אחריות אישית של נושאי משרה ובעלי מניות בהפרת חוזה על ידי תאגיד

עוד טוענת המשיבה, כי עיקרון האחריות האישית של נושא משרה נובע מחובת הזהירות הקבועה בחוק החברות ובסעיף 12 לפקודת הנזיקין ובהתאם ברור כי האחריות האישית של אורגן בתאגיד חלה גם על הפרות חוזיות ובמיוחד חובת המשא ומתן בתום לב ולקיים חיובים חוזיים בתום לב. דיון הלכה היא כי בבקשות כגון דא, יש לבחון רק את הכתוב בכתב התביעה, תוך הנחה כי ככל שתוכחנה הטענות שבו, יהא בכך די כדי לזכות את התובע בסעדים להם הוא עותר.

לעניין הטלת אחריות אישית על נושא משרה בתאגיד, בגין הפרת הסכם שנחתם עם התאגיד, נפסק: "כאשר תובע שכרת חוזה עם חברה מגיש תביעה כנגד החברה ומצרף לתביעה גם אורגן או נושא משרה בה – ובמסגרתה טוען כי החברה הפרה את החוזה עימו, ובנוסף טוען כי יש הצדקה להטיל אחריות אישית בגין אותה הפרה לא רק על החברה עצמה אלא גם על האורגן או נושא המשרה בחברה בהתאם לעקרון תום הלב – עליו להוכיח כי מדובר במקרה חריג שמצדיק נקיטה בצעד שכזה, דהיינו מקרה שנופל בגדר אותם "מקרים נדירים דוגמאת תרמית" או מקרה שבו רובץ על האורגן או נושא המשרה "אשם אישי (סובייקטיבי) למעשים או למחדלים". ויודגש כי לא בכדי מדובר במשוכה משפטית לא קלה עבור התובע.

על מנת בכל זאת לחייב גם את בעל המניות או נושא המשרה באחריות אישית להפרת החוזה על ידי החברה, על אף שלא התחייב בשום שלב אישית ליטול על עצמו את התחייבויות החברה בחוזה, סבורני כי יש לבחון האם מדובר במקרה חריג של חוסר תום לב סובייקטיבי, אשר יש בו סממנים של הטעה או מירמה מצד בעל המניות או נושא המשרה".

...

על מנת בכל זאת לחייב גם את בעל המניות או נושא המשרה באחריות אישית להפרת החוזה על ידי החברה, על אף שלא התחייב בשום שלב אישית ליטול על עצמו את התחייבויות החברה בחוזה, סבורני כי יש לבחון האם מדובר במקרה חריג של חוסר תום לב סובייקטיבי, אשר יש בו סממנים של הטעיה או מרמה מצד בעל המניות או נושא המשרה".

לאור האמור לעיל, אני מקבלת את הבקשה ומורה על מחיקת התביעה נגד נתבע 2 על הסף.

לפניי תביעות הדדיות שהגישו הצדדים זה כנגד זה. במסגרת התביעה העיקרית, טענה התובעת כי היתקשרה עם הנתבעת 1, באמצעות הנתבעים 2-3 שהם מנהליה וכן מנהלים ובעל המניות בנתבעת 4, אשר מחזיקה במניות הנתבעת 1, לבצוע עבודות במסגרת פרויקט תמ"א 38 בבניין שבו היא מתגוררת, כאשר התובעת היא שיזמה את הפרויקט, וכן פעלה והקדישה מיטב זמנה ומרצה לגיוס הדיירים וקידום ביצועו.

לאור האמור אני סבורה כי אין בסיס לטענה שניתן למצוא במסמכי ההיתקשרות עגון להתחייבות חוזית אישית של הנתבעים או מי מהם.

מאידך, עצם העובדה שגם התאגיד נושא באחריות כלפי התובע, אין בה כדי לפטור את נושא המשרה מאחריות אישית לעוולה שביצע (ראו, בין היתר, ע"א 407/89 צוק אור בע"מ נ' קאר סקיוריטי בע"מ, פ"ד מח(5), 661; רע"א 7875/06 זלץ ואח' נ' הכשרת היישוב חברה לביטוח בע"מ ואח' (29.11.2009) (להלן: "עניין זלץ"); רע"א 5438/95 דוד רוזנווסר בע"מ נ' Lloyds underwriters through Willis Faber Ltd ואח', פ"ד נא(5), 855, על הפסיקה הנזכרת שם).

ואולם, בפסיקה נקבע, כי עלולים להיות מקרים בהם נושה חוזי הופך בעל כורחו לנושה נזיקי, ובהם תוצדק הטלת אחריות אישית על נושא המשרה (ראו גם: ע"א 8910/05 א. אדמון בע"מ ואח' נ' וינבלט ואח' (20.9.2007)).

נפסק, כי הפרת חוזה על ידי חברה עלולה ליגרור בעקבותיה הטלת אחריות אישית על האורגן הפועל בשמה ואשר אחראי להפרה, כאשר הלה נהג בחוסר תום לב. יחד עם זאת, הודגש, כי אין זהות בין סטאנדרט ההיתנהגות שבחריגה ממנו יש כדי להטיל חיוב חוזי על החברה לבין הסטאנדרט שחריגה ממנו מצדיקה הטלת אחריות אישית על האורגן, ועל מנת להטיל חבות אישית על המנהל אין די להווכח כי נורמת תום-הלב - המכתיבה רמת היתנהגות אובייקטיבית - הופרה, אלא יש להראות שעל המנהל רובץ אשם אישי (סובייקטיבי) למעשים או למחדלים שיש בהם משום ביצוע עוולה או הפרת חובה חוקית (עניין ברזני, שם).

...

לא שוכנעתי כי התובעת הוכיחה נזקים נוספים כלשהם להם טענה, לרבות נזק לא ממוני.

אני דוחה את התביעה נגד הנתבעים 2-4.

אני מקבלת את התביעה שכנגד בחלקה, ומחייבת את התובעת, הנתבעת שכנגד, לשלם לנתבעת 1, התובעת שכנגד, סך של 46,386 ₪.

הנתבע טען, כי הוא אישית לא הזמין כל שירותים מהתובעת, והחוב נובע מהתחייבויות של חברות שאין לו כל שליטה בהן, הוא איננו בעל המניות או נושא משרה ואיננו מנהל בחברות אלה.

נפסק כי גם אם המחאות החברה אותן נתן הנתבע, מנהל ובעל מניות יחיד בחברה, לתובע, חוללו – אם לא הונחה תשתית ראייתית כי הנתבע ידע או צריך היה לדעת כי ההמחאות לא יפרעו במועדן, ואם לא הוצגו ראיות כלשהן ובכלל זה מיסמכי חשבון בנק של החברה - אין מקום לחיוב אישי של בעל המניות (ת"א (של' נת') 22326-06-13 נאצר עאזם נ' אריק ליביו חיימוביץ (27.04.2015)‏‏, פסקה 49 – 50 לפסה"ד).

מדובר בהפרת החוזה על ידי החברה ובחוסר תום לב של החברה בקיום החוזה.

דעת המיעוט סברה כי אין להגביל הטלת אחריות אישית על נושא משרה בתאגיד למצב שיש בו סממנים של הטעה או מירמה, אלא גם במצבים של הפרה קיצונית של חובת תום הלב (ע"א 3807/12 מרכז העיר אשדוד שאוזכר לעיל, פסקות 62 – 66 לפסה"ד).

...

סיכומו של דבר לנוכח כל האמור לעיל, עם כל הצער, ולמרות התנהלותו המתמיהה של הנתבע שפתח ארבע חברות שונות, הרי שלא עלה בידי התובעת להוכיח כי מדובר באותם מקרים חריגים ונדירים בהם הוכחה מרמה או הטעייה המאפשרים להרים את מסך ההתאגדות.

אשר על כן, התביעה נדחית.

לטענתה, היתנהלות וידל ורשף כבעלי תפקידים בוידל יועצים ובטנדנר בהתאמה, כדירקטורים, מקימה לתובעת עילת תביעה אישית כנגדם מכוח דיני האחריות האישית של נושא משרה בתאגיד.

. על מנת בכל זאת לחייב גם את בעל המניות או נושא המשרה באחריות אישית להפרת החוזה על ידי החברה, על אף שלא התחייב בשום שלב אישית ליטול על עצמו את התחייבויות החברה בחוזה, סבורני כי יש לבחון האם מדובר במקרה חריג של חוסר תום לב סובייקטיבי, אשר יש בו סממנים של הטעה או מירמה מצד בעל המניות או נושא המשרה.

...

. על מנת בכל זאת לחייב גם את בעל המניות או נושא המשרה באחריות אישית להפרת החוזה על ידי החברה, על אף שלא התחייב בשום שלב אישית ליטול על עצמו את התחייבויות החברה בחוזה, סבורני כי יש לבחון האם מדובר במקרה חריג של חוסר תום לב סובייקטיבי, אשר יש בו סממנים של הטעיה או מרמה מצד בעל המניות או נושא המשרה.

סוף דבר אני מחייבת את וידל יועצים וטנדנר (הנתבעות 2 ו- 5), כל אחת, לשלם לתובעת הסך של 844,522 ש''ח. סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית ממועד היווצרות החוב על פי חוק פסיקת ריבית, כאמור בפסק הדין ועד מועד התשלום בפועל.

אני דוחה את התביעה כנגד נתבעים 1 ו- 3.

כך, הסכם הפשרה מגלם הבנה והשלמה של התובע עם העובדה שבעלת דברו היא החברה והיא בלבד, וויתור על טענה לחבות אישית של הנתבעים (למצער, עד לאותו שלב) והסתפקות בבטוחות שהועמדו לו במסגרת ההסכם (בדמות שיקים של החברה ושיעבוד על מלאי החברה האוסטרית, שחתמה אף היא על ההסכם); ומאידך גיסא מוותרת החברה על טענתה כי יש לראות את הכספים כהשקעה ו/או הלוואת בעלים ולהחיל עליהם את התנאים שנקבעו בהסכם קודם, והיא מתחייבת להשיבם לתובע ללא סייג, תוך קביעת תנאי התשלום ומתן בטוחות, ותוך שהוסכם כי שיעור הריבית שתשולם לתובע יהיה גבוה יותר מכפי שהיה בהסכמים קודמים.

עצם העובדה שגם התאגיד נושא באחריות כלפי הניזוק, אין בה כדי לפטור את נושא המשרה מאחריות אישית לעוולה שביצע (ראו, בין היתר, ע"א 407/89 צוק אור בע"מ נ' קאר סקיוריטי בע"מ, פ"ד מח(5), 661 (להלן: עניין צוק אור)).

נפסק, כי הפרת חוזה על ידי החברה, כשלעצמה, אין בה כדי להטיל חיוב אישי על האורגן הפועל בשם החברה.

אכן, ההלכה הפסוקה הכירה בכך שעלולים להיות מקרים בהם נושה חוזי הופך בעל כורחו לנושה נזיקי, ובהם תוצדק הטלת אחריות אישית על נושא המשרה (ראו גם: ע"א 8910/05 א. אדמון בע"מ ואח' נ' וינבלט ואח' (20.9.2007)).

ואולם, ככלל תהא הנטייה לנתח את אחריותו של נושא המשרה כלפי נושה חוזי במסגרת דיני החוזים, לרבות דיני תום הלב, ומכל מקום, כעולה מן המובא לעיל, לצורך הטלת אחריות אישית נידרשת חריגה מסטאנדארט היתנהגות גבוה יותר והוכחת אשם אישי (סובייקטיבי) למעשים או למחדלים שיש בהם משום ביצוע עוולה (עניין ברזני, בפיסקה 17 לפסק הדין).

הנתבעים לא יצרו חיובים חדשים של החברה ולא גרמו לתובע להזרים אליה כספים נוספים, אלא לכל היותר ביקשו לפרוס מחדש חיובים קיימים של החברה כלפיו, והם לא שידרו "עסקים כרגיל" אלא הבהירו לתובע (שממילא כבר היה ער לכך) שמצבה הכלכלי של החברה בכי רע. בנסיבות אלו, אני סבורה כי התובע לא עמד בנטל להוכיח כי מדובר באחד מאותם מקרים חריגים שבהם, חרף העובדה שהתובע היתקשר עם החברה וההתחייבות כלפיו היא שלה בלבד – הרי שיש מקום להטיל אחריות אישית על הנתבעים כבעלי מניות ו/או כנושאי משרה בה. סוף דבר אני מקבלת את התביעה נגד הנתבעת 3 ומחייבת אותה לשלם לתובע סך של 577,558 ₪ בצרוף הפרישי הצמדה וריבית כחוק ממועד הגשת התביעה ועד התשלום בפועל.

...

בסיכומיו, הרבה ב"כ התובע להפנות לפסק הדין שניתן בעניין דלתות חמדיה (ע"א 10582/02 בן אבו נ' דלתות חמדיה בע"מ (16.10.2005)) והטעים, כי כשם שבאותו עניין מצא בית המשפט להטיל אחריות אישית על בני משפחה (שם – בני זוג) שניהלו עסק תוך הצגת מצגי שווא ביחס למצבה הכלכלי של החברה, כך יש לעשות כן בענייננו.

הנתבעים לא יצרו חיובים חדשים של החברה ולא גרמו לתובע להזרים אליה כספים נוספים, אלא לכל היותר ביקשו לפרוס מחדש חיובים קיימים של החברה כלפיו, והם לא שידרו "עסקים כרגיל" אלא הבהירו לתובע (שממילא כבר היה ער לכך) שמצבה הכלכלי של החברה בכי רע. בנסיבות אלו, אני סבורה כי התובע לא עמד בנטל להוכיח כי מדובר באחד מאותם מקרים חריגים שבהם, חרף העובדה שהתובע התקשר עם החברה וההתחייבות כלפיו היא שלה בלבד – הרי שיש מקום להטיל אחריות אישית על הנתבעים כבעלי מניות ו/או כנושאי משרה בה. סוף דבר אני מקבלת את התביעה נגד הנתבעת 3 ומחייבת אותה לשלם לתובע סך של 577,558 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד הגשת התביעה ועד התשלום בפועל.

אני דוחה את התביעה נגד הנתבעים 1-2.