אחריות בנזיקין של מתכנן אינסטלציה לטעות בתכנון

בעת ביצוע בפועל של האינסטלציה החיצונית התברר כי באופן שגוי התכנית הורתה על חיבור צנרת הביוב לבור נקוז הנמצא מחוץ לחלקת התובעת במקום למערכת הביוב העירונית.

האם הנתבעת אחראי בנזיקין לטעות זו? ואם כן מה הם נזקיה המוכחים של התובעת? טענות הצדדים התובעת היא הבעלים של מיגרש ברחוב טשרניחובסקי 19 בקרית אתא (להלן: המיגרש ) כאשר במועדים הרלוואנטיים לתביעה בנתה התובעת במיגרש שתי יחידות דיור (להלן: הבתים ).

תהליך הבניין כולל שני שלבים: שלב התיכנון לצורך קבלת היתר והשלב השני הוא שלב הבצוע במסגרתו המתכנן מכין תכניות לבצוע שאמורות להיות מאושרות על ידי מזמין העבודה.

נפסק כי מקום שהוכח כי קבלן פלוני פעל לפי תכניות בניה שאושרו כבטיחותיות ע"י גורמי תיכנון רלבאנטיים, עדין אין בכך כדי לפטור אותו מאחריותו ליצירת הסיכון בפועל במיוחד בו הוא מודע לסיכון.

...

הנזק באשר לנזקים הנטענים יש בדעתי להתייחס לכל אחד מראשי הנזק בנפרד כאשר הגעתי למסקנה כי יש לדחות את מרביתם בהעדר הוכחות נאותות.

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים הגעתי למסקנה שאין לאשר את מלוא העלויות הנתבעות על ידי התובעת אלא יש לאשר את מרביתן.

אך יחד עם זאת, המומחה בחוות דעתו קבע כי גם אלמלא הטעות הייתה התובעת בסופו של דבר נדרשת לחבר את הבתים לרשת הביוב והדבר היה כרוך בחציית הכביש עם הצנרת שנמצא ליד הבתים.

הנתבעת 1 לא יכלה להפר הסכם שמעולם לא נחתם ונכרת, ועל כן טענות התובעת מבוססות על הנחת יסוד אשר מעיקרא שגויה ועל כן מסקנותיה בגין הפרת חוזה שגויות אף הן. הנזק בגין אובדן רווחים אין לו על מה להתבסס שכן התובעת מאשרת בכתב התביעה כי ידעה והסכימה כי הנתבעת 2 רשאית בכל שלב לידרוש סילוק כל קבלן משנה או מי מעובדיו מן האתר, אשר לפי דעתו איננו מתאים לעבודה.

במסגרת תפקידיו אחראי מר חלפון, בין היתר, על תיכנון מערכות מיזוג האויר והאינסטלציה, וכן על הפיקוח על ביצוע העבודות הקשורות במערכות אלו, לרבות הבקורת על העבודות ואישור סופי שלהן.

ביום 24.9.13 היתקיימו פגישה בה נכחו, בין השאר, נציגי הנתבעת 2, נציגי הנתבעת 1, הנתבע 3, ומתכנן מערכות האינסטלציה בפרויקט, המהנדס מר פת. בפגישה הוצגה לראשונה התובעת בפני נציגי הנתבעת 2 לצורך קבלת אישורה להעסקתה כקבלן משנה של הנתבעת 1 בפרויקט.

סעיף 62(א) לפקודת הנזיקין קובע כדלקמן: "62. (א) מי שביודעין ובלי צידוק מספיק גורם לאדם שיפר חוזה מחייב כדין שבינו לבין אדם שלישי, הריהו עושה עוולה כלפי אותו אדם שלישי, אולם האדם השלישי לא יוכל להפרע פיצויים בעד עוולה זו אלא אם סבל על ידי כך נזק ממון." אחד הרכיבים להתקיימותה של עוולת גרם הפרת חוזה הוא קיומו של חוזה מחייב כדין - באין חוזה לא מתקיימת עוולת גרם הפרת חוזה ועל כן התביעה נגד הנתבעים 2 ו-3 נדחית.

...

להיפך, התרשמתי כי הנתבעת 1, באמצעות מנהלה מר כהן, עשתה מאמצים כנים על מנת שהתובעת תיטול חלק בפרויקט ותאושר על ידי הנתבעת 2, וכי למרות מאמציה, ההתקשרות בסופו של דבר לא יצאה אל הפועל, מסיבות שאינן תלויות בה כלל ועיקר.

לאור כל האמור לעיל התביעה נדחית.

אינני פוסקת הוצאות ושכ"ט לטובת הנתבע 3 מהטעמים המפורטים לעיל.

חוות דעת של מהנדס בלנק אל הוועדה המקומית מיום 13.11.08 הקובע כי התוכניות שנמסרו אינן מתאימות לתוכניות המבנה של הרישום וכנראה שגויות.

צו הפסקה מנהלית מיום 24.11.2008, אשר הוצע היות ונתבעים המשיכו בבניה בנגוד להוראות הוועדה ובנגוד להוראות המהנדס עקב חשש ליציבות המבנה, עם זאת ניתנה אפשרות להמשיך בעבודות אינסטלאציה בלבד ללא חציבות.

מר יבין הסביר לבית המשפט בתחילת ההליך ובתצהירו, כי אמנם מתכנן הקונסטרוקציה שהוא קפלן, לא היה מקובל עליו אך אין הוא יכול לפסול אותו, מאחר והוא מהנדס כדין, הוועדה אינה יכולה לפסול אותו מיוזמתה.

בע"א 9313/08 רות אופנברג נ' הועדה המקומית לתיכנון ולבניה תל אביב יפו, פסק הדין מיום 7.9.2011 נאמר בין השאר כי: ".... השתרשה עם השנים התפיסה כי גם רישום המתנהל אין חסינות מפני אחריות בנזיקין... בפרט נפסק כך ביחד לרישום התיכנון והבניה (ע"א עיני הנ"ל).

...

הנני מקבלת כי חששותיהם לעניין חוזק הבניה, נוצרו עוד לפני תחילתה ומשום כך פנו לוועדה המקומית אשר חיזקה למעשה את חששותיהם והייתה להם הצדקה מלאה לפנות גם לבית המשפט לבקשת צו מניעה.

סיכומו של דבר: הנני מקבלת את התביעה, וקובעת כי הנתבעים הפרו חובות הזהירות המוטלות עליהם , הפרו חובות חקוקות התרשלו ועקב כך נגרמו נזקים לתובעים.

הנתבעים ישלמו לתובעים ביחד ולחוד סכום של 67,125 ₪.

הינה כי כן העיד מנהל הפרויקט כי השינויים נעשו מכורח הנסיבות, כי הנתבע בעצמו כלל לא היה במצב רפואי אשר יכול היה לאפשר לו להכנס לעובי הקורה, וכי התיכנון מלכתחילה היה לקוי, וכי לא כלל תכניות לבצוע עקב פעולותיו של מתכנן האינסטלציה מר ולאד.

יחד אם זאת, נראה כי המומחה פעל כפי שפעל מחמת טעות בתום לב ולא בשל כוונה רעה אחרת ואין בכך כדי להביא לפסילתו.

כידוע, ניתן להפרע מבעלי מניות ולא רק מהחברה, הן מכוח הרמת מסך והן מכוח הטלת אחריות אישית על האורגן עצמו (מכוח עילות חוזיות או נזיקיות) (ראו, למשל, ע"א 3807/12 מרכז העיר אשדוד ק.א בע"מ נ' שמואל שמעון (20.10.09).

...

התביעה כנגד הנתבע 1 נדחית ללא צו להוצאות, שכן מדובר בחברת יחידים שממילא הנתבע 1 היה צריך לפעול להגשת כתב הגנה בשם הנתבעת 2, ולאור העובדה שהגנת כל הנתבעים נוהלה כמקשה אחת.

אני מחייב את הנתבעת 2 לשלם לתובע בתוך 30 יום סך 43,497 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד התשלום בפועל, בתוספת אגרת משפט כפי ששולמה ובתוספת שכ"ט עו"ד בסך 10,000 ₪.

לפיכך, הנתבעת תשלם לתובע הוצאות משפט בגין דחיית התביעה שכנגד בסך 25,000 ₪, בנוסף לסכומים שנפסקו לעיל וגם זאת תוך 30 יום, ולאחר מועד זה יישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כדין.

ברשימה זו, מופיעות לראשונה הדרישות להשלמת חתכים וחזיתות, הוספת קוי מידות לכל הגובה, סימון קוי ביניין, מפת מודד מוסמך נכון להיום, חתימות מתכנן השלד".

בשנת 2009 נשלחה החלטת הוועדה (נ/13) הכוללת רשימת דרישות דומה לקודמתה, והפעם סומנו סימני "וי" ליד חלק מן הדרישות, וסימני עיגול ליד 2 דרישות "מפת מודד" ו-"שני העתקים". בשנת 2011, שוב נתקבלה אצל הנאשמים רשימת דרישות, שאינה מסומנת כלל, והפעם מופיעות בה גם דרישות חדשות: "הגשת הצהרת מהנדס אחראי לתיכנון, הגשת הצהרת מהנדס אחראי לבצוע השלד,תכניות אינסטלאציה סניטריות, הערות ע"ג תשריט ההיתר". בנוסף, הנאשם העיד על שיחות חוזרות ונישנות עם מזכירות הוועדה, בהן ניסה לברר שוב ושוב מה עוד נידרש ממנו, ונימסר לו כי אל לו לראות את רשימת הדרישות כמחייבת, וכי בעיניינו מולאו הדרישות.

בע"פ 3862/04 עריית פ"ת נ' נקר (נבו מיום 12.2.08), נאמר מפי כב' השופט אורנשטיין: אחריות בנזיקין בגין מצג שוא רשלני ("היזק דיבור") הוכרה במשפט הישראלי כבר בראשיתו (המ' 106/54 וינשטיין נ' קדימה אגודה שיתופית בע"מ, פ"ד ח(2) 1317).

הינה כך קבע הנשיא שמגר, בהידרשו למקרה שבו מסרה הרשות המקומית מידע שגוי בדבר יעודה של קרקע:   "רשות מקומית, המרכזת במחלקה ממחלקותיה אינפורמאציה ייחודית בנושאי תיכנון ובינוי ערים, ואשר עובדיה נוהגים לספק מידע בנושאים האמורים לציבור פונים, והם עושים זאת אגב מילוי תפקידם הצבורי, הרי עובדי אותה הרשות, ומכוחם הרשות המקומית עצמה, חבים חובה שלא להתרשל באספקת המידע המבוקש ולספק מידע אמיתי ומהימן, מקום שההסתמכות על אותו מידע צפויה ומסתברת בנסיבות העניין" (ע"א 209/85 עריית קרית אתא נ' אילנקו פ"ד מב(1) 177, 204; להלן – עניין אילנקו).

...

אילו ניתנה לנאשמים ההזדמנות למסור גרסתם, ייתכן שלא היה מוגש כלל כתב האישום, או שהגשתו היתה נדחית באופן שהיה מצריך בחינה לאור ההנחיה החדשה.

כאן המקום לציין כי אינני מקבלת את טענת התביעה (בסיכומיה) שהבניה בענייננו לא התיישנה.

בנסיבות אלה, אני סבורה כי עניינם של הנאשמים נכנס לגדר הנחיית הפרקליטות שעל פיה לא היה מקום להגיש את כתב האישום, ועל כן נפל פגם של ממש בהגשתו.