אחריות אישית של שותף בחברה לפרעון שיקים

את טענת הנתבע כי לא מדובר בהלוואה, אלא בהשקעה של מנכ"ל התובעת מר עזרי, באמצעות התובעת, בלוח פוקוס מתוך כוונה להיות שותף בלוח פוקוס - אין בידי לקבל.

גם אם הנתבע ייחס חשיבות למערכת היחסים העסקית והאישית הנטענת עם מנכ"ל התובעת (ואינני קובעת שקיומה של מערכת יחסים כזו הוכחה) לא סביר בעיניי שהנתבע יסכים לחתום כערב אואל לפרעון שיקים שמסרה חברה בקשיים לתשלום ההלוואה, אילמלא הסכמתו והתחייבותו במכתב הכוונות ובהסכם ההלוואה לערוב לפרעון ההלוואה באופן אישי.

למעלה מזה, בסעיף 44 לסיכומים מאשר הנתבע שהוא "לקח על עצמו את פרעון ההלוואה, באמצעות שיקים דחויים". גם אם לטענת הנתבע הדבר אינו עולה עם הוראות מכתב הכוונות והסכם ההלוואה (טענה אותה אינני מקבלת, כאמור) הנתבע הלכה למעשה מאשר כי אחראי אישית לפרעון ההלוואה.

בכך נשמט היסוד מטענות הנתבע וכפירתו בחבותו האישית לפרעון חוב ההלוואה.

אין לקשור בין ערבותו האישית של הנתבע לפרעון חוב ההלוואה והשיקים שמסר לתובעת בערבותו ובין טענות הנתבע בעיניין התמורה שהוסכמה בגין שירותיו, ואין מקום לשלילת זכותה של התובעת לפרוע את חוב ההלוואה בגין טענות אלה.

...

עדותו מקובלת עליי.

סוף דבר מכל האמור, התביעה מתקבלת במלואה.

הנתבע ישלם לתובעת סך של 1,213,912 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד הגשת התביעה (20.6.2019) ועד לתשלום המלא בפועל.

הנתבע ידע כי באותה העת היו חברות אלה במצב של חידלות פרעון דה-פאקטו וחרף זאת הזמין מהתובעת מוצרים דנטאליים במאות אלפי שקלים בשמה של די.פי.אס חיוך, ותוך מסירת המחאות של חיוך השן, כדי ליצור מצב שלפיו הוא לא יחוב באופן אישי עבור המוצרים, וכאשר ברור לו לחלוטין כי בדרך זו לא לא תקבל התובעת תשלום עבור מרבית הסחורה שהזמין ממנה.

לבסוף, כאשר שאל אותו ארני האם בטוח לקחת שיקים של חיוך השן, השיב בחיוב, והוסיף כי ככל ששיקים אלה לא יכובדו, אזי "יש אבא ואימא", דברים שגם מהוים בגדר התחייבות אישית של הנתבע לשלם את החוב שנצבר ועל כך עוד יפורט בפרק הרלוואנטי בהמשך פסק הדין.

בהקשר זה ר' דבריו של עו"ד א' זילברפלד בספרו "אחריות אישית בתאגיד והרמת מסך דין, פסיקה ופרקטיקה" (2004) (בעמ' 284) (ההדגשות במקור): "סקירת הפסיקה מלמדת, כי אורגאנים רבים סבורים שאם ינטשו את החברה הקורסת, במצבה כמות שהיא, ו"יתחילו הכל מחדש" בחברה חדשה, נטולת חובות העבר, אליה יעבירו רק את זכויות החברה הישנה, הרי שהכל יהא כשורה.

ראשית, כאשר העלה ארני את נושא החובות שנרשמו ע"ש די.פי.אס חיוך ושטרם שולמו, השיב הנתבע כי "תאמין לי, אני יודע, אמרתי בדצמבר, לא יוצא לי. אני אפילו צריך שתלים... לא יכול לבקש ממך, אתה נתת לי מעבר לגבול...". בתגובה לכך, ציין ארני כי ברצונו לשוחח עם השותפים של די.פי.אס חיוך, ועל כך השיב הנתבע: "אין שותפים בדי.פי.אס, די.פי.אס שזה היה פעם אצל בכור. אתה מבין? אצלו שמה זה כמו פשיטת רגל. עכשיו, הא... אותך, אני לא מכניס אותך לפשיטת הרגל, אה, לדבר הזה, זה שאני אומר אני רוצה לגמור לך ולשלם את זה, יש כאלה כמה אנשים שלקחתי על עצמי אחד מהם זה אתה. אתה מבין? למה, אין מחברה לקחת שום דבר" (עמ' 5, ש' 17-10).

...

סוף דבר אשר על כן, אני מחייב את הנתבעים 1 ו-2 ביחד לחוד לשלם לתובעת 136,754 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום הגשת התביעה ועד לתשלום בפועל.

כמו כן, ישלמו הנתבעים 1 ו-2 ביחד ולחוד לתובעת את אגרות המשפט וכל הוצאה אחרת ככל שהיתה ותאושר כדין על ידי בית המשפט.

התביעה כנגד הנתבעת 3 נדחית, אולם לנוכח העובדה שהיא יוצגה יחד עם שאר הנתבעים ולנוכח הקשר ההדוק שלה לנתבע ובהתחשב בכלל נסיבות העניין, ללא צו להוצאות.

המלומדת חביב סגל מציינת כי כיום נטילת סיכונים עיסקיים תצדיק את הרמת המסך רק כאשר אין לאותם סיכונים כל בסיס עסקי ממשי, ואולם אין בכך כדי לצמצם מאחריותו האישית של בעל המניות כאשר זה ממשיך להפעיל את העסק ואף להוציא שיקים לספקיו, מבלי לגלות לאותם ספקים על הקשיים הפינאנסיים, וכאשר קיימת רמת וודאות גבוהה יחסית שהחברה לא תוכל לעמוד עוד בפרעון התחייבויותיה (עמ' 321-322).

הנתבע העיד: "א.ב. טרי מעולם לא הייתה עסק שלי ולא היו לי מניות שם." לדבריו, היו שתי חברות בשם טרי עד הבית; האחת בשם א.ב. טרי עד הבית, אליה נכנסה הנתבעת כשותפה בשנת 2019 וחברה נוספת בשם 'טרי עד הבית', אשר נוהלה על ידי 'שני בחורים בשם בני וטלי' והנתבעת עבדה איתם, ולגירסתו היתה קונה מהם סחורה (פרוט' עמ' 19 שורות 8-9, 28-31, עמ' 20 שורות 1-2).

...

סוף דבר התביעות מתקבלות, יש להרים את מסך ההתאגדות ולייחס את חובות החברה לנתבע כך ששני הנתבעים חבים ביחד ולחוד בסכומי החוב של החברה.

הנתבעים ישלמו ביחד ולחוד, לחב' גן איכות הירק בע"מ סכום של 45,542 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה 14.4.2019, ועד התשלום המלא בפועל.

הנתבעים ישלמו, ביחד ולחוד, לחב' א.מ עבדי תוצרת חקלאית בע"מ, סכום של 95,143.3 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה 28.11.2019, ועד התשלום המלא בפועל.

הנושה צירפה לתביעת החוב אסמכתות לביסוס חבותה של חברת ליאן בלבד ואין כל אסמכתא לביסוס חבות אישית של החייב.

ביחס לטענתו המרכזית של החייב, לפיה פעל כשליח בלבד של חברת ליאן, טוען הנאמן כי הנושה הציגה בפניו העתק המחאה המשוכה לטובת חברת ליאן ואשר ניפרעה על ידי החייב בגינה הוגשה תביעת החוב והציגה בפניו העתק מהסכם פשרה אשר קיבל תוקף של פסק דין בתביעה שהוגשה נגדה על ידי חברת ליאן בגין אותו תשלום שהיתקבל בידי החייב והוא נידרש להשבתו.

לטענת הנושה, סמוך לאחר פרידתם של השותפים בחברה, הגיע החייב למשרדי הנושה וקיבל לידיו בשם החברה את השיק על סך של כ- 160,000 ₪.

...

כך נקבע: "הדעת נותנת כי הביקורת השיפוטית על החלטות נאמן מכל סוג ומהות תופעל במשורה, ותוגבל למצבים של חריגה קיצונית מסבירות ותקינות הפעולה, תוך הותרת מיתחם שיקול דעת רחב לנושא התפקיד לאור היקף סמכויותיו, מומחיותו, וחשיבותם של גורמי היעילות הדיונית הפועלים בענין זה. השיקולים לענין זה דומים ביחס לפונקציות השונות שהנאמן ממלא, והכרעות הנאמן בתביעות חוב של נושים בכלל זה." על הלכה זו חזר בית המשפט העליון גם בע"א 850/22 דרור נ' עו"ד עוז עמית (20.7.2022) שם נקבע: "תפקידו של בית המשפט בערעור על הכרעת בעל תפקיד בתביעת חוב מתמצה בפיקוח ובקרה על אופן ביצוע תפקידו ובחינת תקינות ופעולותיו. סמכות הפיקוח השיפוטי על בעל תפקיד מתאפיינת בריסון ובהתערבות מצומצמת המוגבלת למקרים חריגים בלבד, בהם חלה סטייה מהותית וקיצונית מסבירות ומתקינות ההחלטה או הפעולה מושא הביקורת." האיחור בהגשת הערעור למעשה, דין הערעור להידחות על הסף בשל האיחור בהגשתו.

למעלה מהצורך יובהר להלן כי דין הערעור להידחות גם לגופו.

נוכח זאת, הערעור נדחה.

מכוח הסכם הפשרה, נימסרו לתובע 56 שיקים של החברה לתשלום סכום ההלוואה, אולם רבים מהם שהוצגו לפרעון סורבו מסיבת "אין כסוי מספיק". בכתב התביעה, טען התובע, כי על החברה להשיב לו את ההלוואה, וכי יש לחייב גם את הנתבעים 1-2 באופן אישי, וזאת מחמת אחריותם האישית ו/או מכוח הרמת מסך.

בשלב זה, ועל מנת לעמוד בהתחייבותה לשלם מקדמה בסך 1,200,000 ₪ לסי אי אי, גייסה החברה הון, בין היתר באמצעות התובע, וכן באמצעות תומר, השותף בחברה האוסטרית, ובאמצעות הלוואות חוץ בנקאיות, מחברות אליהן הפנה רמי את החברה.

כך, הסכם הפשרה מגלם הבנה והשלמה של התובע עם העובדה שבעלת דברו היא החברה והיא בלבד, וויתור על טענה לחבות אישית של הנתבעים (למצער, עד לאותו שלב) והסתפקות בבטוחות שהועמדו לו במסגרת ההסכם (בדמות שיקים של החברה ושיעבוד על מלאי החברה האוסטרית, שחתמה אף היא על ההסכם); ומאידך גיסא מוותרת החברה על טענתה כי יש לראות את הכספים כהשקעה ו/או הלוואת בעלים ולהחיל עליהם את התנאים שנקבעו בהסכם קודם, והיא מתחייבת להשיבם לתובע ללא סייג, תוך קביעת תנאי התשלום ומתן בטוחות, ותוך שהוסכם כי שיעור הריבית שתשולם לתובע יהיה גבוה יותר מכפי שהיה בהסכמים קודמים.

...

בסיכומיו, הרבה ב"כ התובע להפנות לפסק הדין שניתן בעניין דלתות חמדיה (ע"א 10582/02 בן אבו נ' דלתות חמדיה בע"מ (16.10.2005)) והטעים, כי כשם שבאותו עניין מצא בית המשפט להטיל אחריות אישית על בני משפחה (שם – בני זוג) שניהלו עסק תוך הצגת מצגי שווא ביחס למצבה הכלכלי של החברה, כך יש לעשות כן בענייננו.

הנתבעים לא יצרו חיובים חדשים של החברה ולא גרמו לתובע להזרים אליה כספים נוספים, אלא לכל היותר ביקשו לפרוס מחדש חיובים קיימים של החברה כלפיו, והם לא שידרו "עסקים כרגיל" אלא הבהירו לתובע (שממילא כבר היה ער לכך) שמצבה הכלכלי של החברה בכי רע. בנסיבות אלו, אני סבורה כי התובע לא עמד בנטל להוכיח כי מדובר באחד מאותם מקרים חריגים שבהם, חרף העובדה שהתובע התקשר עם החברה וההתחייבות כלפיו היא שלה בלבד – הרי שיש מקום להטיל אחריות אישית על הנתבעים כבעלי מניות ו/או כנושאי משרה בה. סוף דבר אני מקבלת את התביעה נגד הנתבעת 3 ומחייבת אותה לשלם לתובע סך של 577,558 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד הגשת התביעה ועד התשלום בפועל.

אני דוחה את התביעה נגד הנתבעים 1-2.