בפסק-דיני בעירעור המקורי (פ"ד מב (2), בעמוד 604), אחרי שהבעתי את דעתי כי בקביעת סכומי הפיצויים בנזיקין עוסקים אנו בסכומים משוערים, וכי כל אשר נוכל לעשות הוא לוודא, שהסכומים הנקבעים על-ידינו יתבססו על שיקולים סבירים ומציאותיים ועל ניסיון החיים, הוספתי את הדברים הבאים (שם) שברצוני לחזור עליהם ולאשרם מחדש גם עתה:
"בעשותנו כן צריכים אנו תמיד לשוות לנגד עינינו את הצורך לעשות צדק לשני הצדדים. אסור שאהדתנו המובנת והטבעית לקורבן העוולה החף מפשע תניע אותנו 'להעניש' את המעוול מעבר לחלקו בגרימת ניזקו של הנפגע".
אשר לשיקולי הצדק בהם עסקינן, ברצוני להוסיף עוד הערה זאת: כאשר, כמו במקרה שלפנינו, מוטלת על הנתבעים, לכל הדיעות, האחריות על שני שלישים מהנזק, הרי אין אנו מזדעזעים ביותר לנוכח המחשבה, שיוטל על אותם משיבים גם תשלום עבור השליש הנוסף של הנזק, ובמיוחד כשמיתוספת לכך הרגשת הסיפוק, שהנפגע יקבל על ידי כך לפחות פיצוי כספי מלא על הנזקים החמורים שסבל.
אך האם תחושת הצדק של חבריי הייתה גם אז באה על סיפוקה על-ידי הטלת כל הנזק שניגרם על-ידי עשרת הכלבים על בעל הכלב האחד?
ומה אם לא יעלה בידי הנפגע להוכיח את זהותו של אף אחד מבעלי הכלבים התוקפים? ייתכן כי ביום מן הימים יתוקן החוק וייקבע בו, כפי שהדבר כבר נקבע ביחס לניזוקים בתאונות דרכים, שניפגע על-ידי תאונה כלשהיא זכאי לפצוי על הנזק שניגרם לו מאת קופה ציבורית.
הצבעתי שם על כך, שכאשר קורית תאונת דרכים עקב היתנגשות שני כלי רכב, הנגרמת בשל רשלנותם של שני נהגים הנוגעים בדבר, הרי במקרה כזה מיתהווה פציעתו של הנפגע, בין שהמדובר במותו או בשבר בגולגולת או בגפיים, מהאימפקט של שני כלי הרכב וכתוצאה ישירה ובו-זמנית ממעשי שני הנהגים גם יחד, ויש לראות בפגיעתו משום "יחידת נזק אחת".
מטבע לשון זו של "one unit of damage" הוטבעה באנגליה על-ידי השופט stable בפסק הדין של bank view mill, at 483, בו נאמר:
"there may be cases, and no doubt there are, where each of two separate tortfeasors, as, for example, if the owners or drivers of two motor carts, acting entirely independently, simultaneously hit one pedestrian, is responsible for all the damage because there is only one unit of damage, if one may use such an expression, and nobody is in a position to snow what part of that indivisible unit of damage was done by each car". וכפי שהראינו בפסק-דיננו בעירעור נושא הדיון הנוסף, הרי קיבלו השופט ברנזון והשופט שמגר (כתוארו אז) בע"א 22/75, את המונח "יחידת נזק אחת" לגבי פציעת אדם עקב תאונת דרכים.
אין אפוא בפסיקת בתי המשפט, המתייחסת להיעדר האפשרות לחלק את הנזק הנגרם לנפגעי תאונת דרכים, כדי להפריך את המסקנה, שבמקרה שלפנינו ניתן לחלק את האחריות לנזק בין בעלי הכלבים שהשתתפו בתקיפה באופן שאינו לוקה באי-סבירות.
...
כדי לסכם את עמדתי בסוגיה הנדונה:
מקובלת עלי הדעה, שבדיני הנזיקין יש לשאוף במידת האפשר להביא לפיצוי הנפגע על הנזק שנגרם לו, כך שלפחות מבחינה חומרית לא יצא הוא מקופח, כש"ידיו על ראשו".
אשר למקרה הספציפי שלפנינו, הרי מקובלת עלי הדעה, שמצאה ביטוי בעיקר בפסיקה האמריקנית שצוטטה בפסק-דין הרוב בערעור ובחוות-דעתי זו, לפיה ניתן לחלק את הנזק שנגרם על-ידי כלבים, אשר תוקפים עדר של כבשים, בלי שנתקיימו קשר או תיאום פעולות מוקדמים בין בעלי הכלבים, שווה בשווה, אף אם לא הוכח מהו הנזק המדויק שנגרם על-ידי כל כלב בנפרד.
ולסיכום - אפילו מדובר היה בשלושה כלבים מאותו סוג, כל חלוקה שננסה לעשות של הנזק שנגרם לעותר, שאת בשרו אכלו הכלבים ואת עצמותיו שברו בהתנפלות הנוראה, תהיה חלוקה מלאכותית, שרירותית ובלתי מתקבלת על הדעת.
