ביום 3.1.08, במהלך שיעור חינוך גופני באולם הספורט בבית הספר, בעת הכנה לבחינת הבגרות בספורט, ביצעה התובעת תרגיל "גילגול רחיפה" בקפיצה ממתקן שהורכב מציוד שהיה באולם, ותוך כדי כך היא נפלה ונפגעה בעיקר באיזור הפנים (להלן: "התאונה").
לדברי התובעת, היא ובת זוגה לתרגיל, ש.א, לקחו ספסל ארוך והגביהו אותו באמצעות שש קוביות מלבניות שהונחו זו על זו כשני עמודים מתחת לשני צידי הספסל (להלן: "המתקן"), ולאחר מכן היא עלתה על הספסל במטרה לקפוץ ממנו, אלא שבטרם הקפיצה זז המתקן ממקומו, והיא מעין 'נפלה-קפצה' ונפגעה בפנים ובגוף: "בעת שעמדתי על הספסל המוגבה ועמדתי לקפוץ ממנו, ובטרם קפצתי ממנו, זז ה"מתקן המאלתר" הבלתי יציב, וגרם לי למעין נפילה-קפיצה שבמהלכה הוטחו ברכיי בפניי בעוצמה רבה, ונגרמו לי ניזקי גוף.
התרשמתי שהתובעת תארה את ההתרחשות בצורה אותנטית, עקבית ואמינה, וניכר שהיא מסרה את הדברים מתוך זיכרון טראומטי, חד ומוחשי, ולמרות שב"כ הנתבעות חקרו אותה באופן אינטנסיבי על רצף היתרחשות הדברים והשלב המדויק שבו היא הרגישה את התזוזה של המתקן, היא עמדה על כך שלקראת הקפיצה מהמתקן היא חשה ברעד של ממש, באופן שגרם לה להתנתק מהמתקן באופן לא מתוכנן, במעין "נפילה-קפיצה".
גם עדות התובעת על כך שתיכננה לבנות יחד עם ש.א מתקן ייחודי ויצירתי שיעניק לה ציון גבוה בבחינת הבגרות, על כך שלא חשבה על בטיחותו של המתקן - אלא רק בראיה לאחור, על כך שלא היה סימן מקדים "שאותת" לה לרדת מהמתקן, ועל כך שהאמינה שהיא תצליח לבצע את התרגיל באופן מושלם ומלא, עד אשר נפלה ונפגעה – היתה אמינה.
לא אחת נקבע, שכאשר מדובר בארוע תאונתי שהתרחש בין כתלי בית הספר, בזמן שיעור ותחת השגחת המורה, קיימת גם חובת זהירות קונקרטית לפקח על מעשיו של התלמיד, כאשר מידת הפיקוח היא פועל יוצא של גיל התלמיד, תנאי הלימוד, אופי העיסוק והסכון הנובע ממנו, כאשר בחינת הפיקוח נעשית בשני שלבים - האם הפיקוח היה נאות, ואם התשובה לכך שלילית, יש לבחון האם הנזק נגרם כתוצאה מהיעדרו של הפיקוח (ע"א 715/79 ****י נ' אורט ישראל נתניה, פ"ד לה(2) 764).
על פי עדותם של השניים, צביה אומנם הועסקה על ידי הערייה, אולם הייתה מחויבת לעבוד בהתאם לתכנית הלימודים שנקבעה על ידי משרד החינוך, כאשר המפקחת ליכטנשטט הוסיפה, שאחריותו של משרד החינוך לפקח על פעילות המורים מבחינה מקצועית ולערוך ביקורת בשטח, נועדה בין היתר כדי לאתר כשלים גם בתחום הבטיחות, כאשר הנחיות בתחום זה מותוות הן על ידי משרד החינוך והן על ידי הערייה, כשהאחריות לאכיפה שלהן מוטלת על מנהל בית הספר (נ/1, עמוד 29-30).
...
שתי הנתבעות הכחישו גם הנזקים להם טענה התובעת, וטענו כי לא נותרה לה נכות או מגבלה המזכה בפיצויים, ולפיכך יש לדחות את התביעה.
מצירוף כל האמור לעיל עולה שבמהלך השנים שחלפו מאז התאונה עבדה התובעת בעבודות שונות ובין היתר עסקה במלצרות – עבודה הכרוכה במאמץ גופני, ולמרות שלדבריה עבדה בהיקף שעות מצומצם ובאופן לא קבוע – הרי שלא הוצגו כל ראיות בעניין, גם לא תלושי שכר המעידים על נתוני העסקה או גובה שכרה.
ובאשר לעתיד – עדות המומחה בדבר הקשיים שחווה התובעת ומפריעים לתפקודה, כמו גם המגבלה המסוימת שבמאמץ פיזי, מוליכים למסקנה כי יש צורך בעזרה לעתיד, ואני מעמידה את הפיצוי בגין ראש נזק זה על דרך אומדן כללי בסך 5,000 ₪.
סוף דבר
לאור כל האמור לעיל, אני מחייבת את הנתבעים לשלם לתובעת פיצויים
עפ"י חלקם כמוסבר לעיל:
א. הפסד השתכרות - 70,000 ₪;
ב. הוצאות שונות - 1,500 ₪;
עזרת צד ג' - 5,000 ₪;
ד. כאב וסבל - 33,000 ₪;
סה"כ: 109,500 ₪
5129371
לסכום הפיצויים יש להוסיף את הוצאות התובעת בגין ניהול ההליך, לרבות שכ"ט המומחה ששולם, ובנוסף שכ"ט עו"ד בשיעור 20% בצירוף מע"מ.
ניתן היום, כ"ח אייר תשע"ו, 05 יוני 2016, בהעדר הצדדים.
