אחריות אישית של נושא משרה בחברה חדלת פירעון

מכוח הסכם הפשרה, נימסרו לתובע 56 שיקים של החברה לתשלום סכום ההלוואה, אולם רבים מהם שהוצגו לפרעון סורבו מסיבת "אין כסוי מספיק". בכתב התביעה, טען התובע, כי על החברה להשיב לו את ההלוואה, וכי יש לחייב גם את הנתבעים 1-2 באופן אישי, וזאת מחמת אחריותם האישית ו/או מכוח הרמת מסך.

העולה מן המקובץ – התובע טען כי יש להורות על הרמת מסך ההיתאגדות לאור טענתו כי הנתבעים עשו שימוש לרעה במסך ההיתאגדות במטרה להונות אותו; משכו שיקים לטובתו אף שידעו כי החברה חדלת פרעון; ניהלו את החברה תוך נטילת סיכונים בלתי סבירים והלוואות בריביות חריגות; הבריחו נכסים לחברות בחו"ל וערבו את כספיהם האישיים עם כספי החברה.

ואולם, ככלל תהא הנטייה לנתח את אחריותו של נושא המשרה כלפי נושה חוזי במסגרת דיני החוזים, לרבות דיני תום הלב, ומכל מקום, כעולה מן המובא לעיל, לצורך הטלת אחריות אישית נידרשת חריגה מסטאנדארט היתנהגות גבוה יותר והוכחת אשם אישי (סובייקטיבי) למעשים או למחדלים שיש בהם משום ביצוע עוולה (עניין ברזני, בפיסקה 17 לפסק הדין).

הנתבעים לא יצרו חיובים חדשים של החברה ולא גרמו לתובע להזרים אליה כספים נוספים, אלא לכל היותר ביקשו לפרוס מחדש חיובים קיימים של החברה כלפיו, והם לא שידרו "עסקים כרגיל" אלא הבהירו לתובע (שממילא כבר היה ער לכך) שמצבה הכלכלי של החברה בכי רע. בנסיבות אלו, אני סבורה כי התובע לא עמד בנטל להוכיח כי מדובר באחד מאותם מקרים חריגים שבהם, חרף העובדה שהתובע היתקשר עם החברה וההתחייבות כלפיו היא שלה בלבד – הרי שיש מקום להטיל אחריות אישית על הנתבעים כבעלי מניות ו/או כנושאי משרה בה. סוף דבר אני מקבלת את התביעה נגד הנתבעת 3 ומחייבת אותה לשלם לתובע סך של 577,558 ₪ בצרוף הפרישי הצמדה וריבית כחוק ממועד הגשת התביעה ועד התשלום בפועל.

...

בסיכומיו, הרבה ב"כ התובע להפנות לפסק הדין שניתן בעניין דלתות חמדיה (ע"א 10582/02 בן אבו נ' דלתות חמדיה בע"מ (16.10.2005)) והטעים, כי כשם שבאותו עניין מצא בית המשפט להטיל אחריות אישית על בני משפחה (שם – בני זוג) שניהלו עסק תוך הצגת מצגי שווא ביחס למצבה הכלכלי של החברה, כך יש לעשות כן בענייננו.

הנתבעים לא יצרו חיובים חדשים של החברה ולא גרמו לתובע להזרים אליה כספים נוספים, אלא לכל היותר ביקשו לפרוס מחדש חיובים קיימים של החברה כלפיו, והם לא שידרו "עסקים כרגיל" אלא הבהירו לתובע (שממילא כבר היה ער לכך) שמצבה הכלכלי של החברה בכי רע. בנסיבות אלו, אני סבורה כי התובע לא עמד בנטל להוכיח כי מדובר באחד מאותם מקרים חריגים שבהם, חרף העובדה שהתובע התקשר עם החברה וההתחייבות כלפיו היא שלה בלבד – הרי שיש מקום להטיל אחריות אישית על הנתבעים כבעלי מניות ו/או כנושאי משרה בה. סוף דבר אני מקבלת את התביעה נגד הנתבעת 3 ומחייבת אותה לשלם לתובע סך של 577,558 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד הגשת התביעה ועד התשלום בפועל.

אני דוחה את התביעה נגד הנתבעים 1-2.

את הטענות נגד הנתבע 2 מבסס התובע על הוראות סעיף 5 לחוק עובדים זרים, התשנ"א – 1991 ועל הוראות סעיף 27 לחוק שעות עבודה ומנוחה התשי"א – 1951 המטילים לטענתו אחריות אישית על נושא משרה.

הסעיף הרלוואנטי לייחוס חובות של חברה בע"מ לבעליה הוא סעיף 6 לחוק החברות, תשנ"ט-1999, הקובע בסעיף 6 (א) (1) כי במקרים חריגים ניתן לייחס חוב של חברה לבעל מניות בה באמצעות הרמת המסך החוצץ בין החברה בע"מ כאישיות משפטית נבדלת מבעלי המניות בה. הרמת מסך מתבצעת וזאת כאשר השמוש : "בית משפט רשאי לייחס חוב של חברה לבעל מניה בה, אם מצא כי בנסיבות הענין צודק ונכון לעשות כן, במקרים החריגים שבהם השמוש באישיות המשפטית הנפרדת נעשה באחד מאלה..." מעיון בדוח רשם החברות שצרף התובע לכתב התביעה עולה כי הנתבע 2 איננו מופיע כבעל מניות בנתבעת 1 אלא כדירקטור ומנכ"ל. משכך הרמת מסך כמשמעותה בסעיף 6 לחוק החברות אינה רלוואנטית, אלא במקרה חריג שבחריג שבו מוכחת פעילות מירמה שיטתית של הקמת חברות עם אנשי קש הרשומים כבעלי מניות ותוך הבאת אותן חברות לחדלות פרעון (השוו: ע"ע (ארצי) 41428-01-13 מרדכי שחם נ' קובי ביטון (10.5.2018).

...

דיון והכרעה לאחר שעיינתי בכתבי הטענות, בבקשה, בתגובה ובתשובה וכן ביתר המסמכים שבתיק הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להתקבל וזאת מהטעמים שיפורטו להלן.

הוראות החוק אליהן מפנה התובע אינן רלוונטיות לכאורה בהליך זה, מקום שהעבירות המנויות בהן מצמיחות סעד בהליכים פליליים ולא בהליכים אזרחיים (סע"ש 20766-03-14 חטיב אברהם יוסף חסן נ' א. אלמוג שירותי נקיון והדברת מזיקים (22.10.2017): "העבירה הנזכרת בסעיף 27 לחוק שעות עבודה ומנוחה וכן העבירה הנזכרת בסעיף 5 לחוק עובדים זרים, התשנ"א- 1991 עניינה בהטלת אחריות פלילית על נושאי משרה ומנהלים בתאגיד, ואילו הליך זה הוא הליך אזרחי לפיכך, התוצאה היא כי לא ניתן לפסוק במסגרתו סעד בגין אחריות פלילית." בנסיבות אלה לא מצאתי ראשית ראייה להוכחת טענות התובע כנגד הנתבע 2 ככל שהן נסמכות על הוראות החוק אליהם הפנה בכתב התביעה.

לאחר ששקלתי את הדברים לא שוכנעתי כי די במחלוקת בשאלת ניכוי הכספים לפיקדון כדי לבסס בשלב זה, ולו לכאורה, עילה של הרמת מסך כנגד דירקטור.

סוף דבר בהיעדר ראשית ראייה להוכחת התביעה האישית נגד הנתבע 2, הבקשה להפקדת ערובה שהגיש הנתבע 2 מתקבלת.

זאת, מתוך איזון בין הרצון לכבד את הבחירה החוזית של הצד השלישי לכרות הסכם עם החברה ולא עם נושא המשרה וחשש מיצירת הרתעה מפני נטילת סיכונים עיסקיים על ידי חברות מחד, לבין שקולי מדיניות התומכים הכרה באחריות אישית של נושא המשרה וחיובו לשאת באחריות למעשיו, מאידך (ראו: ע"א 4612/95 איתמר מתתיהו נ' שטיל יהודית, פד"י נא(4) 769, 791 (1997, להלן: עניין מתתיהו); עניין טל אימפורט, וע"א 3807/12 מרכז העיר אשדוד ק.א. בע"מ נ' שמואל שמעון, פס' 62 לפסק דינו של כב' השופט יורם דנציגר (פורסם בנבו 2015, להלן: עניין מרכז העיר אשדוד).

כאשר מדובר בנושים רצוניים, יש להדגיש את ההיבט של המשמעות הכלכלית של בחירה בהתקשרות רק עם החברה כפי שנקבע בעיניין צוק אור, שם בעמ' 699-698: "הנושה החוזי של החברה יכול לבחור בין מסלול של היתקשרות חוזית עם החברה בלבד, לבין מסלול של היתקשרות חוזית עם החברה ובעלי השליטה בה. התנאת היתקשרות עם החברה בחיוב אישי של מנהליה - חיוב עקרי או משני (בטוחה קניינית או אישית - ערבות), פירושה העברת נטל סיכון חידלות פירעון החברה מהנושה אל בעלי השליטה (או נושאי המשרה, האורגנים של החברה או כל אדם אחר). הנושה החוזי רשאי לבור לעצמו - היתקשרות עם החברה בלבד או היתקשרות עם החברה ועם בעלי השליטה (או כל גוף אחר בחברה). מסתבר, כי היתקשרות עם החברה בלבד תתומחר במחיר ההיתקשרות ('פרמיה' עבור סיכון חידלות הפירעון... נושה רצוני-חוזי אשר היתקשר עם החברה בלבד אינו יכול לשטוח את טרונייתו כי החברה חדלת פרעון (להוציא, מקרים נדירים דוגמאת תרמית)." (הדגשה שלי – מ' א' ג').

...

בנסיבות אלה, המניות אינן נקיות מזכויות לצד ג', האופציה בטלה ובקשת התובע לתשלום נדחית.

לאור כל האמור לעיל, לא מוטלת גם על הנתבע 1 חובת זהירות כלפי הנתבע 1, ועל כן יש מקום לדחות את טענת התובע כי מתקיימת במקרה זה עוולת הרשלנות.

סוף דבר התובע הגדיר את תביעתו כ"סיפור פשוט", בידו פסק בוררות אשר לא כובד על ידי החברה, זאת לטענתו בשל ההתנהלות מכוונת, תרמיתית וחסרת תום לב של נושאי המשרה בחברה.

לאור האמור, התביעה נדחית.

עניינה של התביעה בדרישה להטיל על הנתבעים אחריות אישית לתשלום חובותיה של חברת נאש רמות בע"מ (להלן: "נאש") בהתאם לפסק דין של כב' השופט (בדימוס) יהודה פרגו בת"א 42398-10-12 מיום 18.8.16 ופסק דין משלים ליום מיום 19.9.19 (להלן: "פסה"ד" ו- "פסה"ד המשלים") וזאת מכוח דיני הרמת מסך, דיני האחריות האישית של נושאי משרה בנאש, דיני עשיית עושר, דיני הנזיקין ועוד.

נטען כי נאש הנה חברה חדלת פרעון וללא כל יכולת לפרוע את חובותיה.

...

בגדרי ערעור על פסה"ד המשלים (ע"א 3179/19) נדחה ערעורה של נאש, וההליך הוחזר בשנית לבימ"ש מחוזי, לקביעת שיעור הוצאות הפיתוח, וכן הורה לתובעת להגיש חשבון הוצאות עדכני וככל שנאש תחלוק על חשבון זה, ימנה בית משפט מחוזי מומחה לגובה ההוצאות.

לטענת המשיבה: יש לדחות את הבקשה תוך חיוב הנתבעים בהוצאות.

מעיון בפסקי הדין שניתנו בהליכים שקויימו בין הצדדים, פסה"ד בערעור ובכתבי הטענות שלפני שוכנעתי כי אין המדובר במקרה של השתק שיפוטי המונע הגשת התביעה נגד הנתבעים – נהפוך- הוא – אני מקבלת את עמדת התובעת.

לאור המפורט לעיל, אני קובעת כי המקרה דנן, אינו המקרה החריג והקיצוני, בו ברור וגלוי על פני הדברים שאין בידי התובעת כל סיכוי להוכיח את תביעתה ולקבל הסעד המבוקש ועמדתי היא כי יש לבחון את הנסיבות העובדתיות הנטענות על ידי שני הצדדים.

לפיכך, בשלב זה של ההליך, אני דוחה את הבקשה לסילוק התביעה על הסף מחמת התיישנות, השתק עילה ומעשה בית דין והיעדר יריבות.

אחריות אישית של דירקטורים זאת ועוד, בסיכומיה, טענה התובעת בהרחבה כי יש לחייב את הנתבעים 2-1 בחובות החברה, מכח אחריות אישית שבה הם חבים כלפי התובעת, בהיותם דירקטורים בחברה.

ודוק: סעיף 373 לפקודת החברות וכן סעיף 288 לחוק חידלות פרעון ושקום כלכלי, שאליהם הפניתה התובעת, אינם רלוואנטיים לענייננו משום שמדובר בסעיפים העוסקים בהטלת אחריות אישית על נושא משרה על ידי בית משפט של פירוק.

...

כמו כן, הנתבעים ישלמו לתובעת את מלוא האגרות וכן הפרשי הצמדה וריבית כדין עליהן עד התשלום בפועל.

כמו כן ישלמו הנתבעים לתובעת את הוצאות המומחה קרבצ'יק בהליך הנוכחי לצרכי מתן חוות הדעת המשלימה ולצרכי חקירתו.

כמו כן, בהתחשב בתוצאה, בהיקף ההליכים ומסמכים ומשך ההתדיינות, אני מחייב את הנתבעים בשכר טרחת עו"ד בסך של 120,000 ₪.