אחריות אישית של עובד בנזיקין לפי סעיף 13 לפקודת הנזיקין

בהתאם, נקבע כי לא עומדת לחברות ההגנה שבסעיף 15 לפקודת הנזיקין שלפיה מי שהתקשר בחוזה עם אחר על מנת שיבצע עבורו עבודה כלשהיא, פטור מאחריות בגין נזקים שארעו במהלך ביצוע אותה עבודה – שכן, לפי חוק התיקשורת ניתן להטיל אחריות על מפרסם שהפר את הוראות החוק גם אם פעל באמצעות שלוח; וממילא לפי סעיף 30א(י)(5) לחוק התיקשורת, חזקה על מי ששיגר דבר פירסומת בנגוד לחוק כי עשה כן ביודעין (להלן: חזקת הידיעה).

למשל, כאשר מי ששיגר את דבר הפרסומת פעל כשלוחו או כעובדו של מי שדבר הפרסומת שוגר למענו (ואף שהדבר לא צוין בהחלטה, נראה כי הכוונה לסעיפים 14 ו-13 לפקודת הנזיקין, בהתאמה), או בהתקיים אחד החריגים שמאפשרים הטלת אחריות על מזמין בגין עוולה שבוצעה על ידי קבלן עצמאי (סעיף 15 לפקודת הנזיקין).

נוסף על כך, וזה העיקר לענייננו, גם אם הגורם המסחרי הראה שדבר הפרסומת לא שוגר על ידו, עדיין ניתן ואף ראוי בנסיבות מסוימות לייחס לו אחריות בגין מעשה השיגור, קרי: בשל משלוח הספם – וזאת מכוח הוראות פקודת הנזיקין המטילות אחריות בגין מעשי הזולת על "מעביד" (סעיף 13 לפקודת הנזיקין), "משדל" (סעיף 12 לפקודה), "שולח" (סעיף 14 לפקודה) ואף על "מזמין" בהתקיים חריגים מסוימים (סעיף 15 לפקודה) (להרחבה ראו: עמוס הרמן דיני נזיקין 222-207 (מהדורה שנייה, 2020), להלן: הרמן; אהרן ברק "אחריות למעשי הזולת" דיני הנזיקין – תורת הנזיקין הכללית 473-435 (גד טדסקי עורך, מהדורה שניה, 1976), להלן: ברק "אחריות למעשי הזולת").

בהתקיים חריג מן החריגים שבסעיף 15 לפקודת הנזיקין מוטלת על המזמין אחריות אישית, בשונה מאחריות שילוחית; שכן המעשה או המחדל של המזמין קושרים אותו באופן ישיר למעשה העוולה (ראו: הרמן, בעמ' 215).

...

נמצאנו למדים, כי מקום שבו יוכח שמזמין היה מודע לכך שהקבלן שעימו התקשר לצורך מתן שירותי שיווק ופרסום פועל בניגוד להוראות סעיף 30א לחוק התקשורת ולא ניסה למנוע זאת, לרבות אם "רק" עצם את עיניו – יראו במזמין כמי שהרשה או אישרר את מעשיו המזיקים של הקבלן והוא לא יוכל ליהנות עוד מן ההגנה שבסעיף 15 לפקודת הנזיקין.

מסקנה זו מתבקשת לנוכח התכליות של סעיף 30א לחוק התקשורת, בראשן השאיפה למגר את התופעה הפסולה של הפצה המונית של הודעות פרסומת בלתי רצויות ומכבידות, ויש בה כדי ליתן מענה לחשש שגורמים מסחריים ינצלו לרעה את "דרישת השיגור" על מנת לעקוף את האיסור על משלוח ספאם.

סוף דבר התוצאה היא שהערעור נדחה.

שכן נטען בכתב התביעה המתוקן כי סאמח, העובד הנוסף שעבד לצידו של התובע, גרם לתובע נזק ברשלנותו, ולפי סעיף 13 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] האחריות השילוחית של מעסיק למעשה עובדו היא אחריות על-פי דין.

אובדן ראייה בעין, לכל אדם, על אחת כמה וכמה, לילד כה צעיר, היא פגיעה קשה מאוד ובודאי שיש לפגיעה זו השלכות בהווה ובעתיד על תיפקודו של התובע, על כושר הישתכרותו ועל חייו האישיים.

...

התובע ישלם לנתבעות אלה יחד ולחוד שכר טרחת עורך דין בסך של 6000 ₪.

הנני מחייב את הנתבעות 1 ו-4 יחד ולחוד לשלם לתובע סך של 1,109,260 ש"ח, בניכוי תגמולי מל"ל בסך 620,979 ₪, ובסה"כ – 488,281 ש"ח. כן ישלמו הנתבעות 1 ו-4 יחד ולחוד לתובע הוצאות בגין חוות הדעת בתחום העיניים בסך של 2340 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה, התשכ"א-1961 מיום 31.12.2018 ועד לפרעון בפועל; בגין חוות הדעת מטעם התובע בתחום הנפשי סך של 6000 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כאמור, מיום 25.9.2019 ועד לפרעון בפועל; בגין אגרה סך של 712 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כאמור מיום 4.4.2019 ועד לפרעון בפועל; ושיפוי בסך 200 ₪ בגין שכרו של העד סאמח.

כן ישלמו הנתבעות 1 ו-4 לתובע שכר טרחת עורך דין בסך של 114,258 ₪.

אין בכך כדי לפטור את הנתבע 1 מחבותו הנזיקית הישירה כלפי התובע, בהתאם לכלל הנזיקי הבסיסי בדבר אחריותו האישית של אדם לעוולה נזיקית שהוא מבצע במעשיו או במחדליו.

תכלית הוראת סעיף 13 לפקודת הנזיקין לא נועדה להשיל את האחריות הנזיקית מעל העובד שביצע עוולה נזיקית במעשיו, אלא אך לסייע בידי הניזוק (במקרה זה- התובע) להפרע את נזקיו מגורם בעל כיס עמוק יותר מן העובד, ומקום שפעילותו של העובד נחזית ככזו שנעשתה תחת אחריותו ופיקוחו של המעסיק.

...

על כן, משלא הועלתה הטענה הנוגעת לסוג רישיון הנהיגה של הנתבע 1 במכתב הדחייה, אין להתיר למבטחת להעלותה בכתב ההגנה המתוקן, ואני מורה על מחיקתה.

לאור כל האמור, יש לחייב את המבטחת ביחד ולחוד עם הנתבעים 2-1 כלפי התובע, זולת בגין הסך של 1,250 ₪ המשקף את ההשתתפות העצמית בפוליסה.

אשר על כן, התביעה מתקבלת בחלקה.

השאלה העומדת להכרעה בפני בית המשפט היא מה מידת אחריותו, אם בכלל, של בעל רישיון להפעלת מונית לניזקי רכוש שנגרמו בתאונת דרכים, כאשר צד שלישי נהג ברכב המונית במועד התאונה ועל מי מוטלים נטלי ההוכחה בעיניין זה? רקע וטענות הצדדים: בפני תביעה כספית בסדר דין מהיר על סך של 22,792 ₪ שהוגשה לבית המשפט בתאריך 5.8.2018 בגין נזק רכוש שניגרם לרכבה של התובעת מסוג מרצדס מ.ר. 2344463 (להלן "רכב התובעת") בתאונת דרכים שאירעה ביום 4.8.2016.

לפיכך, כאשר מתרחשת תאונת דרכים, האדם אשר נהג ברכב המעורב בתאונה, הוא על פי רוב הגורם הנושא באחריות נזיקית ישירה ואישית לגבי אופן השמוש שנעשה ברכב ולתוצאותיה של התאונה (ראה לדוגמא: תא 17377-02-10 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' פרוספר אביחי זרביב (עפולה) (פורסם בפדאו"ר); ת"א (תל-אביב –יפו) 18497/04 סיגנלור בע"מ נ' מ.כ.ת אוטו רנט בע"מ ואח' (פורסם בפדאו"ר), זאת אלא אם חל אחד החריגים הקבועים בדין.

אחד החריגים קבוע בפקודת הנזיקין, הוא חריג המטיל אחריות שילוחית, לדוגמא בעיניינו של מעביד למעשה עובדו (סעיף 13 לפקודת הנזיקין), של שולח למעשה שלוח (סעיף 14 לפקודה), או בשל אחריות בעל חוזה למעשה הצד השני לחוזה אשר אמור לעשות למענו מעשה פלוני (סעיף 15 לפקודה) וכן במקרים בהם ניתן למצוא מקור אחריות אחר מכוח דין בין מכוח עוולת הרשלנות, נזק ראייתי או כל עילה חוקית אחרת.

...

עוד טען הנתבע כי יש לדחות את התביעה כנגדו, שכן כי על פי החוק כאשר נרשמת זכות ציבורית על רכב במשרד הרישוי, נרשם שמו של בעל הזכות הציבורית ברישום פורמלי בלבד כאשר בשולי רישיון הרכב נרשם כי רישום הבעלות של הרכב הינו עקב רישום זכות ציבורית למונית.

דיון והכרעה: לאחר שעיינתי במסמכים שהוצגו בפני וכן שמעתי את העדים שהעידו בפני, נחה דעתי כי דין התביעה להידחות על הסף, מחמת העדר יריבות בין הצדדים ואפרט נימוקי: אין מחלוקת כי הנתבע לא נהג במונית במועד התאונה: כך, בעדותו אישר נהג רכב התובעת כי נהג המונית שפגע ברכב הטיוטה שנהדף על רכב התובעת- אינו הנתבע כי אם צד ג', אשר מסר לו במעמד התאונה את פרטי בעל המונית ורישיון הרכב.

אין בידי לקבל טענה זו של התובעת: יש לערוך אבחנה בין בעלות ברכב המשמש כמונית; ובין זכות להפעלת מונית (המוכנה גם "מספר ירוק" או "כובע")- אין זהות בין השניים.

התוצאה מהאמור לעיל היא כי אני מורה על דחיית התביעה כנגד הנתבע מחמת העדר יריבות.

סעיף 13 לפקודת הנזיקין החבות בנזיקין היא אישית, כל אדם אחראי למעשיו וכפועל יוצא לנזקים שמעשיו או מחדליו גרמו לאחר.

דרישת הקשר ההדוק שבין הצדדים לעוולה מתקיימת אם מעשהו של העובד "נעשה תוך כדי עבודתו של עובד, אם עשהו כעובד וכשהוא מבצע את התפקידים הרגילים של עבודתו והכרוכים בה אף על פי שמעשהו של העובד היה ביצוע לא נאות של מעשה שהירשה המעביד; אולם לא יראו כן מעשה שעשה העובד למטרות של עצמו ולא לעניין המעביד" (סעיף 13(ב) לפקודת הנזיקין).

...

מסקנה נוספת המתבקשת מקביעה זו היא שהקשר הסיבתי בין הנזק וההתרשלות ברור ואינו מצדיק ניתוח נוסף, וכן ברור מהדברים שאין הצדקה לייחס אשם תורם כלשהו לתובעת, שכן לא ידעה שהשער פורק על ידי התובעים בניגוד לדעתה.

אפילו לא היו כך הדברים, סבורני כי בנסיבות העניין ניתן להטיל אחריות ישירה על הנתבעת, שנמנעה מקביעת כללים ברורים של הזמנת עבודות המיועדות לחברה, כללים הנוגעים לאופן ביצוע העבודה במהלך יום העבודה ומחוץ לשעות העבודה, שימוש בכלי הנתבעת או בסממנים המזהים אותה על מנת להפריד בין העבודה והחברה, פיקוח על העובדים – ובפרט מנהלי החברה שנאסר עליהם לקחת עבודות במהלך יום העבודה, וכן מניעת הישנות המקרה (שכבר קרה בעבר, עמ' 34 לפרוטוקול, שורות 17-7).

סיכום הדברים, הנתבעת תשלם לתובעת את הסך של 85,000 ₪ בצירוף הוצאות ההליך (חוות דעת ואגרה) וכן שכ"ט עו"ד בשיעור 23.4% מהנזק.