אחריות בור פתוח: חובת כיסוי ומתן פיצויים

"נפלה על בור", "נפילה לבור", למומחה מטעמה נאמר "נפלה לבור במדרכה במעלה החמישה" (חוו"ד מיום 18.5.19), ואילו בכתב התביעה נכתב שנתקלה רגלה במכסה בור ביוב בולט ולא נפילה לבור פתוח, כפי שמשתמע מהדיווחים הקודמים.

אשם תורם על אף אחריות הנתבעת באופן עיקרוני וקונקרטי, אין מקום להטיל עליה אחריות מלאה, כבקשת התובעת, וזאת משום שגם על התובעת חלה חובת זהירות בסיסית להשגיח בסביבתה.

בת.א. 68497/04 המוסד לביטוח לאומי נ' מועצה מקומית אבן יהודה (2006), היה בור בכביש, שהיה מוסתר על ידי שפת המדרכה, ואילו בת.א. 9500/01 לוי נ' עירית ירושלים (2004) נקבע כי השוק היה הומה אדם ולא ניתן לפצות מהתובעת שתבחין במכשול.

בנסיבות המקרה שלפניי (אור יום, מכסה מוגבה בולט לעין), אני סבורה שיש לייחס לתובעת אשם תורם משמעותי, אותו אני מעמידה על 40%, ולא 100% או שיעור דומה לאחריות מרבית, כפי שביקשה הנתבעת, באשר אין להפוך את היוצרות ולהמעיט מאחריות הנתבעת ליצירת המכשול, בנגוד למצב שבו המכשול נבע מתחזוקה לקויה.

...

נוכח האמור לעיל, שוכנעתי כי התובעת נתקלה במכסה בור ביוב בולט, זה המצולם, ונפלה על צידה השמאלי.

בנסיבות המקרה שלפניי (אור יום, מכסה מוגבה בולט לעין), אני סבורה שיש לייחס לתובעת אשם תורם משמעותי, אותו אני מעמידה על 40%, ולא 100% או שיעור דומה לאחריות מרבית, כפי שביקשה הנתבעת, באשר אין להפוך את היוצרות ולהמעיט מאחריות הנתבעת ליצירת המכשול, בניגוד למצב שבו המכשול נבע מתחזוקה לקויה.

אני מקבלת עמדת המומחה כי לתאונה המאוחרת ב-2018 כבר הגיעה עם הפיברומיאלגיה, ואין ממצאים המלמדים על החמרתה כתוצאה מתאונה זו. אני קובעת לצורך הכרעה בתביעה זו כי לנתבעת 5% נכות צמיתה בתחום הראומטולוגי – פיברומיאלגיה.

סוף דבר סך כל נזקי התובעת, בחישוב המבוסס על 5% נכות צמיתה, בניכוי אשם תורם בשיעור של 40% מגיע לסך של 67,800 ₪ (50,000 + 30,000 + 30,000 + 3,000) X 0.6) לסכום זה יש להוסיף 16,500 ₪ שכר טרחת עורך דין וכן השבת הוצאות המשפט המפורטות להלן: אגרה 712 ש"ח, מחצית משכרו של מומחה ביהמ"ש – 2,633 ₪, עלות שכרו של מומחה מטעם התובעת – בהתאם לאסמכתא שתוגש בתוך 7 ימים.

טרם שאדון בגירסאות וטענות הצדדים ביחס לארוע התאונה, אציין כי שמיעתו של הליך זה התארכה בשל מספר סיבות (מעבר לאילוץ של חלופי מותב), אשר המרכזיות בהן הן אלו: ראשית, תחילה נדרשה הכרעה בשאלה האם התאונה היא בגדר תאונת דרכים, כהגדרתה בחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 (להלן: חוק הפיצויים), כפי שטענה הנתבעת, או שהתאונה אינה עונה להגדרה זו, כפי שטענה המבטחת אשר הוציאה את פוליסת ביטוח החובה לשימוש ברכב, כלל חברה לביטוח בע"מ ((להלן: כלל), ויוער כי התובע הותיר את שאלת הסווג לשיקול דעת בית המשפט).

מר אלזיר העיד לעניין קצין הבטיחות כי זה "היה אחראי רק על שמירת המכוניות והוא היה רואה אותו מנקה את הבורות ולא היה אומר כלום" (עמוד 74 שורה 19 לפרוטוקל), ועוד העיד כי מעולם לא התבקש לשים "שלוט או סרט אדום או אזהרה" (עמוד 78 שורות 30-36 ועמוד 79 שורות 1-3 לפרוטוקול).

הנתבעת טוענת בהקשר זה כי התובע הכיר את המקום היטב, ובכלל זאת הכיר את מיקומו של המנהול, ועוד נטען כי כיוון שהתובע חלף על פני המנהול בדרכו למשאבת האוריאה, וכיוון שמעדותו של אלזיר עולה כי הוא הניח את המכסה ליד הבור, ניתן לקבוע כי התובע ראה את הבור הפתוח ועל כן רשלנותו שלו היא שהובילה לנפילתו אל הבור.

...

המסקנה היא אפוא כי הנתבעת התרשלה, וכי היא אחראית לתאונה ולנזק שנגרמו לתובע.

הנה כי כן, על יסוד העדויות לפניי נוטה הכף למסקנה כי על הרצפה היו מים, וייתכן כי הרטיבות במקום השפיעה על היכולת של התובע להבחין בכך שהמנהול פתוח.

סכום התגמולים, לאחר שיערוך, עומד בהתאם לעולה מטענות שני הצדדים על סך של 35,300 ש"ח. סכום הפיצוי הכולל, לאחר הפחתת הניכויים, הוא אפוא סך של 95,436 ש"ח. סיכומם של דברים - מכל הטעמים המפורטים לעיל, התביעה מתקבלת, והנתבעת מחוייבת לשלם לתובע סך של 95,436 ש"ח. בנותני דעתי לכלל הנסיבות, ובתוך כך להתמשכותו של ההליך, אשר בחלקה נבעה מהתנהלות הנתבעת (למשל נוכח ניהול הליך בשאלת סיווג התאונה, ועיתוי הודעתה על הליך הפירוק בעניינה), מחוייבת הנתבעת בהוצאות ובשכ"ט התובע בשיעור כולל של 30,000 ש"ח. ניתן היום, י"ג כסלו תשפ"א, 29 נובמבר 2020, בהעדר הצדדים.

ברקע הבקשה, תביעתו של המבקש לפצוי בגין ניזקי גוף שארעו לו לטענתו בעקבות פגיעה מיום 3/9/15.

על פי הנטען בכתב התביעה המתוקן, רכב המבקש בשעת לילה באותו מועד על אופניו במדרכה בשכונת נווה-אפק בראש העין ובמהלך רכיבתו הבחין בעמוד חשמל ולכן סטה שמאלה על מנת שלא להתנגש בו. מיד לאחר הסטייה הופתע המבקש עת ניכנס לתוך בור פתוח עמוק וארוך והוא היתהפך.

כן, הפנו המשיבות לאמור בסעיף 7 למכתב הדחייה שם צוין, בין היתר, כי אין בכל האמור במכתב הדחייה "משום הודאה בכיסוי הבטוחי ו/או באחריות ו/או בחבות ו/או בנזק ו/או משום ויתור על כל זכות ו/או טענה העומדת לחברתנו מכוח הדין ו/או הפוליסה". לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובה, בתשובה לתגובה וכן ביתר מיסמכי התיק שמצאתי רלוואנטיים, נחה דעתי כי דין הבקשה להדחות.

כן, הובהר כי מכתב הדחייה לא יכול להיות אמנם לקוני, סתום או עמום, ומבלי שקדמה לו בדיקה של המבטחת אחר הטעמים לדחייה, אולם מן הצד השני, אין לצפות כי לצורך הכנת מכתב הדחייה המבטחת תשקיע משאבים הדומים לאלו שהיו מושקעים בהתגוננות מפני תביעה, מחד גיסא, ואין לאפשר כי חובת ההנמקה תשמש ככלי בידי המבוטחים כדי לכבול את ידיה של המבטחת בהליך המשפטי, מאידך גיסא.

כך למשל, נימנו נסיבות רלוואנטיות שונות ובהן: יישום ההנחיות שעלול להביא לחוסר צדק משווע (למשל במצבים של טענה למירמה מצד המבוטח); טענת סף – כאשר מבטח מעלה בהודעת הדחיה טענת סף בדבר העידר חוזה ביטוח, אין לידרוש ממנו להעמיק חקר בטענות חלופיות שעומדות לו. לפיכך יהיה רשאי להעלות טענות נוספות לגוף העניין בגדרי ההיתדיינות המשפטית; הרחבת מסגרת הכסוי לסיכונים שאינם מכוסים בחוזה הביטוח – במקרים רבים חסימת האפשרות בפני המבטחת להוסיף טענות נוספות מעבר לאלו שפורטו בהודעת הדחיה, יש בה כדי להביא להענקת כסוי למקרה ביטוח שאינו מכוסה מלכתחילה בפוליסת הביטוח.

...

עיון בסעיף האמור מעלה כי כל שנטען בו הוא שהמשיבה 1 נקטה בכל האמצעים הדרושים למניעת פגיעת המבקש "ע"פ כל דין ו/או הסכם". במקרה דנן, יש לראות טענה זו כנגזרת מההבהרה בסעיף 4 למכתב הדחייה לעניין העדר ייחוס האחריות, ועל כן אין מקום להיעתר למחיקה המבוקשת של הסעיף.

לא מצאתי להיעתר למחיקת אי אלו מהסעיפים הנ"ל. מלבד האבסורד הגובל בטענה כי במכתב הדחייה היה מצופה שתיכלל התייחסות פרטנית למצב רפואי קודם (התייחסות שמטבע הדברים מוצאת לרוב את ביטוייה במסגרת חוות נגדית ולאחר שמומחה הצד שכנגד קובע עמדה בעניין זה רק לאחר עיון במלוא התיעוד הרפואי הרלוונטי), ממילא ניתן לסווג טענה זו כחוסה תחת 'שיעור הנזק', ומקום בו הוא נחשב תמיד כאמור כמוכחש, רשאיות המשיבות ובכלל זה המשיבה 2 כמבטחת, להעלות טענות בדבר גובהו בכתב הגנתן.

לאור כל האמור, דין הבקשה להידחות ביחס לכלל הסעיפים שמחיקתם התבקשה.

לאחר כל אלה, הוצג סירטון אשר מתאר את בור הביוב עם המכסה הפתוח סמוך לאחר קרות התאונה.

מיסמך זה מתיישב עם עדותו של מר נתנאל באשר לפצוי שניתן לו. אם כן, אין ממש בטענת המערערת כי המשיבה לא הוכיחה את ארוע התאונה או את ביצוע התשלום שאותו היא תובעת מכוח זכות השבוב.

בהנתן שמדובר במפגע בתחום הדרך שמצוי באחריותה של המערערת, הרי שהתוצאה המתבקשת היא שהנזק אשר נגרם לרכב הוא תולדה של הפרת חובת הזהירות של המערערת לדאוג לתחזוקה תקינה של הדרכים שבתחומה, לדאוג לכסוי פתחי הנקוז והביוב שבכביש ולבצע בקרה סדירה והדוקה על כל אלה [ראו הלכה נושנה בעיניין - ע"א 144/60 מדינת ישראל נ' חואטי, פ"ד ט"ז 209 (1962)].

...

סוף דבר – הערעור נדחה.

לנוכח התוצאה אליה הגעתי, ובשים לב לכך שהערעור נדחה על מכלול טענותיו, אני רואה לנכון לחייב את המערערת בשכר טרחת ב"כ המשיבה בסך 10,000 ₪.

עם זאת לנוכח היקף ההליך שלפניי והעלויות שנגרמו לצד שכנגד אין מנוס מחיוב זה. המזכירות תעביר סך 10,000 ₪ למשיבה מתוך העירבון שהפקידה המערערת בקופת בית המשפט.

עוד טענה התובעת כי, התאונה אירעה בשל רשלנותה ו/או חוסר זהירותה ו/או היפר חובה מצד הנתבעת שבאו לידי ביטוי במעשים ו/או במחדלים הבאים: פתחה מכסה בור ביוב במקום המשמש את העוברים והשבים, בלילה, ללא תאורה, וללא אזהרה; לא דאגה לדרך נקייה ובטוחה ממכשולים בורות ומהמורות; לא דאגה לסגור את הבורות באופן שתמנע נפילה לתוכם; לא דאגה לסלילת הכביש ו/או יצירת מעבר בטוח; לא דאגה לסימון הבורות או המהמורות; לא דאגה לתאורה מתאימה; לא נהגה כפי שעירייה סבירה הייתה נוהגת בנסיבות העניין.

משמעותו של הנטל שהועבר הוסברה בע"א 73/86-לוי שטרנברג נ' עיריית בני-ברק, פ"ד מג(3), 343, עמ' 348-349 ("להלן: עניין שטרנברג"): "במקרה דנן לעירייה ידיעה בלעדית על המתרחש במערכת הביוב שבעיר, משום שהיא שולטת בה, היא המתחזקת את המערכת והאחראית להפעלתה הסדירה, ולה נגישות בלעדית אליה. כלל זה, כקודמו, מעביר על שכם הנתבע את נטל הבאת הראיות, ועליו לעורר ספק בלב בית המשפט באשר לקיומו או אי-קיומו של הדבר המצוי בתחום ידיעתו הייחודית (ראה: ד"נ 4/69 הנ"ל, בעמ' 296; א. הרנון, דיני ראיות, הדפוס האקדמי, ירושלים, התשל"ב, עמ' 204)". לאור עדותן של גב' טפר והתובעת, בהן נתתי אמון, ניתן לקבוע גם בהעדר תמונות שהתובעת נפלה לבור פתוח כמתואר בכתב התביעה.

ניתן לקבוע כי בהיות מגרש החניה מקום המיועד למעבר הולכי רגל, הבור הפתוח בין שתי מכוניות חונות היווה סיכון בלתי סביר לנפילה ובכך הפרה הנתבעת גם את חובת הזהירות הקונקרטית.

לאחר ששקלתי את טיעוני הצדדים לעניין זה הפיצוי הנאות לכיסוי נזקי של התובעת הוא סך של 7,000 ש”ח במרכיב של כאב וסבל ו-1,000 ש”ח נזק ממוני.

...

טול מקרה בו רשות מקומית מוגבלת בתקציבה ורוב הרחובות שבתחומה אינם תקינים, אך בדרגות שונות, האם הרשות המקומית מתרשלת אם היא מבצעת עבודות בכבישים שתיקונם אינו סובל דיחוי, ומשאירה את תיקון הרחובות שבמצב פחות רעוע, לזמן מאוחר? לא נראה לי הדבר.

התוצאה היא שהנתבעת לא הוכיחה כי נקטה באמצעים סבירים כדי שתוכל לעמוד על קיומם של מפגעים הקיימים בתחומה.

אשר על כן הנתבעת תשלם לתובעת סך של 8,000 ש”ח, בנוסף לכך תשלם הנתבעת הוצאות משפט אליהן יתוסף שכר טירחת עו"ד בסך של 2,500 ש”ח בתוספת מע"מ. סכומים אלה יהיו צמודים למדד וישאו ריבית חוקית מהיום ועד לתשלומם המלא בפועל.