגורם המזכה". דא עקא, שהדוגמאות המובאות בהוראה לעיל ל"רישומים שגויים שנגרמו על ידי צד שלישי" עליהם לא חלה סמכות התיקון, כוללות הן פעולה שנעשתה במישרין על ידי צד שלישי ("זכוי... על ידי מעביד..."), הן פעולה שביצע הבנק לפי הוראות אותו צד שלישי ("חיוב על פי הרשאה").

...

ויודגש: הבנק לא אמור היה לעמוד חסר אונים מול דרישת מנורה ולהיעתר לה כהרף עין, משבארגז הכלים שלו מצויים אמצעים משפטיים מוכרים בדין לפתרון המצב המביך אליו נקלע, לרבות הגשת הליך של טען ביניים על מנת שבית המשפט הוא שיכריע בזהות הזכאי לכספים (כפי שננקט למשל בע"א 263/70 בנק ליצוא בע"מ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פ"ד כד(2) 673).

אני מסכים כי אילו היה מדובר בטעות של צד שלישי, מנורה, בלבד, אזי הבנק לא היה רשאי להשתמש בהוראות הללו כדי לתקנה, אך כאשר מדובר גם בטעות של הבנק, אין בצירופה של טעות הצד השלישי כדי לשלול מהבנק את זכותו לתקנה בהתאם להוראות הנ"ל. יונה אטדגי, שופט השופטת ע. ברקוביץ: מצטרפת לתוצאה, לפיה דין הערעור להתקבל.

עידית ברקוביץ, שופטת התוצאה הערעור מתקבל.

כללי הנאשם הורשע על פי הודאתו, בעובדות כתב האישום המתוקן בעבירות על פי פקודת מס הכנסה (נוסח חדש), התשכ"א- 1961 (להלן: "פקודת מס הכנסה"), חוק מס ערך מוסף, התשל"ו- 1975 (להלן: "חוק המע"מ") ופקודת פשיטת הרגל (נוסח חדש), תש"ם- 1980 (להלן: "פקודת פש"ר"), לאחר שהודה בהעלמת הכנסות מרשויות המס והמע"מ ואי גילוי נאות על נכסיו במסגרת הליך פשיטת רגל שבו נקט.

בתקופה האמורה במסגרת עבודתו ביצע הנאשם פרויקטים שונים וקיבל עבורם תמורה, אשר בגינה היה חב בניהול ספרי חשבונות, בהגשת דוחות תקופתיים ובתשלום מס כנדרש על פי פקודת מס הכנסה וחוק המע"מ. הנאשם הפר חובתו זו, ולא דיווח על ההכנסות שהפיק מעבודתו משנת 2014 ועד חודש יולי 2015.

במסגרת ההליך הוטלו על הנאשם הגבלות שונות, כשהוא היה רשאי לנהל חשבון בנק ביתרת זכות בלבד, ללא שימוש בכרטיסי אשראי או בשיקים, וכן נידרש להגיש לכונס הרישמי דוחות דו חודשיים על הכנסותיו והוצאותיו.

המאשימה עמדה גם על החומרה בבצוע עבירות הפש"ר כמפורט באישום השני, הפניתה לערכים החברתיים שנפגעו ובהם זכויות הקניין של הנושים, הזכות לחיי מסחר תקינים והצורך לשמור על פעילותה התקינה של מערכת המשפט.

אשר לעבירות עפ"י פקודת הפש"ר, המאשימה הפניתה למקרים בהם הורשעו הנאשמים בעבירות אלו לצד עבירות אחרות שחלקן חמורות יותר: בת"פ (מחוזי באר שבע) 57563-11-13 מדינת ישראל נ' אפרים בן כליפה (15.11.15), הורשע הנאשם על פי הודאתו ב- 4 אישומים שכללו עבירות רבות של קבלת דבר במירמה בנסיבות מחמירות, זיוף והונאה (שאינם רלוואנטיים לענייננו).

לאור כל האמור, בשים לב למקבץ העבירות בהן הורשע הנאשם, בהיתחשב בנסיבות הקשורות בבצוע העבירות, בערכים החברתיים שנפגעו ומידת הפגיעה בהם, כמו גם מדיניות הענישה בעיקר בעבירות המס, אני קובעת כי מיתחם הענישה ההולם בנסיבות אלו נע בין 12 – 36 חודשי מאסר בפועל לא מצאתי כי יש לסטות מהמתחם לעיל מטעמי שקומו של הנאשם והפרוגנוזה החיובית עליה הצביע שירות המבחן.

העונש הראוי בתוך המיתחם לצורך קביעת העונש הראוי לנאשם בתוך המיתחם, בהתאם לסעיף 40יא' לחוק העונשין, יש להיתחשב בנסיבות שאינן קשורות בבצוע העבירות; לצורך כך נתתי דעתי לעברו הנקי של הנאשם, להודאתו המידית בעבירות ונטילת האחריות עליהן בהזדמנות הראשונה באופן שחסך זמן יקר מכל המעורבים.

...

ברע"פ 1717/14 יאיר ליזרוביץ נ' מדינת ישראל (30.3.2014) נאמר בהקשר זה: "...נקבע לא אחת כי יש להתייחס בחומרה יתרה לעבירות המס, בשל הפגיעה באינטרסים חברתיים חשובים כתוצאה מביצוע עבירות אלו, היינו: פגיעה בקופת המדינה ובערך השוויון בין האזרחים הנדרשים לשלם מס אמת. חומרה זו הובילה לגישה לפיה בעבירות המס יש ליתן משקל מכריע לאינטרס הציבורי, ובכלל זה לשיקולי ההרתעה, ולהעדיף אותו על פני נסיבותיו האישיות של הנאשם...". (בעמוד 5) ברע"פ 9004/18 מאיר יצחקי נ' מדינת ישראל (31.12.18), צוין: "בית משפט זה חזר ועמד על חומרתה של עבריינות המס, אשר נובעת מפגיעתה הקשה במשק, בכלכלה ובמגוון היבטים חברתיים הנוגעים לנטל תשלום המיסים, כמו גם מהקושי הרב שבחשיפתה. נפסק לא אחת, כי יש ליתן לחומרה זו ביטוי ממשי במסגרת גזירת עונשו של מי שהורשע בעבירות אלה, תוך מתן עדיפות לשיקולי הרתעה ולאינטרס הציבורי שבהחמרת הענישה על פני נסיבותיו האישיות של הנאשם, וכאשר נקודת המוצא היא כי העונש ההולם בעבירות אלה הוא מאסר בפועל..." (בעמוד 8) עם זאת ניכר שגם בעבירות אלו קיימים טווחי ענישה רחבים המשתנים בהתאם לנסיבות הקונקרטיות של כל מקרה, ונגזרים בין היתר מסכומי העבירות, מידת התחכום והתכנון בביצוען, הסרת המחדלים ועוד, כפי שנקבע בעפ"ג (מחוזי ירושלים) 800-05-15 מחמד גולאני נ' מדינת ישראל (24.08.15): "כבר נפסק, לא אחת, כי בעבירות כלכליות – בכלל, ובעבירות מס – בפרט, גובר משקלם של האינטרס הציבורי שבהחמרה בענישה ושל שיקולי ההרתעה, על-פני נסיבותיו האישיות של הנאשם... נוכח חומרת העבירות הנדונות, הנזק שהן מסבות לאוצר המדינה, קלות ביצוען והקושי בחשיפתן ובאיתור מבצעיהן – מן הראוי להטיל בגינן עונשי מאסר בפועל ממושכים בצד קנסות כבדים. עמדה עונשית זו מתחייבת בעיקר משיקולי גמול והרתעה... זאת אף אם מדובר בנאשמים ללא הרשעות קודמות ובמי שהתנהלו באופן נורמטיבי במהלך השנים... עם זאת, גם במסגרת מדיניות הענישה המחמירה האמורה, נדרש בית-המשפט בגדרה של הענישה האינדיבידואלית, לאזן בין שיקולי הכלל לבין שיקולי הפרט... בנוסף, יש להתחשב לקולא בעניינם של נאשמים המודים בביצוע העבירות, מביעים חרטה עליהן ומביאים לחסכון ניכר בזמן שיפוטי; וכן, ובעיקר, כאשר הללו מסירים את המחדל ומסלקים חובם לרשויות המס עד ליום גזר-הדין... אם כי הסרת המחדל היא גורם מקל אך לא מכריע, שכן אין מדובר במעשה חסד שעשו הנאשמים אלא בפירעון של חוב שניתן היה לגבות מהם גם בדרכים אחרות... מדיניות ענישה מחמירה זו, המחייבת הטלת מאסרים בפועל, בצד קנסות מכבידים, מיושמת הן בעבירות של העלמות מס לפי פקודת מס הכנסה והן בעבירות על חוק מס ערך מוסף. על-רקע האמור, מוטלים בדרך כלל עונשי מאסר ממושכים בגין עבירות מס; כאשר מובן, כי כל מקרה נבחן בהתאם לנסיבות הקונקרטיות שלו ולנסיבותיו האישיות של הנאשם". (עמוד 6 ו- 7) ואכן, גם במקרים אחרים של עבירות מס אשר יש בנסיבותיהם ובהיקפם של סכומי ההשמטה דמיון מסוים לענייננו, ניתן למצוא עונשים שונים כמשתקף מהפסיקה הענפה שהציגו הצדדים, כשכל צד הביא כמובן את המקרים התומכים בטיעוניו - המאשימה שהפנתה למקרים דומים בהם הוטלו עונשי מאסר בפועל (שבחלקם לא הוסרו מחדלי הנאשמים), ואילו ב"כ הנאשם שהפנה לגזרי דין שהסתפקו בענישה של מאסר לריצוי בעבודות שירות: בת"פ (שלום י-ם) 51262-10-12 מדינת ישראל נ' תורקי כונבר (01.07.15) הנאשם הורשע על פי הודאתו בביצוע עבירות רבות לפי פקודת מס הכנסה.

לאור כל האמור, בשים לב למקבץ העבירות בהן הורשע הנאשם, בהתחשב בנסיבות הקשורות בביצוע העבירות, בערכים החברתיים שנפגעו ומידת הפגיעה בהם, כמו גם מדיניות הענישה בעיקר בעבירות המס, אני קובעת כי מתחם הענישה ההולם בנסיבות אלו נע בין 12 – 36 חודשי מאסר בפועל לא מצאתי כי יש לסטות מהמתחם לעיל מטעמי שיקומו של הנאשם והפרוגנוזה החיובית עליה הצביע שירות המבחן.

לאור כל האמור, בהתחשב בטיב העבירות ובנסיבותיהן, במתחם הענישה שנקבע לעיל, בנתוניו האישיים של הנאשם ובתסקירי שירות המבחן, אני גוזרת על הנאשם את העונשים הבאים: א. 14 חודשי מאסר בפועל.

יוער כי לזכות החשבון הופקד ביום 2.2.2018 שיק על סך 190,000 ₪, ואולם במצב זה כפי שהעיד העד מטעם הבנק ומאחר שלא חלפו שלושה ימים בין הפקדת השיק ובין מועד פירעון השיקים שהוצגו, היה אמור הבנק להחזיר את אותם שיקים.

למעשה הנתבע אישר בעדותו כי מבחינתו הבנק נהג כשורה כאשר כיבד את השיקים שהוצגו בחשבון ביום 1.2.2018 ו-2.2.2018, ואולם טען שעל הבנק הוטלה האחריות לבדוק את הנושא במסגרת שלושת הימים בהם ניתן להחזיר את השיקים ובהם יום 4.2.2018 בו התגלה שהשיק שהופקד לזכות החשבון אינו תקין (עמ' 59 ש' 16-30).

בשים לב להתנהלות זו בחשבון וכן לעדותו של הנתבע, אינני סבור שהבנק הוכיח קיומו של נוהג שלפיו נפרעים שיקים גם בהעדר כסוי במסגרת פעילותה העסקית של הנתבעת וניהול החשבון.

בהקשר לקשר שבין חובת הזהירות של הבנק וחובת הלקוח אפנה לפסיקת בית המשפט העליון בדנ"א 1740/91  בנק ברקליס דיסקונט בע"מ נ. שרגא פרוסט קוסטמן ואח', פ"ד מ"ז (5) 31 בעמ' 64: "בנק חייב חובת זהירות כלפי לקוחו, אך גם לקוח חב חובת זהירות כלפי הבנק, וחובתו זו מוכרת מזה זמן. החובות הן איפוא הדדיות, ומקורן, בראש ובראשונה, בחוזה שבין השניים (ראה, למשל, פג'ט, בעמ'  161ואילך,  221ואילך). ואולם גם בלא קשר לחובתו זו של לקוח כלפי בנק, אם באחת הכרנו בחובת זהירות של בנק כלפי לקוחו - חובת זהירות השתולה, אמנם, בחוזה שבין השניים אך שורשיה בדיני הנזיקין הכלליים - לכאורה חייבים אנו להוסיף ולומר כי באותו הקשר נכיר אף בדוקטרינת האשם התורם. דומה עליי, כי הכרה בחובת זהירות בלא לרככה בדוקטרינת האשם התורם תסיג אותנו מאה שנים לאחור, וכזאת לא יעלה על הדעת. על-פי גישה זו, בדין שבמקומנו ובזמנינו דוקטרינת האשם התורם בנויה אל תוך חובת הזהירות והרשלנות, ואל אשר תלך זו אף זו תלך. אכן, אף במשפט ליפקין [12] הועלתה טענה זו של אשם תורם, ובית המשפט היה נכון עקרונית להכיר בה, שם, בעמ'  1360מפי השופט מיי.

למותר לומר שדוקטרינת האשם התורם עדיפה כמה וכמה מונים על דוקטרינת המניעות, שמקובל להחילה בנושאים מסוימים (כגון בזיוף שיקים) על יחסי בנק ולקוחו; שדוקטרינת המניעות הנה "טוטלית" על-פי עצם טיבה - "הכול או לא כלום", ממש כעוולת הרשלנות בתקופה שאשם תורם היה בו כדי לשלול זכות מכול וכול - ואילו דוקטרינת האשם התורם יש בה כדי לעשות צדק בין הנצים על דרך של ריכוך והקהיית עוקץ; כך בעניינינו וכך באותם נושאים אחרים ביחסי בנק ולקוחו.

...

זאת ועוד, מהוראות ההסכם והמראיות שהוצגו לגבי נסיבות חתימתו, עולה שמטרתו העיקרית היתה להסדיר מנגנון תשלום באמצעות המחאת חיוב צד ג' (אשר בסופו של דבר לא צלח).

סיכום: לאור האמור אני מקבל את התביעה בעניינה של הנתבעת ומורה כי זו תשלם לתובע סכום בסך 188,743 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה החל מיום 15.7.2018 ועד לביצוע התשלום בפועל.

בשים לב לכך, בנסיבות המקרה, לאור תוצאת ההליך וקביעות העובדה שתוארו, ולגבי במישור היחסים בין התובע לנתבע, אני קובע כי כל אחד מהצדדים יישא בהוצאותיו.

עוד מוסיף הבנק כי מאחר והשיקים ניראו תקינים למראה ולא עוררו כל חשד לבצוע זיוף כלשהוא, הרי שבדין הם כובדו על ידו, ולא נוצרו נסיבות בהן היה מוטל על הבנק לוודא עם החברה או ליצור קשר עם נציגיה כדי לוודא אם אכן מדובר בשיקים תקינים.

תקן 501 איננו מגדיר סחרות של שיקים ולא נועד לשנות את פקודת השיטריות או את ההלכה הפסוקה, אלא הוא מגדיר את האופן שבו יודפסו שיקים, בהתאם להוראות כל דין, לרבות החוק לצימצום שימוש במזומן, כי לשיקים נשוא הדיון לא הייתה כל מניעה לכבד אותם אף לאחר כניסת התקן לתקוף, כי לא מוטלת על הבנק החובה לבדוק את התאמת השיקים לאותו תקן, כל עוד הם עומדים בהוראות כל דין , ואין כל סיבה להחזרתם על פי כללי המסלקה, כי העידר המלבן עם הכיתוב המתריע בפני שינויים מסויימים בשיק, איננו גורם שהיה עליו לעורר חשד לזיו, כנטען ע''י החברה.

טיעון זה אין לקבל, העובדה שהבנק פעל על פי בקשת החברה, ובקש לבטל את החיוב, בשל הטענות שהחברה העלתה, על אף שהטענה הועלתה בשלב מאוחר, ומכאן שהניסיון לא צלח, אין בכך כדי להשליך על הודאה באחריות כלשהיא של הבנק כי הוא טעה או התרשל, עת כיבד את השיקים .

מהתצהירים של נציגי החברה, מר גזאל חלבי מנהל החברה, בנו מר איימן חלבי העובד כמהנדס בחברה, וגב' אולפת נסר אלדין, מנהלת חשבונות בחברה, עולה כי הנפרעת עלפי השיקים איננה ידועה לחברה, כי שני שיקים, עם אותם מספרים כמו השיקים נשוא התביעה, נמשכו לפקודת לקוחות/ ספקים של החברה, כאשר שיק אחד הוצג לפירעון כשמועד פירעונו 30/6/2020 והוא היה מופקד בחשבון הבנק של הנפרע , ואילו השיק השני, עד למועד חתימת מר איימן חלבי על תצהירו, לא הוצג לפירעון, והוא היה עדיין בחזקת החברה,(לפי חוות הדעת של המומחית מטעם החברה שיק זה שמועד פירעונו 30/3/2020 בוטל ע''י החברה והוא היה בחזקתה), כי אופן כתיבת השיקים הנהוגה בחברה שונה מצורת עריכת השיקים נשוא התביעה, וכי עם גילוי עובדת קיומם של שני השיקים עסקינן, נעשתה הפנייה לבנק, וכן הוגשה תלונה למשטרת ישראל בגין זיוף השיקים, חקירה אשר לא הניבה דבר.

בעיניי עולים אף סימני שאלה רבים באשר לעניין הוצאת השיקים כאן, כאשר לא נטען כי זוייף פנקס שיקים שלם, אלא שני שיקים בלבד, בסכומים שאינם גבוהים במיוחד, התלונה במישטרה לא קודמה, לא הוגשו מסמכים כלשהם מהם ניתן ללמוד אודות זהות החברה הנפרעת על פי אותם שיקים, ועל כן, בבסיס הוצאת השיקים נותרנו עם סימני שאלה רבים כאשר הנסתר עולה על הגלוי, ולא הונח בסיס לטענה בדבר הזיוף או היתנהלות בלתי תקינה של הבנק.

...

לפי המסקנה של גב' רוקח, השיקים עסקינן, קיימת סבירות כי הם נחתמו ע''י מר חלבי, וכי קיימת התאמה בין החותמות.

גב' רוקח פירטה באריכות בחקירתה את הנימוקים שהביאו אותה למסקנה אותה הסיקה, ובחקירתה הנגדית ניתן לראות בוודאות כי היא עומדת על מסקנותיה, תוך מתן נימוקים מפורטים וברורים לאותה תוצאה, כך שאין בחקירה הנגדית כדי לפגום במשקל שניתן לייחס לחוות דעתה אלא דווקא ההיפך.

לאור כל האמור לעיל, הגעתי לכלל מסקנה כי החברה לא הניחה תשתית ראייתית מספקת לביסוס טענותיה, ותביעתה, ועל כן, דין תביעתה דחייה , וכך אני מורה.