ב"כ של דומי מבקש להבהיר בפתח דבריו, כי חובת הזהירות המושגית לשלומם של תלמידי בתי הספר חלה על כל מדרג נושאי התפקידים במשרד החינוך, לרבות מנכ"ל המשרד, ובעיריית ירושלים – לרבות ראש העיר, מנהל החינוך והעומד בראשו, מנהל אגף בדק בית ואף דומי.
לוטפי, לאחר בדיקה, השיב לשקד כי אנשי הבטיחות של משרד החינוך ועיריית ירושלים אינם מורים על התקנת סורגים במצב כזה (עמ' 1747-1749 לעדותו של בוחבוט).
איננו יכולים לחתום את פסק דיננו מבלי להדגיש כי זיכויים של אנג'ל ובוחבוט אינו מאיין את הצורך בבחינת האחריות למותה בטרם עת של אמיליה ז"ל. לדעתנו, האחריות מצויה בדרגים הגבוהים של המערכת, הן במשרד החינוך והן בעריית ירושלים, והגם שנדמה כי הונחה במלואה על כתפו של דומי, אין זה המסר אשר אנו מבקשים להעביר.
...
בית משפט קמא קבע כי דומי היה קשור לאסון בשני מישורים: האחד, דומי ואנשי המחלקה שפעלו בהנהלתו, החליטו להחליף את החלונות הקיימים ותכננו את החלונות אשר הותקנו בסופו של דבר; השני, לדומי, כמנהל אגף בדק בית במנח"י, הגיעו, עוד לפני האסון, תלונות בנוגע לבטיחות החלונות, אך דומי התעלם מן התלונות הללו ולכן אחראי, עקב רשלנותו לגרימת מותה של אמיליה ז"ל.
אנו סבורים כי דין ערעורו של דומי להדחות, ובדומה לבית המשפט קמא, סבורים גם אנו כי יש לייחס לדומי אחריות הן בגין תכנון החלון והן בגין התעלמותו מן ההתרעות אשר הונחו לפתחו.
אשר על כן, אנו דוחים את ערעורו של דומי, ומותירים הן את הרשעתו והן את העונש אשר הושת עליו, על כנם.
לא בכדי פתחנו בדבריו של השופט (בדימוס) ו' זיילר, בדו"ח שכתב, כי הטלת אחריות ברורה על כל מעורב ובעל תפקיד צריכה להיות ריאלית וממשית מהחל ועד כלה, ואין לאפשר לאחד לחמוק מאחריותו, תוך הטלתה, במלואה, על האחר (שם, בעמ' 292).
