אחריות בלשון הרע ללא פיצוי

התיקרה שבחוק, משוערכת להיום, עומדת על כ-70 אלף ש"ח. כמצוין, סעיף 7א(ג) לחוק מאפשר לעתור לכפל-הסכום הזה – כ-140 אלף ש"ח, במקרה "שבו הוכח כי לשון הרע פורסמה בכוונה לפגוע". מציעו של התיקון לחוק, חבר-הכנסת (דאז) מאיר שטרית, הסביר את הרציונל לו בתמצית נמרצת: "הצעת חוק זו באה להרתיע מוציאי לשון הרע, בדרך של קביעת סנקציה של פיצויים ללא הוכחת נזק" (הצעת חוק איסור לשון הרע (תיקון מס' 8) (פיצויים ללא הוכחת נזק), התשנ"ח-1998, ה"ח התשנ"ח 568).

היש יסוד לפצוי ללא הוכחת-נזק? בפרשה, שבאה לפניו של בית-המשפט העליון בשנת 2006, הומחש היטב פער אשר עשוי להתגלע בין עצם-החיוב באחריות ללשון-הרע לבין שיעורו של פיצוי ללא הוכחתו של נזק (רע"א 10520/03 בן גביר נ' דנקנר (פורסם באתר הרשות השופטת, 12.11.2006)).

...

סבורני כי לא תמיד תהא התשובה בחיוב, ואין כנסיבותיה של הפרשה שלפנַי להמחיש את הדבר.

אם, לסופו של יום, יתברר כי העילה מוצדקת אך הסעד שנפסק רחוק עד מאד מזה שנתבקש, דרך כלל תקום מסקנה כי התובע אילץ את הנתבע להעמיד הגנה יקָרה מן הדרוש.

בתוך 15 ימים מיום, שקיבל לידיו פסק-דין זה, ישלם הנתבע לתובע סך של 7,500 ש"ח לפיצוי בגין העוולה ועוד סך, כולל מע"מ, של 2,500 ש"ח לשכר-טרחה של עורך-דין.

בע"א 89/04 דר יולי נודלמן נגד נתן שרנסקי ואח', תק-על 2008(3), 2030 נקבע בעיניין הוכחת הנזק הכללי, כדלקמן: "יש הסבורים, כי אף שאין בסעיף 7א לחוק דבר המגביל פסיקת פיצוי ממשי בגין נזקים לא ממוניים, יש בו כדי להבהיר קיומה של חובה על תובע להוכיח את הפגיעה בשמו הטוב בראיות ממשיות גם כאשר מדובר בנזק כללי, אם מבקש הוא לחרוג מרף הפצוי הסטאטוטורי המאקסימאלי שבהוראת החוק. בענין זה נראה, כי אין הכרח בהצגת ראיות ישירות לנזק כללי, אלא די אם הוכחו בפני בית המשפט נסיבות מטריאליות, המבססות קיומו של נזק כזה, והמניחות תשתית להערכת הנזק שניגרם". ברע"א 10520/03 איתמר בן גביר נגד אמנון דנקנר, תק-על 2006(4), 1410 נקבע: "בעיניין גובה הפצוי יש להביא בחשבון את מגמת המחוקק, המשתקפת מתיקון חוק איסור לשון הרע (תיקון מס' 6) התשנ"ט-1998, המאפשר כיום לבתי המשפט בסעיף 7א לחוק להשית על מפרסם שנימצא אחראי בעוולה של לשון הרע פיצוי שלא יעלה על 50,000 ש"ח, ללא הוכחת נזק, ובמקרה שהוכחה כוונה

...

אני מקבל את עדותו של התובע, בהיותה מהימנה ואמינה, כבסיס לקביעת ממצאים, כנדרש בהליך זה. התובע אינו יודע, מידיעה אישית, ישירה, שאינה בגדר עדות מפי השמועה, מי פרסם את חוברת ה"ציידים" ואת שאר הפרסומים, שלפי הטענה מהווים פרסום לשון הרע, אלא שידיעתו התקבלה בדרך של חקירה שעשה אחר, ובאופן של מסקנות בדיעבד.

בנוסף, ישלמו הנתבעים 2 – 4 לתובע את אגרת בית-המשפט כפי ששילמה אותה.

בנוסף, ישלמו הנתבעים 2 – 4 שכר טרחת עו"ד בסך 62,500 ₪.

התובע ישלם לנתבע 1 הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסך 15,625 ₪.

חסינות רחבת-הקף לרשויות-המדינה מפניה של אחריות בלשון-הרע איננה רעיון ישראלי.

יחידה נשמעה, ונדחתה, הסתייגותו של חבר-הכנסת מטעמה של תנועת-החרות, ח"כ אליהו מרידור: "אינני מבין מדוע צריך לתת חיסוי לממשלה לא לגבי דברים שנאמרו בישיבת הממשלה, כי אם לגבי דברים שהממשלה מחליטה לפרסם, ומפרסמת. אם הממשלה מפרסמת משהו, ואדם כלשהוא רואה בזה הוצאת שם רע עליו, אני סובר שאין הצדקה לומר: מכיוון שהמעליב הוא הממשלה, תהיה הממשלה חסויה והאזרח שניפגע לא יוכל לתבוע את הממשלה או את המפרסם לדין, לתבוע פיצויים על הוצאת דיבתו רעה. כמובן, גם אז יהיו לממשלה כל ההגנות המצויות בסעיף, הנותן הגנה מותנית של תום-לב, של ענין הציבור וכו'. אבל הגנה אבסולוטית אינה נראית לי מוצדקת" (ד"כ 43, 2713 (התשכ"ה)).

כפי שהדגיש בית-המשפט העליון בפרשה ובה עוד ידובר, אי-הטלתה של אחריות בנזיקין "נועדה לאפשר לאותם בעלי תפקידים לבצע את הפרסומים הנדרשים לצורך פעילותם באופן המיטבי הנידרש לצורך ביצוע התפקיד, ללא מורא מתביעות אישיות בגין לשון הרע; זאת, מתוך הנחה כי עצם ההתמודדות עם תביעות כאמור עלולה להרתיע את בעל התפקיד ולהפריע לו בבצוע תפקידו" (ע"א 844/12 מולקנדוב נ' פורוש, בפיסקה 52 לפסק-דינו של כבוד השופט דר' יורם דנציגר (פורסם באתר הרשות השופטת, 22.2.2017)).

...

אמת, מכוחן של הוראות-החוק והפסיקה, בהינתן חסינות למכתבים הנדונים והם פרסומיה של הרשות השלטונית אשר בראשה עומד הנתבע, אין מנוס מדחייתה של התובענה על הסף בכל הנוגע לפרסומים אלה.

פני-הדברים, כך סבורני, הם שונים ביחס לפרסום שלישי אשר מיוחס לנתבע.

היעדרה של תשובה ברורה בנקודה זו של הדיון מצמיח מסקנה יחידה: אין עילה לסלק את התובענה על הסף בכל הנוגע לפרסום נטען זה. יש להוסיף ולהידרש לו, לפי שלביו הבאים של ההליך האזרחי.

אין בהכרח קשר בין העדים שיישמעו לעניין האחריות לאלו שיישמעו לעניין גובה הפצוי (למעט, אולי, עדויות התובע והנתבע), וכלל לא ברור לי על מה מבוססת טענה זו. אדרבא, יש להניח, כי לאחר קביעת ממצאים (לכאן או לכאן) בשאלת האחריות, יצטמצם הקפן של הראיות שיובאו לעניין גובה הפצוי – שכן, ככל שייקבע שהפירסום חוסה תחת איזו מן ההגנות הקבועות בחוק, הרי שהתביעה תדחה ויתייתר הצורך לנהל את השלב השני; וככל שייקבע כי קיימת אחריות בלשון הרע, יתנהל הדיון בשאלת גובה הפצוי ללא הוכחת נזק על בסיס הממצאים שייקבעו בשאלת האחריות, וראיות הצדדים תתמקדנה בשאלת שמו הטוב/הרע של התובע.

...

לאחר שנתתי דעתי לטענות הצדדים בתיק זה, באתי לכלל מסקנה כי מן הראוי להורות על פיצול הדיון והיפוך סדר הבאת הראיות כמבוקש.

בנסיבות אלו, ומשממילא לא מצאתי בטענות הנתבעים כל טענה קונקרטית ומבוססת מדוע תיפגע יעילות הדיון כתוצאה מפיצולו, סברתי כי דין הבקשה להתקבל.

סוף דבר אני מורה על פיצול הדיון בין שאלת האחריות (לרבות ההגנות הקבועות בחוק) לבין שאלת גובה הפיצוי.

לפיכך אני מורה כי הנתבעים יגישו תצהירי עדות ראשית מטעמם בשאלת האחריות עד לא יאוחר מיום 15.10.17; התובע יגיש תצהירי עדות ראשית מטעמו בשאלת האחריות עד לא יאוחר מיום 1.12.17.

אין הוא עולה בקנה אחד עם תכליתו של סעיף 7א(ב) לחוק וקובע: "במשפט בשל עוולה אזרחית לפי חוק זה, רשאי בית המשפט לחייב את הנתבע לשלם לנפגע פיצוי שלא יעלה על 50,000 שקלים חדשים, ללא הוכחת נזק". פיצוי מכוחו של סעיף 7א נועד "להרתיע מוציאי לשון הרע בדרך של קביעת סנקציה של פיצוי[,] שניתן להפעילה גם ללא הוכחת נזק מיוחד או נזק כללי" (עניין נודלמן, בפיסקה 45).

החיוב באחריות בלשון הרע והקביעה שגם תאגיד, שפעילותו איננה למטרות רווח זכאי לפצוי, מוליכים לנדבך השלישי של הניתוח הנידרש – שיעורו של הפצוי.

...

בית-המשפט מצא את עצמו תוהה, פעם אחר פעם, בשקלול התמונה המשפטית, על כלל היבטיה ומתוך שחזקה על בעל דין כי תביעה שהגיש לא ביקשה לקדם אינטרסים זרים להליך השיפוטי, כלום היה מקום להגיש את התובענה לכתחילה וכלום על הגשה שכזו תהא תקומתה, אף תפארתה, של התובעת.

את הקושי הזה הציג בית המשפט לצדדים בשני דיונים של קדם משפט: "נדמה לי שעלול להיות קושי בתביעה ואני את הקושי הזה מבלי שהחלטתי וגיבשתי עמדה אני מוצא לנכון לשתף. האם גוף כמו מד'א לא צריך להיות חשוף לביקורת או לדעות, שאפילו לא נעימות? שאלתי עצמי, האם מי שיקרא את מה שכתב הנתבע יקבל [את דבריו] כדעה או [כ]מסקנה?" (פרוטוקול, בעמ' 2, ש' 33-32; עמ' 3, ש' 6-5).

התוצאה המכלול האמור מוליכני להעמיד את סכומו של הפיצוי, שאותו אני מחייב את הנתבע לשלם לתובעת בגין אותם מרכיבים של לשון הרע בפרסומיו, על סך כולל של 8,000 ש"ח. סכום זה יש לשלם בתוך 15 ימים מיום, שהנתבע קיבל לידיו פסק דין זה. כל צד יישא בהוצאותיו ובשכר טרחתם של עורכי דינו.