אחריות בנזקי גוף בעבודה: מחלוקת על רשלנות והדרכה

לפני תביעה לפצוי ניזקי גוף בגין תאונה בעבודה שאירעה ביום 20.11.2014.

למרות שבכתב-ההגנה הוכחש קרותה של התאונה, כיום אין עוד מחלוקת על כך שהיא אירעה לתובע באתר הפרויקט, במועד שנטען.

נטען שהתאונה אירעה בשל רשלנות התובע, תוך שאשמו מנתק כל קשר סיבתי בין פציעתו לבין הנתבעות, ולמצער מדובר באשם תורם מכריע.

נטען כי הצד השלישי (להלן גם שפיר הנדסה) היה הקבלן הראשי בפרויקט, מבצע הבניה ומנהל העבודה בו, ואף פיקח על העבודות באתר; אם תוטל על הנתבעות חבות כלפי התובע, אזי על הצד השלישי לשפותן בשל כך. מחלוקת נוספת בין הנתבעות לצד השלישי התגלעה במישור הבטוחי; נטען כי הכסוי הבטוחי של שפיר הנדסה, במסגרת פוליסת חבות מעבידים, הורחב לכסות את חברת אגס, זאת בכיסוי ראשוני שקודם לכל כסוי בטוחי אחר.

לא נחקרו מומחי הצדדים או מומחה בית-המשפט; עיקר המחלוקת היתמקדה בנסיבות התאונה ובזיהוי הגורם האחראי לה. לא עלה בידי הצדדים לגבש הסכמה שתייתר את ההכרעה, לפני הבירור העובדתי או אחריו.

דיון והכרעה כך תוארה התאונה בכתב-התביעה: "ביום 20.11.2014 במהלך עבודת התובע בשרות הנתבעת לבניית גשר בכביש 6 באיזור באר שבע לפתע ותוך כדי עבודת התובע דרך התובע על תבנית מעץ אשר היתה קשורה בין שני עמודים ואז לפתע נישברה התבנית ונפל התובע מגובה של כ 2 מטרים [...]" [שם, בסע' 3].

...

יחד עמה נדחית ההודעה לצד שלישי.

התובע ישלם לנתבעות את הוצאות ההליך בסך 10,000 ₪ בגין שכר מומחה הנתבעות ומומחה בית-המשפט, אגרת הודעה לצד שלישי ושכר התייצבותו של עד הנתבעות, ושכ"ט עו"ד (כולל מע"מ) בסך 20,000 ₪, שניהם בערכי יום פסק-הדין.

הנתבעות תשלמנה לצד השלישי שכ"ט עו"ד (כולל מע"מ) בסך 5,850 ₪, בערכי יום פסק-הדין.

תביעה לניזקי גוף, בגין תאונת עבודה, שבמרכזה, ובנוסף על שאלת האחריות וגובה הנזק, השאלה האם התובעת צריכה לבחור בין שני מסלולי תביעה: מסלול תביעה לפי פקודת הנזיקין או מסלול תביעה לפי חוק שירות המדינה (גמלאות) [נוסח משולב], תש"ל – 1970 (להלן: חוק הגימלאות ).

שאלת האחריות אין מחלוקת בין הצדדים כי ארון נפל באופן מפתיע על התובעת.

בעיניין דג הועבר נטל השיכנוע, בתביעה לנזק שניגרם למכונית למנוף של מכונית מגויסת, שלא הייתה התרשלות על סמך הממצא הבא: "אין דרכם של מנופים מורכבים על רכב להפגע מעצמם, ובעיקר לא כאשר המנוף גופו כלל אינו בשימוש, כפי שהיה המקרה כאן, כשהרכב שימש להובלת מפקדים. וכאשר נפגע, אין דרכו להיהפך גרוטה, אלא, כפי שהוכח כאן, כיוון שהיה המשך שימוש בו על-אף ייעוץ מומחה (העד גבעתי) והעד צליק, שיש לתקנו או לפחות לפרקו." בעניינינו הוכח לכאורה התרשלות מצד הנתבעת.

...

היום נשמעו העדים והוגשו תיקי מוצגים ובתום השמיעה השמיעו הצדדים את סיכומיהם בעל פה. השאלות הדרושות הכרעה הם אלה: האם הנתבעת אחראית לנזקי התובעת? במידה והתשובה לשאלה הנ"ל היא חיובית מה גובה נזקי התובעת? לאור העובדה כי התובעת פרשה פרישה מוקדמת, האם על התובעת לבחור בין מסלולי התביעה או כגישת התובעת לפיה יש לפסוק את נזקיה ומהם לנכות את תגמולי הפנסיה היחסיים הקשורים בתאונה ושקיבלה התובעת החל מיום פרישתה ועד הגיעה לגיל 67, מועד הפרישה החוקי? הכרעה ודיון לאחר ששקלתי טענות הצדדים הגעתי למסקנה כי יש לקבל את טענת התובעת לפיה הנתבעת אחראית בנזיקין כלפי התובעת באופן מלא.

מאידך אני מקבל את טענת הנתבעת לפיה, על התובעת לבחור בסופו של יום באיזה מסלול תביעה היא מבקשת לבחור ולא ניתן לקבל את טענת התובעת לניכוי יחסי של תגמולי הפנסיה.

אני סבור כי נכותה של התובעת מקשה עליה לבצע את עבודתה כאחות.

הפסדי שכר לעבר אני סבור כי יש להעמיד את האי כושר המלא של התובעת לתקופה של שישה חודשים בתקופה בה ניתנה לה נכות זמנית, ואני מקבל את הטענה שבתקופה זו לא הייתה מסוגלת לעבוד בכלל.

מאידך אינני מקבל את הטענה שיש לקצוב תקופה זו כקביעת הרופא התעסוקתי שכן בעניין זה אני מעדיף את קביעת המומחה מטעם בית המשפט ד"ר חדאד, אשר התובעת לא חלקה על חוות דעתו ולא ביקשה לחקור על קביעותיו.

הנתבעת כפרה בכתב הגנתה בעצם קרות הנזק ובקשר הסיבתי הנטען בינו לבין עבודת התובע אצלה ובאחריותה לו. נטען, כי האחריות לקרות הנזק רובצת לפתחו של התובע אשר פעל בנגוד להוראות ותוך היתעלמות מכללי הזהירות וגרם לתאונה ברשלנותו.

מעבר לכך, יש לזכור שהתובע הוא עובד זר, שאינו דובר השפה, וסביר כי לא הובן כהלכה ובכל מקרה, הצדדים אינם חלוקים על העובדות המרכזיות הנוגעות לנסיבות היתרחשות התאונה והמחלוקת העיקרית ביניהם הנה האם נסיבות אלה מקימות אחריות כלפי התובע.

לאור האמור לעיל, במתן שיטת עבודה מסוכנת ובלתי זהירה ובהעדר קיומה של חובת ההדרכה והפיקוח יש לראות את הנתבעת כמי שהפרה את החובות המוטלות עליה כמעביד כלפי התובע ועל כן, אחראית היא לקרות נזק הגוף שניגרם לתובע כתוצאה מכך.

ממצים בהקשר זה, הדברים שנאמרו בע"א 7/65 המוסד לביטוח לאומי נ' שירותי נמל מאוחדים בע"מ, פ"ד יט(3) 205, 212-211 (1965): "עובד העושה עבודה מסוכנת למען מעבידו אינו נותן את דעתו תמיד רק על ביטחונו האישי שלו. אין זו ממידת הסבירות לידרוש ממנו שינהג כן, ולבוא אליו בטענה שאילו עשה הכל כדי להישמר לנפשו היתה הסכנה חדלה להיות סכנה. בוודאי עליו להזהר בעבודתו. אבל יש להכיר בכך שדוקא אצל העובד הטוב קיים רצון לעשות את מלאכתו היטב, ולשם כך הוא מוכן אפילו לקבל על עצמו סכוני גוף. ועוד הכירו בתי המשפט בכך שכרגיל העובד אינו עושה את עבודתו בתנאים המאפשרים לו לשקול בישוב הדעת את הסיכונים לעומת הצורך לעשות את המלאכה, כדרך שאנו עושים לאחר מעשה באוירה השקטה של אולם המשפטים". בעניינינו, איני סבורה, כי הנתבעת עמדה בנטל להוכיח, כי יש לזקוף לחובת התובע אשם תורם.

...

לאור האמור לעיל, בשים לב למכלול הנסיבות, לאחר שבחנתי את טענות הצדדים ומכלול הראיות שהובאו, התרשמותי היא שהפגיעה התפקודית זהה בשיעורה לזו הרפואית האורתופדית (5%).

אבדן כושר השתכרות - 55,000 ש"ח עזרת הזולת - 5,000 ₪ נזק לא ממוני - 50,000 ₪ סה"כ נזק 139,965 ₪ בניכוי גמלאות המוסד לביטוח לאומי 22,082 ₪ יתרה 117,883 ₪ סוף דבר הנתבעת תשלם לתובע פיצוי בסך של 117,883 ₪ בתוספת שכר טרחת עו"ד בשיעור של 23.4% והחזר עלות חוות הדעת לפי קבלות.

ההודעה כנגד הצדדים השלישיים נדחית הנתבעת תישא בהוצאות על אחד מהצדדים השלישיים בסך כולל של 7,000 ₪.

לפניי תובענה לפיצוים עבור ניזקי גוף אשר נגרמו לתובע במהלך העבודה.

עיקר המחלוקת בין הצדדים נסובה על שאלת האשם התורם ושיעור הנזק.

בהתאם לנטען בכתב התביעה, בתאריך 23/07/2017 התובע הלך בשטח המפעל, דרך על מכסה נקוז שנחזה להיות סגור ותקין ולפתע המכסה ניפתח, רגלו של התובע חדרה לתוך בור הנקוז וכתוצאה מכך התובע נפל ונגרמו לו ניזקי גוף (להלן: התאונה).

בפסיקת בתי המשפט השתרשה הלכה לפיה כאשר נפגע עובד בתאונת עבודה יש לדקדק דוקא עם המעביד בכל הנוגע להטלת האחריות לתאונה ולהקל עם העובד בייחוס רשלנות שתרמה לתאונה.

...

לאחר שעיינתי בחומר הראיות שהונח לפניי ובנתוני התיק, אני מוצא לפסוק פיצוי על דרך האומדנה סך בשיעור 2,000 ₪, לתקופת העבר והעתיד.

סוף דבר התביעה מתקבלת.

סה"כ נזקי התובע הם כדלקמן: הפסד שכר בעבר (כולל הפסד פנסיה) גריעה מכושר ההשתכרות (כולל הפסד פנסיה) עזרת הזולת 10,000 ₪ 11,000 ₪ 10,000 ₪ הוצאות רפואיות 2,000 ₪ נזק לא ממוני 30,000 ₪ סה"כ נזק 63,000 ₪ אחר האמור, הנתבעת תשלם לתובע סך של 63,000 ₪, בתוספת שכ"ט עו"ד בשיעור כולל של 15.21% ובצירוף החזר הוצאות משפט בהתאם לקבלות.

לפניי תביעה לניזקי גוף בגין תאונת עבודה שארעה לתובעת עת עבדה בשירות הנתבעת 1.

הצדדים חלוקים הן בשאלת החבות והן בשאלת גובה הנזק.

ההלכה הפסוקה קבעה שגם אם אין תחולה לכלל "הדבר מדבר בעדו" עדין פתוחה הדרך בפני התובע להוכיח התרשלות על ידי ראיות נסיבתיות שיש בכוחן להעביר את נטל השיכנוע לנתבע להוכיח כי לא התרשל, ואין חובה להוכיח את הסיבה המדויקת לנזק  (ראו: ע"א 206/89 חמוטל רז נ' בית חולים אלישע בע"מ, פ"ד מז(3) 805, 812 להלן: עניין רז ; ע"א 101/81 נעמן דג נ' מדינת ישראל, פ"ד לח(1) 32, להלן: עניין דג ).

  בעיניין דג הועבר נטל השיכנוע שלא הייתה התרשלות לנתבעת, בתביעה לנזק שניגרם למנוף של מכונית מגויסת,  על סמך הממצא הבא: "אין דרכם של מנופים מורכבים על רכב להפגע מעצמם, ובעיקר לא כאשר המנוף גופו כלל אינו בשימוש, כפי שהיה המקרה כאן, כשהרכב שימש להובלת מפקדים. וכאשר נפגע, אין דרכו להיהפך גרוטה, אלא, כפי שהוכח כאן, כיוון שהיה המשך שימוש בו על-אף ייעוץ מומחה (העד גבעתי) והעד צליק, שיש לתקנו או לפחות לפרקו." בעיניין רז הועבר נטל השיכנוע לנתבע בית חולים שלא הייתה התרשלות, במקרה בו המטופלת לקתה בזיהום עת נולדה בבית החולים.

לכן, משלא הורם הנטל להראות, שהנתבעת 1 לא התרשלה, אני קובע, שהנתבעות אחראיות לניזקי התובעת.

...

אין כפירה בכיסוי הבי הכרעה ודיון לאחר ששמעתי את טענות הצדדים, ושמעתי שוב את העדויות המוקלטות ועיינתי במוצגים שהגישו הצדדים, הגעתי למסקנה, כי דין התביעה להתקבל.

אני דוחה את הטענה שיש לייחס לתובעת אשם תורם.

לכן, דין הטענה להידחות.

על כן, אני מחייב את הנתבעות, ביחד ולחוד, לשלם לתובעת סך של 23,156 ₪.