אחריות בגין נשיכת כלב ללא מחסום פה

וזו לשון הסעיף: "המחזיק בכלב לא יאפשר את יציאתו מתחומי חצריו (להלן – החצרים), אלא אם כן הכלב מוחזק בידי אדם המסוגל לשלוט בו, באמצעות רצועה שאת אורכה וטיבה יקבע השר". לשון אחר, כל כלב, ללא קשר לגזעו, בעת יציאתו לרשות הרבים חייב להיות קשור ברצועה, וכאשר מדובר בכלב השייך לגזע המוגדר "כגזע מסוכן" על פי החוק, שומה על בעליו מלבד הקשירה ברצועה, גם לחסום את פיו באמצעות מחסום פה או זמם.

כאמור, הנתבע לא הביא כל ראיה אחרת מזירת הארוע המצביעה על מקור אחר שאחראי לפציעה כגון: חפץ חד בזירה ממנו יכלה להפצע כך, בעוד שהתובעת הציגה לפני מסכת ראייתית סדורה ומוצקה שדי בה כדי לבסס טענתה כי ננשכה על ידי כלבת הנתבע.

הנתבע מסביר זאת בסיכומיו בנימוק כי בעת השיחה, טענת הנשיכה "אפילו לא עמדה על הפרק". ברם, כבר בתחילת השיחה התובעת שוטחת בפניו את אופי פציעתה וסבלה בעקבות הארוע תוך שמציינת באוזני הנתבע כי כלבתו גדולה וכבדה ושומה עליו לעשות שימוש במחסום פה, טענות בהן הודה הנתבע באותה השיחה ואף היתנצל בשל כך (עמ' 5 לתימלול).

...

סיכום ביניים: לאור המקובץ לעיל, ולאחר שבחנתי את משקלן המצטבר של הראיות, סבורתני כי התובעת הרימה את נטל השכנוע הרובץ לפתחה והוכיחה את עצם קרות אירוע הנשיכה במאזן ההסתברויות הדרוש במשפט האזרחי.

לאור כל האמור לעיל, מצאתי לנכון להטיל על התובעת אשם תורם בשיעור של 25%.

לאחר שבחנתי את מכלול חומר הראיות, נתתי דעתי לנסיבות פציעתה של התובעת, לנכות הרפואית שנקבעה לה על ידי מומחה בית המשפט, לצלקות שנותרו, להיקף הטיפול הרפואי, מצאתי להעמיד את הפיצוי בראש הנזק של כאב וסבל על סך של 30,000 ₪.

הכלב התוקף לא היה קשור והיה ללא מחסום פה (להלן: "ארוע הנשיכה").

לטענתה, בהתאם לסע' 41א לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] התשכ"ח- 1968 חלה על בעליו של כלב אחריות מוחלטת בגין ניזקי גוף שגרם כלבו אף אם לא הוכח כי היתקיימה או לא היתקיימה רשלנות מצידו של הבעלים, משכך לטענתה, על הנתבע להיטיב את נזקיה של התובעת אשר נגרמו לה כתוצאה מן הנשיכה.

...

לאחר ששמעתי את עדויות הצדדים וטענותיהם, אני סבור כי התובעת הצליחה להרים את נטל ההוכחה המוטל על התובע במשפט האזרחי כדין המוציא מחבירו, הנתבע לא סיפק הסבר סביר לעובדה ששמו ושם כלבו מופיעים בדו"ח תחת הכותרת "הפוגע" אף לטענתו שהליווי למשרד הבריאות היה לבקשתה של התובעת, כלשונו:" היא התקשרה אלי ואמרה כאשר יש אירוע בין שני כלבים אז צריך להביא את החיסון של שני הכלבים." (עמ' 22 ש' 19-20 לפ' מתאריך 17.11.13) אין בכול האמור על מנת להסביר מדוע הוא מצא לנכון למסור את פרטיו ופרטי כלבו תחת הכותרת "הפוגע", אילו היה סבור כי כלבו בוודאות לא נשך את התובעת כפי שטען בחקירתו באומרו :" אף פעם לא היה מי נשך, לא התעסקנו בכלל. לי היה ברור שזה הכלבה שלה, הנחתי שזה לא נעים בפני עצמה שהכלבה שלה נשכה אותה. הכלב שלי היה לפניה הוא לא יכול היה לנשוך אותה." (עמ' 22 ש' 1-2 לפ' הנ"ל) מה הרלוונטיות לטרוח ולמסור את פרטי כלבו למשרד הבריאות במטרה לבדוק אם הכלב חוסן נגד כלבת אם לאו?, מתבקש היה שכבר אז ישמיע את גרסתו בפני התובעת ויבהיר לה כי היא לא ננשכה ע"י כלבו.

בעניינו נראה כי סביר שאכן אותן הוצאות אכן הוצאו, ועל מנת שלא לקפח את התובעת בדינה רק משום שהתרשלה בשמירת אותם אמצעי הוכחה, אני סבור כי יש לפצות את התובעת בסכום גלובאלי אשר ישקף בין היתר את נסיעותיה למשרד הבריאות ושאר הבדיקות והטיפולים שבצעה על סך של 2,500 ₪ .

התובעת לא עמדה בנטל, ולא הוכיחה כי מעשה התקיפה גרם לירידה בסך הכנסותיה, אך מכל מקום סבורני כי יש להניח ברמת הסבירות הנדרשת כי בשבועיים שאחרי האירוע, אכן התובעת לא יכלה לשוב לתפקודה הרגיל, על כן אני קובע כי ראוי לקבוע פיצוי גלובלי בגין ראש נזק זה ולהעמידו על סך של 2,000 ₪ .

סוף דבר מאחר וקבעתי כי גרסתה של התובעת הייתה מהימנה בעיניי וכי היא הצליחה להוכיח את גרסתה כנדרש מתובע במשפט האזרחי, החלטתי כי לנתבע קמה החבות הנזיקית בגין הנזקים אשר נגרמו לתובעת כתוצאה מתקיפת כלבו, כמוכן החלטתי כי הפיצויים בגין ראשי הנזק שנטענו יעמדו על הסכומים כדלהלן: כאב וסבל- 25,000 ₪ הוצאות רפואיות ונסיעות לטיפולים- 2,500 ₪ הפסד השתכרות על העבר והעתיד- 2,000 ₪ ובסה"כ בגין הנזקים- 29,500 ₪ בהילקח בחשבון את החלטתי מיום 7.10.13, הנני מחייב את הנתבע לשלם לתובעת הוצאות ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 5,000 ₪.

לטענת הנתבעים בכתב ההגנה ובסיכומים, הכלב של התובעת הוא זה שנשך אותה ולא הכלב התוקף.

הדיון המשפטי אחריותו של המחזיק בכלב בגין ניזקי גוף שגרם לאחר מוסדרת בסימן ד1 לפרק ג לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) (להלן: "פקודת הנזיקין") המורה: "41א. בתובענה בשל נזק לגוף שניגרם על ידי כלב, חייב בעליו של הכלב או מי שמחזיק בכלב דרך קבע (להלן - הבעלים) לפצות את הניזוק, ואין נפקא מינה אם היתה או לא היתה התרשלות מצידו של הבעלים.

הנתבעים טוענים בסיכומיהם כי גם התובעת הפרה חובה חקוקה בכך שיצאה לטייל עם כלבה ללא מחסום פה בנגוד לחוק העזר העירוני (פקוח על כלבים ובעלי חיים אחרים) התשנ"א – 1991.

...

ההכרעה לאחר ששקלתי את גרסאות הצדדים, החלטתי להעדיף את גרסת התובעת.

אני סבור שבמקרה זה האחריות היא של שלושת הנתבעים.

ניתן להגיע למסקנה לפיה דעת הרוב היא, שהאחריות המוגברת של הבעלים עשויה לדור בכפיפה אחת עם אחריות מוגברת של המחזיק בכלב דרך קבע, ובלבד שלשניהם זיקת פיקוח ושליטה בכלב.

העולה מהאמור לעיל הוא שעל הנתבעים מוטלת החובה לפצות את התובעת בגין הנזקים שנגרמו לה. סוף דבר אני קובע כי הנתבעים אחראים יחד ולחוד לנזק שנגרם לתובעת.

לפיכך, הערייה אחראית לכך שהיא ניפצעה ביום 29.7.2021 בעודה צועדת בטיילת בבת ים כאשר כלב נצמד אליה – היא נבהלה, נפלה ונגרמו לה נזקים.

אין הפרדה בטבלה בין מקרה שבו הכלב אינו קשור לבין מקרה שבו הכלב ללא מחסום בפה כיוון שבכל מקרה סכום הקנס זהה.

עוד יש לזכור, כי אין מחלוקת על כך שהכלב לא נשך את התובעת או ליקק אותה, כיוון שלא היה לו מחסום לפה ,אלא גם לגירסת התובעת – המשיבה היא נבהלה מהכלב ונפלה.

...

אני סבורה כי בעניינינו קיימת טעות ביישום הדין ומדובר בסוגיה בעלת השלכת רוחב ולכן אין מנוס ממתן רשות ערעור.

דין הערעור להתקבל לגופו.

לסיכום: א) לאור האמור לעיל, ניתנת רשות ערעור והערעור מתקבל.

טענות הצדדים התובעת טענה, כי ביום 27.3.2018 היא הותקפה וננשכה ע"י הכלב, בסמוך לביתה ולבית הנתבעת, עת היה הכלב ללא מחסום פה בנגוד להוראת הדין, זאת במהלך ויכוח מילולי שהתגלע בין הנתבעת לבין קרובת מישפחה אחרת, בעוד שהתובעת לא נטלה חלק בויכוח וניסתה להרגיע את הרוחות ביניהן (להלן: "הארוע" או "ארוע הנשיכה").

התובעת הגיש כתב תשובה מטעמה ובו טענה, שלמעט טענות כלליות והכפשות כלפי התובעת, לא הציגה הנתבעת טענת הגנה מפני ארוע התקיפה של הכלב, שהאחריות בגינו המוטלת על כתפיו של בעליו של הכלב על פי הפקודה, הנה מוחלטת.

...

לסיכום נקודה זו - בסופו של יום עמד מומחה בימ"ש במבחן החקירה הנגדית וחוות דעתו נבחנה ביסודיות רבה במהלך חקירתו הנגדית של המומחה ע"י ב"כ הנתבעת, ומאחר וחוות הדעת לא נסתרה ואף חוזקה, ובהעדר נימוקים לסטות ממסקנות המומחה, אני קובעת שיש לאמצן ובמלואן ולקבוע כי אירוע הנשיכה הותיר בתובעת נכות רפואית צמיתה בשיעור 10% בתחום הנפשי.

סבורני כי במכלול נסיבותיה של התובעת, לאור שיעורה הנמוך של הנכות התפקודית, ההשפעה המוגבלת שיש לנכות הנפשית בעיסוקה של התובעת בתחום עריכת הדין והפגיעה הצפויה בכושר ההשתכרות, יש לפצות את התובעת בסכום גלובלי וצופה פני עתיד בסך של 138,000 ₪ בגין ראש נזק זה (לפי נכות רפואית 10%, לפי שכר ממוצע במשק (12,000 ₪ ברוטו במעוגל), מקדם היוון עד לגיל 67 (286.3598) וחישוב אקטוארי של 40%).

  סוף דבר הנני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובעת, פיצויי בגין נזקיה כדלקמן: אובדן כושר השתכרות לעתיד 138,000 ₪ הפסד פנסיה 17,000 ₪ הוצאות רפואיות ונסיעות 15,000 ₪ כאב וסבל 40,000 ₪ סה"כ 210,000 ₪ לסכום הנ"ל יתווסף שכר טרחת עו"ד בשיעור 20% בתוספת מע"מ כחוק, והוצאות משפט בגין אגרה ששולמה משוערכת להיום, וכן עלות חוות דעת המומחים.