אחריות בגין פרסום לשון הרע בפייסבוק באמצעות לייק ושיתוף

אם כן, השאלה שלפנינו מציבה אתגר נוסף, מעבר להתאמת הוראות החוק למקרה שלפנינו, והיא כי אם נקבע אחריות כמעוול בלשון הרע כלפי הנפגע ביחס למי ששיתף (או עשה לייק) לסטאטוס שעשה אותו נתבע ולא הוא אביו-יוצרו, כיצד יתיישב עניין זה עם הוראת סעיף 19 (4) לחוק המאפשר לנתבע לפעול לנקוט בצעדים להפסקת הפצת הפירסום המכיל את לשון הרע, על מנת לזכות בהקלה בפסיקת הפיצויי לטובת הנפגע, כאשר אינו יכול לשלוט כלל בסטאטוס המקורי והמשך הפצתו (בנגוד, כאמור, למפרסם הראשון).

חזוק לקיומם של שני תנאים מצטברים לפירסום לשון הרע, מוצאים אנו בהוראות סעיפים 11 ו -12 לחוק איסור לשון הרע, שעניינם אחריות בשל פירסום באמצעי תיקשורת ואחריות של מדפיס ומפיץ כדלהלן: "11. (א) פורסמה לשון הרע באמצעי תיקשורת, ישאו באחריות פלילית ואזרחית בשל לשון הרע, האדם שהביא את דברי לשון הרע לאמצעי התיקשורת וגרם בכך לפרסומו, עורך כאמצעי התיקשורת ומי שהחליט בפועל על הפירסום, ובאחריות אזרחית ישא גם האחראי לאמצעי התיקשורת...

עיקרון החוקיות – פגיעה בזכות אלא בחוק חזרה לענייננו; אין לראות כי הגעתי לתוצאה זו, אך בשל הקביעה ששני היסודות המקימים את אלמנט הפירסום בלשון הרע, אינם מתקיימים על ידי לחיצת הלייק או השתוף בפייסבוק, אלא יש לראותה גם – ובעיקר – בשל הראייה כי לא ניתן לפגוע בזכויותיהם החוקתיות של המשתמשים בפייסבוק לחופש הביטוי בלא הוראה מפורשת לעשות כן. חוק איסור לשון הרע פוגע בזכות היסוד של האדם לחופש ביטוי.

...

אין מנוס אלא לומר שמה שנטען על ידי הנתבעים שאין המדובר אלא בביקורת אומנותית על מה שמכונה "יצירה" של אותו צד שלישי אנונימי, יפה וטובה למקומות ומחוזים אחרים, אולם בית המשפט לא מקבלה.

לסיכומו של עניין ומכל האמור לעיל אני סבור שאין לראות בלחיצה על כפתור הלייק או שיתוף סטטוס בפייסבוק כ"פרסום" לפי חוק איסור לשון הרע, ולא ניתן להטיל אחריות על הנתבעים.

כאמור לעיל ובסופו של יום, אני קובע שאין לראות כמי שעשה לייק או שיתוף לסטטוס שלא הוא כתב והמהווה לשון הרע, כמי שפרסם לשון הרע בהתאם להוראות חוק איסור לשון הרע, בכפוף לחריג הפגיעה המשמעותית, חד משמעית ובלתי מוצדקת (כאמור בסעיף 76 לעיל), שגם לא מתקיים בענייננו.

התביעה, אם כן, נדחית.

" בפסק דין קנדי של בית המשפט העליון של בריטיש קולומביה נקבע כי פירסום שני, נוסף לפירסום המקורי, המבוצע באמצעות לחיצה על כפתור השתוף בפייסבוק או באמצעים נוספים, לרבות בדואר אלקטרוני, מקים עילה לחיוב בלשון הרע (Pritchard v. Van Nes (2016 BCSC 686)): "Further distribution may take place through the "Share" function (…) All of this republication through Facebook was the natural and probable result of the defendant having posted her defamatory remarks.

על אחריות של מפיצים מישניים לאור עוולת לשון הרע כתבה גם מיכל לביא בספרה אחריות מתווכי תוכן לעוולות ביטוי: הקשר חברתי, משפט וטכנולוגיה, בעמוד 377 (2018): "הדין היתייחס במפורש להפצה משנית ולא פטר מאחריות חזרה על פירסום משמיץ. לפי הדין המצוי, חזרה על לשון הרע אינה מוציאה את הביטוי מיגדרי איסור לשון הרע, וכשלעצמה אף אינה מהוה הגנה. אולם חזרה על מה שכבר נאמר יכולה להיות שיקול להפחתת סכום הפצוי כאשר המפיץ המישני פירסם את הדברים במלואם והוא נקב בשם המקור שעליו הסתמך.

לא נכחד כי שלילת הגנה מאדם שהכפישו את שמו ברשתות החברתיות גם היא אינה ראויה, ואין ספק כי נטל הוא על המחוקק להתערב ולומר את דברו, ואולם לעניין פרושו של החוק זו הברירה העומדת לפנינו: להכריז על חיבוב או שתוף כפרסומים לעניין החוק ולהביא בהכרזה זו, הלכה למעשה, להרחבת הביטויים אשר עלולים להחשב כפרסומי לשון הרע והצפת בית המשפט בתביעות לשון הרע בגין פרסומים ברשת הפייסבוק באופן תכוף או להכריז כי חיבוב או שתוף אינם באים בגדרי החוק, תוך שלילת זכותם של נפגעים מביטויים אלה במרחב האינטרנטי לתבוע את מפרסמי המשנה ומניעת פיצויים מהם.

...

אם נחזור למקרה דנן, הרי כפי שנקבע לעיל, הפרסום בגדר לשון הרע וכך גם הוסכם בין הצדדים כי ההכרעה תהא בהתאם להסכמות הדיוניות, דהיינו שככל שהתשובה לשאלה אודות הפרסום תוכרע באופן שיש לקבל את התביעה, אזי נקבעה המסגרת של החיוב הכספי.

במקרה דנן, מדובר בקבלה חלקית של הערעור וזאת בהתייחס לנושא השיתוף ועל כן בנסיבות מצאנו לחייב את המשיבים יחד ולחוד בסכום כולל של 5,000 ₪, וכאשר מודגש כי שיעור הפיצוי נקבע בסכום שכזה אך ורק לאור הסכמת הצדדים לאופן בחינת שיעור הפיצוי, כאשר אלמלא כן היה מקום לפסיקת פיצוי משמעותי.

התוצאה: לאור כל האמור לעיל, אמליץ לחברי להרכב לקבל את הערעור בכל הנוגע להגדרת שיתוף כפרסום לעניין החוק ולדחות את הערעור בכל הנוגע לפעולת החיבוב.

התובע טען כי בעקבות הגשת התביעה, שרון פירסם פירסום נוסף בפייסבוק המהוה לשון הרע נגד התובע, שיובא להלן כלשונו: בתגובה לפירסום זה של שרון פירסמה הנתבעת תגובה בפייסבוק בזו הלשון: "באיזה בית משפט הוא הגיש את התביעה? הכותבת אמנם מנועה מלתרום כי היא חלק ממערכת המשפט הישראלית, אבל תשמח להגיע לעודד עם פונפונים ביום הדיון אם זה במקרה בת"א". תגובה זו של הנתבעת היא הפירסום הראשון מושא תביעה זו (להלן: "הפירסום הראשון").

בית המשפט העליון אימץ את פסיקתו של בית המשפט המחוזי (ע"א 35757/10/16 נידיילי תיקשורת בע"מ נ' שאול (16.1.2019) (להלן: עניין שאול במחוזי)) וקבע, בכל הנוגע לפעולת השתוף, כי יש מקום להכיר בפעולה של שתוף ברשת החברתית כפרסום במובנו של חוק איסור לשון הרע, כך שניתן יהיה להגיש תביעות גם כנגד משתפים, ולא רק נגד המפרסם המקורי של הדיבה.

בכל הנוגע לפעולת החיבוב (like), אף כי עניין זה לא עמד לערעור לפניו, אימץ בית המשפט העליון את קביעת בית המשפט המחוזי גם בעיניין זה, וקבע כי פעולה זו אינה עולה כדי פירסום כמובנו בחוק איסור לשון הרע.

כך, למשל, נפסק בעיניין שאול בעליון (מפי כב' השופטת דפנה ברק ארז, ובהסכמת כב' השופטים וילנר ומזוז) (ההדגשה אינה במקור): "כאשר משתמש מפרסם תגובה לפירסום המכיל לשון הרע, ייתכן שהדבר יוביל באופן דומה לחשיפת הפירסום מושא התגובה למשתמשים נוספים. אולם, במקרה זה נהיר כי יש להיתמקד בתוכן התגובה של אותו משתמש ולא בעצם החזרה על הפירסום, הנעשית באופן טכני, ללא מעורבותו הפעילה." אזכיר, כי בעיניין שאול נידרש בית המשפט לבחינה האם פעולות אשר אין בהן תוכן עצמאי אלא הן מהוות חזרה והדהוד של הפירסום המקורי יכולות להוות פירסום ולשמש בסיס לאחריות בגין לשון הרע.

" הינה כי כן, יישומה של פסיקת בית המשפט העליון על ענייננו מעלה, כי כאשר מדובר בתגובה לפוסט, אשר אין בה משום מסר חדש ועצמאי, ועיקר מטרתה היא להתייחס לתוכן שפורסם על ידי משתמש אחר ברשת, להביע הזדהות איתה ולהדהדה – הרי שבדומה לחיבוב, אין לראות בה משום פירסום לשון הרע, שכן, כאמור, הפעולה עצמה נעדרת תוכן עצמאי ממשי, והחשיפה האפשרית הנלווית לה של הפירסום המקורי, היא שולית ואינה הופכת את הפעולה ל'פירסום' העומד בפני עצמו.

...

בפסיקה נקבע, כי ככלל, שעה שעילת התביעה מסתמכת על פרסום המהווה, לפי הטענה, לשון הרע, אין לאפשר עקיפת ההגנות והמנגנונים הקבועים בחוק איסור לשון הרע בדרך של הגשת תביעה חלופית בעילות אחרות (ראו, בין השאר רע"א 7205/16 שוורץ נ' צולר (9.4.2017); ת"א (מר) 20528-01-12 הרפז נ' מרחב (מ.נ.פ) בע"מ (27.4.2012); תא (ראשלצ) 793/08 הורוביץ נ' בן דוד (18.10.2009); ת"א (תא) 154999-09 פלוני נ' אלמונית (11.8.2011); תא (ראשל"צ) 988-08 גרון נ' טווילי (19.12.2009)).

עם זאת, אני סבורה כי בנסיבות ענייננו, כפי שפורטו בהרחבה לעיל, ומשמצאתי להורות על מחיקת התביעה לפי חוק איסור לשון הרע בהעדר עילה, הדברים יפים לענייננו בשינויים המחוייבים.

סוף דבר – הבקשה לסילוק התביעה על הסף מתקבלת, ואני מורה על מחיקת התביעה.

בסיכומו של דבר, בית המשפט המחוזי חייב את המערערים לשלם למשיבה סך של 5,000 שקלים אך בגין הפירסום ששותף על-ידם, בציינו כי אילמלא ההסכמות הדיוניות בין הצדדים, היה מקום לפסיקת "פיצוי משמעותי". העירעור שבפנינו כפי שצוין בפתח הדברים, ראינו מקום ליתן במקרה זה רשות ערעור ביחס לשאלה המשפטית שעניינה הגדרתן של פעולות שתוף ולייק בפייסבוק כ"פירסום" לפי חוק איסור לשון הרע – וביחס אליה בלבד.

המשיבה טוענת איפוא כי אין כל הצדקה לפטור באופן גורף מאחריות לפי חוק איסור לשון הרע את מי שפעל לשתף פרסומים בפייסבוק.

השאלה היא האם פתיחת צוהר לפירסום זה באמצעות היפר-קישור צריכה להחשב פירסום שבגינו ניתן לתבוע גם כן. לכאורה, מדובר בסוגיה נפרדת – היפר-קישור אינו שתוף או לייק בפייסבוק, אלא מדובר בטקסט, תמונה או מדיה אלקטרוניים שלחיצה עליהם מובילה לתוכן המצוי בדף אינטרנט אחר.

...

לפיכך, אני סבורה כי בבחינת החלתו של חוק איסור לשון הרע על שיתוף מידע ברשתות החברתיות, עלינו ליתן את הדעת לאיזון זהיר בין מעלותיהן הרבות של הרשתות החברתיות, לבין פוטנציאל הסכנה הנרחב אשר טמון בהן.

כך, כפי שהוצגו בחוות דעתה של חברתי שורה של מנגנונים אשר נועדו להגן על חופש הביטוי ברשתות החברתיות מפני הגבלות יתרות, אני סבורה כי במקרים המתאימים יהיה מקום להביא בחשבון במסגרת הפעלתם של המנגנונים הרלוונטיים גם את השלכותיו הייחודיות של פרסום ברשתות החברתיות בכל הנוגע לפגיעה בזכות לשם טוב, כפי שפורט לעיל.

זאת ועוד, בנסיבות שיצדיקו זאת, אני סבורה כי יהיה מקום להתחשב במאפיינים ייחודיים אלה, בין היתר, בעת קביעת שיעור הנזק.

כן דאג הנתבע לתייג 33 חברי פייסבוק נוספים על מנת להעצים את שתוף הפירסום.

דיון והכרעה תביעת התובע מייחסת לנתבע פירסום לשון הרע באמצעות סירטון שעלה ברשת החברתית פייסבוק, ושתוכנו מובא להלן: "...אבא של טרבסקי עסוק, אז החליטו להביא קבלן חצוני. ומי זה הקבלן? כן, יוחאי כהן, הבן של עופר כהן. הפרוייקטור של מחלקת החינוך בטבריה... אז כן, ככה זה. אתה חבר של זיגדגון, נכניס את הבן שלך לעבוד בערייה, מיכרז תפור לעילא ולעילא. לבחור אין כנראה רישיון או שהוא לוקח רישיון של מישהו אחר. והוא גם לא לוכד נחשים...". אין מחלוקת בין הצדדים לעניין עצם קיומו של הפירסום שנעשה על ידי הנתבע בקבוצת הפייסבוק.

בשלב השני, יש לבחון האם קמה אחת מההגנות המפורטות בחוק איסור לשון הרע, אשר פוטרת מאחריות בגין אותו פירסום (ע"א 8345/08 עו"ד בן נתן נ' מוחמד בכרי, (27.7.11); ע"א 751/10 פלוני נ' דיין אורבך, (8.2.12)).

במעשיו יצר הנתבע תוכן אשר נחשף לעיני כ-4,000 איש וכן גרר תגובות רבות וסימוני לייק, ועל כן אין חולק כי מדובר בפירסום ליותר משני בני אדם, ולכן רכיב זה מיתקיים.

...

נוכח כל האמור לעיל, מצאתי כי אין לקבל את טענות הנתבע ביחס להגנות העומדות לו על פי חוק איסור לשון הרע.

נכון הוא שדקה וחצי מהסרטון הנתבע התייחס לתובע, אולם אני סבור שעצם הפגיעה אינו רב, שכן, סביר להניח, כי רק מי שישב ויאזין למלוא הסרטון ייחשף להשמצות הנתבע על התובע.

סיכום לאור האמור ולאחר ששקלתי את מכלול הנסיבות, אני מקבל את התביעה באופן חלקי, ומחייב את הנתבע לשלם לתובע סך של 6,500 ₪ ובתוספת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 2500 ₪.